יומונדיאל: דני נוימן, פסים לדמותו

והפעם פוסט ארוך במיוחד, כפיצוי על כך שמחר לא יעלה פוסט, בשל סיבות הקשורות בבטחון המדינה

אתמול עסקתי באיש המושמץ ביותר על מגרש הכדורגל, האיש בן דמות היגון שכל מהותו רדיפה אחרי השחקנים, השופט (אם כדורגל הוא 22 משוגעים שרודפים אחרי כדור, איך יכונה מי שרודף אחרי אותם משוגעים?). היום אעסוק באיש מושמץ אחר, למעשה הדמות המושמצת ביותר בישראל בשנה האחרונה, אפילו יותר מאותו טורקי ידוע (שתפס את מקומו של האיראני שתפס את מקומו של הסורי שתפס את מקומו של המצרי שתפס את מקומו של הגרמני, חד גדיא, חד גדיא) – דני נוימן.

רבות דובר בנוימן מאז חזר לקדמת הבמה, עת שב הערוץ הראשון לשדר את המשחק המרכזי בליגת העל. טוקבקים נכתבו עליו, עלבונות הוטלו בו בפורומים השונים ועם שיבוצו לתפקיד הפרשן המרכזי במונדיאל 2010 אף קמו קבוצות פופולריות בפייסבוק ששמו להן למטרה להדיח את האיש מהמרקע. בפוסט זה אנסה לעמוד על סוד הקסם הנוימני ולפענח את אחת מהתעלומות הגדולות בהיסטוריה של הספורט הישראלי: מהו בדיוק מקצועו של איש זה? לפניכם כמה תשובות אפשריות.

מדען

נוימן מלא כרימון בתיאוריות על המשחק. הוא יורה אותן זו אחר זו ולא חושש להעמיד אותן במבחן המציאות כמו מדען אמיתי (ר' הפוסט על רב"ש). יש לציין עם זאת כי בניגוד למדען אמיתי, הוא מזכיר רק את התחזיות המעטות שהתממשו. "רק עכשיו אמרנו ש…", "כבר 20 דקות אנחנו אומרים ש…", "הגול היה באוויר". כאילו אם הפרשן לא "אמר", "רמז", או לפחות "חשב שזה מה שהולך לקרות" – הוא נכשל בתפקידו.

פוסק ושופט

תחביב נוסף של נוימן הוא לקבוע בפסקנות מה בדיוק התרחש במהלכים אותם כולנו ראינו: אם היתה עבירה, אם השחקן התכוון לבעוט לשער, אם היתה פה נגיעת יד מכוונת ואם הכדור הסתובב או טס במסלול ישר. כנראה שאת ההרגל הזה רכש בימי שירותו בתכנית הרדיו "שירים ושערים", שם היה חופשי להגיד מה שעלה על דעתו, ואיש לא יכל לערער על שיפוטו. אך במעבר מהרדיו לטלוויזיה נוימן לא לקח בחשבון המצאה אחת קטנה: הילוכים חוזרים. כל צופה מכיר את זה – "לא היה פה פאול, מאיר, מה פתאום פאול? השופט הזה לא מבין דבר וחצי דבר"*, טוען נוימן למראה השחקן המתגלגל. כשמראה ההילוך החוזר (מבחינתו, הסופר-סלו-מושן הוא החידוש האכזרי ביותר במונדיאל 2010) את העבירה הברורה, הוא נוקט במהלך מתוחכם ומבצע הסטה עדינה חזרה לתחום המדע: "טוב, אולי היתה פה איזו נגיעונת קטנטנה, נו, אנחנו אומרים את זה כל המשחק, השופט הזה מצוין!".

