יומונדיאל: ברוכים הבאים למונדיאל 2010

המונדיאל התחיל סוף סוף. שלושה משחקים, אמש והיום, הצהירו סוף סוף שהכדורגל הגיע, באיחור מה אמנם, לדרום אפריקה. על כן מגיע לכל אחד מהם סיכומון קצר.

ספרד-שוויץ

אוהדי הכדורגל האטרקטיבי והמסוגנן של ספרד, ואני ביניהם, התאכזבו אמש מניצחונו של הכדורגל ההגנתי על הכדורגל היפה. אך אם נהיה כנים לרגע ונודה על האמת, גם אנחנו, אם היינו שוויצרים, היינו נוהגים באותה דרך. מול המטדורים הספרדיים אין לך, שור מושפל ומסומם שכמוך, אלא לנסות לברוח, לחמוק בנואשות מהסכינים, תוך ידיעה ברורה ומתסכלת שמותך כנראה קרוב. ככה זה, דור אחרי דור, שור אחר שור. אך פעם ביובל, מצליח שור אחד עיקש ובר מזל לספוג את הפגיונות הננעצים אחד אחרי השני ולא לאבד את עשתונותיו, להתחמק מנעיצת המוות הנוראה ואז לתפוס את המטדור ברגע אחד של חוסר תשומת לב, ובצירוף נדיר של חדות מופלאה (והרבה מזל) לנעוץ את קרניו במטדור ההמום. באבחת קרניים הסטורית זו זוכים כל השוורים המובסים והמושפלים לרגע אחד של נקמה, נקמת החלש בחזק, נקמת האלמוני והדחוי באלוף השחצן שתמיד זוכה בתשואות הקהל. לשניה אחת הקהל משתתק: הצופים ביציעים אינם מאמינים למראה עיניהם ומתמודדים עם הדיסוננס המפתיע, אך מיד מעכלים את שקרה ומריעים לשור האמיץ. הוא גיבור היום, ובספרי ההסטוריה זוכה כעת שמו לתהילת עולם. ברגעים כאלה על אוהדי הכדורגל, סליחה, מלחמות השוורים, להתעלות מעל תחושת האכזבה החולפת, ולזכור שלולא אירועים נדירים אלה, כל נצחונות המטדורים לא שווים דבר.

ארגנטינה-דרום קוריאה

הקרב הוכרע בצורה חד צדדית. המכשף הארגנטיני ניצח את הג'אבולני האפריקני, הביס אותו, שלט בו, השפיל אותו ורמס אותו. מה עוד אפשר להגיד? לא הרבה. ישנם דברים שמתרחשים במציאות אשר מוכיחים עד כמה מילים הן לפעמים חלשות וחסרות אונים. תיאורים וסופרלטיבים רק יגמדו את מה שקורה כשהקוסם הקטן מקבל את הכדור. למעשה, יש דרך לתאר את זה: רחש. הרחש הזה, אותו אפשר לשמוע כשגאונים מסוגו של מסי מקבלים את הכדור. הרחש שמתעצם לאיטו עם כל תנועת רגליים, עם כל הטעית גוף, עם כל השכבה של מגן. הרחש שהולך וגובר ככל שהקוסם מתקרב לרחבת היריב, הרחש שמגיע לשיא כשהוא בועט את הכדור באמנות אל השער. אך לא גאון כמסי יספק לנו את תאוותנו בשלב כל כך מוקדם. לא ולא. כמו במאי קולנוע חכם ומנוסה, הוא יודע שעליו להעצים את הציפיה, להאריך את המתח ולמתוח את העצבים לפני שיספק את הפורקן; הוא יודע היטב שההנאה גדולה יותר ככל שחיכינו לה יותר. את הגול הוא ייתן ברגע שהוא יחליט שאנחנו מוכנים וראויים לו. ברגע שנשימתנו כבר תהיה קצרה מנשוא, כשנחשוב שזה כבר לא יקרה – או אז ייקח מסי את הכדור, יניח אותו כמעט ללא התנגדות בשער היריב ויחייך אל המצלמות, כאומר – יכולתי לעשות את זה כל הזמן, אבל נכון שעכשיו, כשכבר ממש ממש רציתם, זה יותר כיף?

יוון-ניגריה

אחד מהסוגים הנפוצים של אוהדי הכדורגל הוא האוהד הפרובינציאלי: זה שכל משחק, כל שער וכל החטאה נמדדים אצלו לא בקריטריונים של "יפה" ו"מכוער" או "יעיל" ו"סתמי", אלא מול האינטרסים האישיים שלו. אוהד אחד כזה ישב היום מול משחקה של נבחרת ניגריה ואושרו הלך והתגבר ככל שהמשחק התקדם, שכן שוער אפריקאי מסוים המשיך את יכולתו מהמשחק הקודם והפגין יכולות מופלאות בין קורות שערו. הוא התעופף, זינק ועצר; קפץ, התפתל והדף. האוהד ישב בסלונו וחיוך בצבץ מתחת לשפמו המדומיין: הנה, בטח הטלפון כבר מצלצל במשרדי הפועל, הפקסים נשלחים והצעות המחיר נערמות על שולחנו של המזכיר השותה תה (בספרים שקרא האוהד בילדותו המזכיר תמיד שתה תה, ובטח שבמשרדי הפועל!). ובדמיונו של האוהד העונה הבאה בליגה המקומית כבר בעיצומה; בעיטות נבעטות לעבר שערה של הפועל, אך אין שם יותר מי שיעצור, מי שירחף ויכשף את הכדור כך שלא יוכל להיכנס, והגולים נכנסים, והשערים מצטברים, והאליפות הולכת וקרבה…

על כן ברור מדוע הדקה ה-71' במשחק בין ניגריה ליוון תתויק בזכרונו ההולך וקצר של אותו אוהד פרובינציאלי כדקה הנוראית ביותר עד כה במונדיאל 2010. זו הדקה בה הבין האוהד שגורלו נגזר, והוא ייאלץ לחזות גם בעונה הבאה בביצועיו של השוער האפריקאי בליגה המקומית, ולפלל שהכדור איכשהו יחדור את שערו, לפלל לשווא לנס שלא יקרה – כי נסים, מסתבר, קורים רק במונדיאל.

מיוחד לקוראי הבלוג: הגול של נבחרת שוויץ