יומונדיאל: בדידותו של האיש בוורוד-מטאלי

חשבתי להמשיך היום את פוסט התקשורת ולפרסם את הדירוג שלי את צוותי השידור, משובץ בכמה תובנות נפלאות על שרף, נוימן ובן שמעון, הערות אמיצות על הורסקי, וייץ ואיינשטיין וירידות קלות עד מתונות על בוני, פוהורילס, רביבו ואבי רצון. אך במשחקים האחרונים שמתי לב למגמה: אותם שדרים ופרשנים מצאו להם לאחרונה מטרה נוחה לירות בה את חיציהם, דמות שכנראה לדעתם עלובה אפילו יותר מהם ולכן הם מוצאים לנכון ללעוג ולבוז לה (היש דבר מגוחך יותר מאדם לועג שלא שם לב כמה הוא עצמו נלעג?). לכן לא אתן לצוותי השידור תשומת לב שלא מגיעה להם ובמקום זאת אקדיש כמה מילים לאותה דמות, האיש הבודד ביותר על מגרש הכדורגל: השופט.

שחור זה השחור הישן

רבות דובר על עבודתו הקשה של השופט, ולכן נעשו בשנים האחרונות שני שינויים מרכזיים כדי להקל על בדידותו של האיש בשחור. למשל, הוא כבר לא לובש שחור. בהחלטה זו הצליחו עסקני פיפ"א (ליתר דיוק ולמען הקרדיט, האגף לחיבוב השופטים בפיפ"א) להפוך את השופט לדמות חביבה הרבה יותר, וסמכותית המון פחות. שכן אם בעבר די היה במראהו השטני של לובש השחורים המתקרב כדי להטיל אימה ומורא על הבלמים הקשוחים, הרי שלבושו הצהוב-זוהר או ורוד-מטאלי של השופט המודרני מעורר במקרה הטוב פרצי צחוק מצד השחקנים (מה שכבר הוביל לכמה כרטיסים אדומים מיותרים).

עם זאת, אין לשכוח כמובן את הצלחתה של החלטה זו בהעלמתה המוחלטת של הקללה הפופולרית "שכל החיים שלך תלבש שחורים", והקיבוע המבורך של "שופט יא מניאק" ו"שופט יא מזדיין" כקללות היחידות איתן נאלץ השופט להתמודד.

מה הקוון מבין

החלטה חשובה אחרת שהקלה על בדידותו של האיש הלובש ורודים היא זו המכונה "מדונה". לפניו של כל שופט הוצמדו מקלט ומשדר קטן, בו הוא יכול לשוחח עם קווניו, להיוועץ עימם ברגעי מחלוקת ולשיר שירי פופ קל ברגעים מתים במשחק, כאשר בדמיונו הוא גם בריטני ספירס (בגלל המדונה), גם השופט ששלח אותה לכלא (בגלל שהוא, ובכן, שופט) וגם כריס קרוקר (בגלל הוורוד).

גם החלטה זו קידמה לאין ערוך את השופטים, שבכל קבלת החלטה קריטית לגבי עבירה נאלצו עד כה להסתמך רק על מאות נתונים, ביניהם שאלת המגע בכדור, רעש התנגשות הרגליים, פרצופו הכואב (האמנם?) של השחקן המוכשל ופרצופו התמים (האמנם?) של השחקן המכשיל, חוקי הפיזיקה, היסטוריית העבירות של המכשיל ומוניטין ההתחזויות של המוכשל, המיקום של שניהם, השאלה האם המוכשל היה בדרך לשער, האם המגן היה השחקן האחרון בדרך לשער, האם העבירה היתה מכוונת או מקרית, האם למכשיל כבר יש צהוב או לא, האם זו העבירה הראשונה שלו במשחק או שמא כבר הגיעו מים עד נפש, האם זו תחילת המשחק ואפשר להקל או שלב מאוחר בו כבר אי אפשר להתפשר, ומהי בכלל האסטרטגיה שלו, הרי יש הטוענים שדווקא בתחילת המשחק יש להחמיר כדי לקבוע מדיניות "אפס סבלנות" ורק אחרי שהובהרה המדיניות, רק אז אפשר להקל, ולאיזה מהמחנות הוא שייך, והאם הוא מבית הלל או מבית שמאי, והאם הוא דוגל באקטיביזם או דווקא בריסון שיפוטי, ומה יגידו בתקשורת, ומה יגידו באיגוד ומה יגידו החברים ומה תגיד אשתו, גם ככה היא כועסת עליו והיום השפילה אותו לעיני השכנים כשזרקה מהחלון את בגדיו בעודה צועקת "הייתי צריכה להקשיב להם, אתה באמת בן זונה", ואם יטעה עכשיו זה רק יחמיר את מצבו, היא עלולה (כבר עשתה זאת בעבר) להגביר בכוונה את הטלוויזיה כשהפוסק אריק חיימוביץ' ידבר עליו, כדי שהשכנים ישמעו ויחייכו לעצמם בהתנשאות כשהוא עובר לידם בחדר המדרגות…

…ובכן, לכל רגע קריטי כזה, על עשרות נתוניו ומאות חישוביו, החליט מי שהחליט שיש להוסיף גם פסקול מרגיע בדמות קשקושיהם של הקוונים והשופט הרביעי באוזנו של השופט המסכן, שאם חשב שלפחות יוכל לעשות את חישובי-אלפית-השניה בשקט, טעה. בהחלטה זו, יחד עם עיצוב הבגדים החדש, הצליחה פיפ"א סוף סוף במשימתה – להפוך את עבודתו של השופט באופן סופי ומוחלט לבלתי אפשרית לחלוטין.

חמלה, אחים, חמלה

על כן אבקשכם, צופים יקרים ושדרנים גרועים: כשאתם עומדים לחרוץ דין על החלטתו של שופט זה או אחר, כשמפיכם עומדת להיפלט קללה עסיסית או ביקורת ארסית על תפקודו, או בבואכם לכתוב עליו טוקבק עצבני או לעגני, אנא, גלו מעט חמלה. אל תמהרו לשפוט אותו לחומרה. שימו את עצמכם לרגע במקומו של השופט והביטו במראה: לפניכם ניצב איש לובש חולצה ורודה צמודה, לרגליו גרביים גבוהות, בכיסו ניירות צבעוניים, בפיו משרוקית ומאוזנו משתלשל מיקרופון מגוחך. 22 שחקנים זועפים יורקים לכיוונו, מקרבים את פניהם לפניו ומקללים אותו בליבם, ועשרות אלפי אנשים מסביב מקללים אותו ושרים לו שירים משפילים. האם נחוץ לבוז לו עוד יותר? הרהרו בכך לרגע, ועשו את הדבר הנכון.

בלעדי ל"מצד שני": קטע מתוך חלומו של השופט רוזטי