עתידן

נדמה שבשלב מסוים בחייו המקצועיים הפסיק נוימן לנסות לנתח את המצב במגרש והתחיל לעסוק בחיזוי העתיד: "הוא יבעט את זה לפינה הרחוקה, מאיר". "עכשיו יהיה גול, מאיר". "הם לא יבקיעו פה היום, מאיר". בלי הסבר, פרשנות או סיבה. סתם, תחזית. לא ברור מה האינטרס שלו לעשות זאת, שכן במשחק הכדורגל הסיכוי להצליח בתחזיות כאלה אינו גבוה. ייתכן שהוא פשוט אוסף את המוצלחות שבתחזיות ליום בו יצטרך לעמוד למשפט בפני כל אלו שמבקרים ומשמיצים אותו, אז ישתמש בהן כאמצעי להקלה בעונש. "רגע אבל אמרתי שהוא יבעט לפינה הרחוקה, לא אמרתי?"

שטיח

בפוסט השלשומי טענתי בלהט כי הצופה הישראלי, הזועם על פרשניו, המום לנוכח הגילוי שאין השפעה לזעקותיו, טוקבקיו, עצומותיו וקבוצותיו הוירטואליות, שכן איש בערוץ המשדר את מונדיאל 2010 אינו מטה אוזנו לשוועתו. טעיתי. יש איש אחד כזה, ושמו הוא מאיר איינשטיין. מתברר שאיינשטיין הוא אחד מאנשי התקשורת המחוברים ביותר לעולם הוירטואלי, והוא קורא בשקיקה את כל הביקורות והטוקבקים נגד נוימן. אין לי דרך אחרת להסביר את היחס המשפיל שהוא מפגין כלפי עמיתו-פרשנו. אם בתחילה עוד התייחס איינשטיין אל נוימן במקצועיות יחסית, כנראה שעם הזמן הבין לאן נושבת הרוח הציבורית והסיק שלא יאונה לו כל רע אם יתעלל קצת בעמיתו לשידור.

עצוב להאזין לדיאלוג בין איינשטיין ונוימן ולדינמיקה המתפתחת ביניהם, המאפיינת יחסי דיכוי ומרות. אם וייץ ושרף מצליחים לשוחח ורב"ש והורסקי מפרכסים זה את זה, בין נוימן ואיינשטיין מתקיימים יחסי עבד ואדון – ואיינשטיין שולט בעבדו כמו אלפא דוג בהוט דוג. לפניכם תיאור כללי של דינמיקת היחסים ביניהם.

זה מתחיל בכמה משפטים של נוימן להם איינשטיין לא מגיב. בטחונו של נוימן יורד והוא מתחיל לשלב במשפטיו את שמו של השדר, במעין תחינה סמויה לקבל תגובה, אישור לדבריו ואשרור לקיומו. "אני אומר לך, מאיר, זו הנבחרת האיטלקית הגרועה בכל הזמנים", "שים לב, מאיר, איך הניו זילנדים מניעים את הכדור בסבלנות".

אבל איינשטיין לא עונה לו. הוא יודע היטב את מלאכת הסאדיסט ומונע מנוימן את ההנאה שבקבלת תגובה. נוימן ממשיך בנואשות ומגביר את מאמציו, "מה אתה אומר, מאיר, שופט כזה, מאיר, עוד לא ראינו", "איזו בעיטה, מאיר, ראית פעם דבר כזה, מאיר?". נדמה שבשלב מסויים יפסיק לשלב מילים אחרות במשפטיו ויגיד רק "מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר. הא, מאיר?". כל זה לא עוזר לו. איינשטיין לא עונה, וככל שהוא מתעלם ממנו יותר, כך מרגיש נוימן יותר ויותר קטן ובהתאם פולט עוד ועוד שטויות, כאילו אם לא ידבר לכמה רגעים, ייעלם לחלוטין.

