יומונדיאל: טיק תקשורת (חלק א'. אולי)

יושב לו אוהד הכדורגל הישראלי על ספתו הנוחה מול מסך הטלוויזיה, וצופה במשחקי המונדיאל. לכאורה הכל כשורה, אך במבט שני נדמה שאיזה טיק עצבני, מעין עווית לא מודעת, מקפיצה ומזיזה את שרירי פניו. קלוז אפ על פיו: כן, אין ספק. אלו שפתיו, שממלמלות לחש לא ברור.

נפתח קצת את הפריים: לא, הוא לבדו, הוא לא משוחח עם איש. מה הוא לוחש, אם כן? בואו נתקרב מעט. "…ספבפס… חגטדמ…" (לא מספיק קרוב, עוד קצת) "…מפדב …תיכת מטומטם…" (או, זהו), "…איזה אידיוט…" (מי?) "איך הוא לא רואה את זה?" (את מה?) "… הוא לא יודע על מה הוא מדבר!" (אהה. עכשיו הבנתי).

יושב לו אוהד הכדורגל הישראלי בסלון ביתו מול שידורי המונדיאל, ומנהל דיאלוג עם אלו המדברים אליו מן המרקע. דיאלוג? לא מונולוג? הרי הם אינם עונים לו! ובכן, נכון. זהו מונולוג, אך אותו אוהד כבר שכח את המלה הזו, והוא לא יודע מה פירושה. שכן במה שמכונה "עידן האינטרנט" אין מונולוגים. השדר, הפרשן, הצופה וגם מי שאיננו כלל חלק מהסצנה המתוארת לעיל, הם כולם שותפים בשיחה אחת גדולה ומקושקשת, בה לכל אחד הזכות להביע דעתו. והאוהד שלנו, המסכן, נמצא עכשיו בסיטואציה שלא חווה כבר זמן רב.

"אני לא מבינה, למה אי אפשר להגיב לטור של אבי רצון? מה, הוא מורם מעם?" (מגיבה כלשהי בטור דעה של מישהו, מן הסתם לא מורם מעם, בנרג')

התרגלנו לכך שגם אנחנו, "העם", שותפים לשיחה. שאנחנו יכולים להגיב, להעיר, לבקר, להחמיא, לצאת בהצהרות ולהיכנס באנשים שכותבים, משדרים ומפרשים עבורנו את המציאות. כל כך התרגלנו עד שכאשר טורו של אחד העיתונאים סגור לתגובות, אנחנו כועסים עליו ומרגישים שהוא מתנשא עלינו. מי היה מאמין שעד לפני שנים ספורות הנציגים היחידים של העם היו אריה גל, כפר סבא ומשה בודק, חיפה. היום כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה, שעומדת כולה על רגל אחת: אם אתה מסוגל להזיז אצבעך בתנועה אנכית ולהנחית אותה על מקש מקלדת, גם אתה קיים.

אנחנו מביעים את דעתנו על כל כתבה, סרטון או טור דעה באינטרנט. אנחנו מודיעים לעולם בדיוק מה אנחנו חושבים על מרבית המאמרים, המדורים והטורים המתפרסמים בעיתונים, אשר מוצאים את דרכם לרשת, מצוטטים או סרוקים, באתר העיתון או בפורומים השונים. בהכל אנו דנים, על הכל אנחנו מתווכחים ואת הכל אנחנו מבקרים. לכל שאלה תשובה, גרסת שנות האלפיים: לכל דעה, תגובה. ובעולם תקשורת הספורט, בו אנו עוסקים, יודע כל מגיש ספורט, שדר או פרשן: אין אלו כבר שנות הששים והשבעים, בהן יכול היה שדר הרדיו לתאר לנו משחק שאיננו רואים, להוסיף ולגרוע מהמתרחש כאוות נפשו וכיד דמיונו. גם לא שנות השמונים והתשעים, בהן היו מתי מעט מומחים שהרשו לנו, בעת רצון, לגמוע מגביע הידע הקדוש, על מילויו עמלו במשך שנים. בעידן החדש כל נתון נבדק באתרי הסטטיסטיקה, כל מידע מושווה מול ויקיפדיה. על הפרשן להיות בטוח באלף אחוז בדבריו, על השדר לוודא היטב את מקורותיו, שאם לא כן – יישחט, ייצלב וייסקל בכיכר העיר, כלומר, בפורום "עומדים בשער" או בוואלה ספורט. תשאלו את יורם ארבל, שעדיין לא יודע מאיפה האינטרנט הזה בא לו.

על כן, נקל להבין את התנהגותו המוזרה של אותו אוהד מצוי, שעם התיישבו מול שידורי מונדיאל 2010 מצא עצמו מול תופעה ישנה, כל כך ישנה שהיא כמעט חדשה: אף אחד לא שואל לדעתו. יושבים להם שדרים ופרשנים באיצטדיוני אפריקה, מלהגים ומקשקשים כאוות נפשם, והוא אינו יכול להגיב. כלומר, הוא יכול להיכנס חדור זעם לאתר ערוץ 1, אך שם ימצא עצמו לבדו. הוא יכול כמובן לכתוב בבלוגו, והוא עושה זאת – אך בערוץ המשדר את המשחקים השנה היא כעת אלף תשע מאות תשעים ומשהו, השנה בה הגיע לטלוויזיה מסך המגע, ולבלוגוספירה יגיעו אנשי הערוץ רק בעוד כעשרים שנה. הוא יכול כמובן לפתוח קבוצות בפייסבוק, למחות בפורומים ולחתום על עצומות וירטואליות, אך כל הפעולות האלו יהדהדו בחלל הריק כמו צעקותיו של אסיר אלמוני וחסר שם בתא כלא שמור במיוחד.

וגם אם יגיעו הצעקות לאזני מישהו, מה אז? אין פה מפרסמים, בחינת הרייטינג היא רק לשם השעשוע והאגרה תיגבה בין אם יצעק או ישתוק, בין יהיה שבע רצון מאבי רצון או מאוכזב מרן בן שמעון. והוא יודע היטב, שאל לו למחות. שכן עוד מעט ייגמר המונדיאל, והוא יושלך מהפח אל הפחת פלוס לייב, ולפחות הפח הוא בחינם והפחת עולה לו בממון רב.

אם כן, יושב לו האוהד בסלון ביתו על ספתו הנוחה, מול המרקע. הוא שומע את קשקושי הפרשנים וידו נשלחת מאליה אל השלט ומחפשת את כפתור ה"תגובה". הוא אינו מוצא כזה, ומתעשת; אי אפשר להגיב פה, הוא נזכר. ידו מלטפת בערגה את כפתור ה"מיוט". אך הוא יודע שלא ילחץ עליו: מהו משחק כדורגל בלי רעש הקהל, בלי אנקותיהם של הנפצעים וצעקותיהם של המתחזים לנפצעים, בלי קול המתכת המזדעזעת כשהכדור פוגש את המשקוף ושריקת המשרוקית המבשרת על הפנדל הלא מוצדק? האוהד נאנח, מקלל את המסך, וממשיך לצפות כשטיק עצבני חוצה מדי כמה שניות את פניו. עמוק בפנים הוא יודע שיכול היה להיות גרוע יותר, ומודה למזלו הטוב על המצאת הווווווזלה, שקולה המנסר ממסך לפחות את נשימותיו הכבדות של הפרשן העילג.

איש הערוץ הראשון מציג: הדור הבא של מסך המגע