משפטיו הופכים הזויים. הוא עובר מפרשנות לסתם תיאור של המצב, ונראה שהוא בוחן את גבולות המובן מאליו, עם משפטים כמו "איזה איבוד כדור שטותי, מאיר!" וכמובן, הקלישאה השחוקה בתולדות שידורי הספורט – "הוא היה צריך להוריד את הגוף, מאיר". ואז זה מגיע. "איזה כדורגל נוראי משחקת ניו זילנד, מאיר", אומר נוימן בעייפות, נואש מהאפשרות שיזכה אי פעם לתגובה. ופתאום, בהחלטה שרירותית וחסרת היגיון שמאפיינת נבלים אמיתיים, מחליט איינשטיין לענות: "מה אתה רוצה, דני, זה מה שעובד עבורם!". נוימן מופתע. לתשובה כזו הוא לא ציפה. לרגע הוא חושב להתמרד, להתווכח. הוא פולט איזה מלמול אך איינשטיין נוזף בו שוב בהחלטיות. נוימן משתתק. לפחות הוא אמר את שמי, הוא חושב לעצמו בהנאה ומכשכש בזנבו. הוא מרשה לעצמו כמה דקות של התענגות על הזיכרון המתוק, וכשזה מתפוגג לו, הוא מנפק תובנה חדשה על הנבחרת האיטלקית, שלא תזכה לתשובה, ומשחק האדון והעבד מתחיל מחדש.

פרשן כדורגל

ובעצם, מה לנו להלין על נוימן? הרי הנטיה לחזות את העתיד, לומר את המובן מאליו, להיצמד לקונספט ולא לסור ממנו ולו סנטימטר, וכמובן – הפער העצום בין הטון הפסקני והידעני לבין התוכן שהוא שטויות גמורות; כל אלה הם נחלת פרשנינו ומומחי הכדורגל שלנו כבר שנים רבות. נוימן פשוט פיתח את זה לדרגת אמנות. ולכן אנחנו צריכים אותו.

כן כן, אנחנו צריכים אותו. כי הוא מאפשר לנו להחמיא לעצמנו, לידענותנו המופלגת. בכל פעם שהוא טועה, אנחנו צודקים, ובכל פעם שאנחנו צודקים יותר, אנחנו חכמים יותר בעיני עצמנו. נוימן הוא המכוער של הכיתה שהופך את כולנו ליפים יותר. ומה היינו עושים בלעדיו? היינו נאלצים להסתכל על עצמנו ולגלות שבעצם, כולנו נוימנים קטנים. כולנו חושבים שאנחנו יודעים, כולנו פסקניים, ודעתניים, ומתלהמים, ולא מוכנים להודות בטעויותינו, ומוכנים להיות מושפלים על ידי אלו שנראים לנו טובים יותר, וכולנו חוטאים בחיזוי העתיד וכולנו ממהרים לחרוץ דין. אנחנו צריכים את נוימן, ואם הוא לא היה קיים, אפילו לא היינו צריכים להתאמץ ולהמציא אותו. פשוט היינו נטפלים לשלמה שרף.

פרשן ישראלי מנסה להתחבר לאינטרנט

* כל הציטוטים אינם מדויקים והם משקפים את רוח הדברים בלבד.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, יומונדיאל, כללי, תקשורת השרוכים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על יומונדיאל: דני נוימן, פסים לדמותו

  1. מתי הגיב:

    על זה היה אומר דני נוימן:"פוסט יוצא מן הכלל טוב"

    אהבתי

  2. פראליה הגיב:

    מתי, התכוונת "יוצא מן הכלל טוב, מאיר"… מה שמדהים עם האיש הזה כל פעם שאתה שומע אותו, זה שלא ברור לך מה היה עושה אם לא היה מקבל את המינוי ההזוי הזה ברוממה, נראה שככל שיהיה גרוע יותר קח יקודם ויצ'ופר יותר, הרי בלתי סביר שהאיש יכול לפרנס את עצמו בשום פעילות שמשלבת דיבור, לא כל שכן דיבור בפני קהל. מעבר לזה, האיש מראה של הכדורגלן הישראלי לדורותיו – יהיר, רפה ולא מבין את המשחק.

    אהבתי

  3. הופ הגיב:

    מתי – תודה.
    פראליה – אני יכול להגיד את זה על כמה מינויים ברוממה…. באמת נדמה לפעמים שהם מתחרים ביניהם על התואר האיש שמבצע את תפקידו בצורה הגרועה ביותר בכל הזמנים. יש הרבה יתרונות לערוץ הראשון, הטאלנטים שלהם הם לא בדיוק זה (בתחום הספורט, בתחומים האחרים יש שם אחלה אנשים).

    אהבתי

  4. יניב הגיב:

    תדע לך ניר, בבוקר – הפוסט הזה מצחיק יותר

    אהבתי

  5. הופ הגיב:

    ושים לב, יניב, שבבוקר הפוסט הזה ישן יותר משהיה אתמול בערב

    אהבתי

  6. נהדר. פשוט נהדר. אם הייתי משלם אגרה, בשביל פוסט כזה זה היה שווה.

    אהבתי

  7. הופ הגיב:

    תודה רבה רועי.

    אהבתי

  8. א.א הגיב:

    הגעתי דרך הבלוג של דורפן (שם אני קורא אדוק ופאסיבי כמעט-לחלוטין), ולמרות שגם הפוסטים שראיתי למעלה היו טובים, הפוסט הזה גרם לי להתחיל לצחוק בקול רם ולכן אני שוקל להישאר (ואולי להיות פחות פאסיבי מאשר בבלוג הדורפני. ואולי לא).

    בכל מקרה, רציתי להעיר שאינשטיין תמיד רודה בפרשנים שלו. הרי הוא היה עושה את זה לאבי רצון, שתגיד מה שתגיד- דני נוימן הוא לא. ומכיוון שדני נוימן הוא לא, הוא היה רודה באינשטיין בחזרה, מראה שנחסך מאיתנו כאן.

    חוץ מזה, אולי לא ציינת את זה כי זו התפתחות של הימים האחרונים אבל וייץ לועג לשרף באופן גלוי. זה לא שזה "לעג" במובן המקובל של המושג, אבל אם יש כללים מקובלים לפיהם השדר לא מראה בצורה הברורה ביותר כמה הפרשן טיפש, הם נשברים בצמד ההוא. אני מנחש שהם כבר לא סובלים אחד את השני.

    אהבתי

  9. הופ הגיב:

    א.א, ברוך הבא. אני שמח שמגיעים לכאן קוראים מהבלוג של דורפן, שהוא אחד הבלוגים היחידים שנותנים לספורט את הכבוד שהוא ראוי לו. אם תהיה אי פעם תרבות ספורט אמיתית ועשירה בארץ, דורפן ייחשב לאחד ממייסדיה החשובים. חוץ מזה שאני אוהב את הסגנון שלו וגם את הדיונים אצלו. הלוואי שיום אחד יתפתחו פה דיונים ברמה הזו (אם כי קצת פחות ידעניים, כל הידע הזה עושה לי עושה לי רגשי נחיתות).
    אהבתי את האבחנה שלך לגבי איינשטיין, שהיא נכונה – ודווקא היה מעניין אותי (אולי אפילו יותר מיחסי איינשטיין-נוימן) לשמוע את איינשטיין ורצון מתגוששים. מצחיק, אני לא יודע איך זה במדינות אחרות, אבל נדמה לי שאצלנו עוסקים בפרשנים לא פחות מאשר במשחקים עצמם. אולי כי אנחנו עם שכל כך אוהב לדבר, להתווכח ולשמוע את עצמנו מתווכח, עד שהעניין שלשמו התכנסנו נשכח.
    גם האבחנה שלך לגבי וייץ ושרף מדויקת מאוד. באמת שמתי לב לזה רק לאחרונה, למרות שאולי זה נמשך זמן רב יותר. וייץ באמת רודה בו וסונט בו בכל הזדמנות. עם זאת, אני לא בטוח לגבי כמה הם סובלים אחד את השני, עושה רושם ששרף די רגיל שיורדים עליו (ואגב זוהי לא הפעם הראשונה בה וייץ יוצא קצת שחצן. מחלקי עדויות שאני מחבר, הוא טיפוס עם אגו לא קטן).

    אהבתי

  10. פינגבאק: יומונדיאל: ההולנדי המעייף והפרשן התוקף | מצד שני

  11. פינגבאק: יומונדיאל: זה לא גשם, זה נוימן | מצד שני

  12. פינגבאק: יומונדיאל: מונדיאל ה | מצד שני

  13. פינגבאק: סלט יריקות | מצד שני

  14. פינגבאק: הקוסמ (…אמק ערס) | מצד שני

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s