יומונדיאל: להציל את טוראי דונובן

מפתה לדמות את המשחק הדרמטי בין ארצות הברית לאלג'יריה, שנערך היום, לסרט הוליוודי. כל כך מפתה ששגיא כהן כבר הספיק לעשות את זה. מיד נראה למה הוא צדק, ומיד אחר כך, למה הוא טעה.

***

נכון, בכל המובנים, זה אכן היה סרט הוליוודי. כמו בכל מחץ דלתא טיפוסי, בו חבורה אמריקאית אמיצה ואלמונית צריכה לנצח את הערבים כדי להציל את העולם, כך היה גם כאן. בתפקיד העולם: (שמינית גמר) גביע העולם. בתפקיד האמריקאים: האמריקאים. ובתפקיד הערבים: ערבים (במקרה הזה, אלג'יראים). האריה שואג (מילולית; בהתחשב במיקום האירוע, סביר להניח שהיה איזה אריה שואג בסביבה), הסרט מתחיל.

כמו בכל סרט טוב, כדי שנדע שהעימות בין הגיבור הראשי ליריבו הוא אמיתי וקשה, אנחנו צריכים לדעת כמה שיותר מהר שהיריב הוא אויב חזק וקשוח ולא סתם קאקר. לכן כבר בפתיחה האלג'יראים, שראו כמה סרטים בחייהם, מוכיחים את כוחם ובועטים למשקוף האמריקאי. אוקיי, גאייז, איט'ס גונה גט דרטי. האלג'יראים הם באד מאדרפאקרז והם לוחצים את האמריקאים לשערם.

חשבתם שהאמריקאים משחקים רק נגד האלג'יראים, כלומר, שהקרב הוא רק בין חבורת היאנקים האמיצה לברברים הערבים חסרי הרחמים שמולם? תחשבו שוב. בדקה ה-20' פוסל השופט שער אמריקאי בטענת נבדל שלא היה. זה המשחק השני ברציפות בו פוסלים השופטים לאמריקאים שער חוקי. מוזר, הא? עכשיו אנחנו מתחילים להבין שמה שאנחנו רואים הוא לא כל מה שיש, שמאחורי הקלעים פועלים כוחות רבי עוצמה ושהחיילים, סליחה, השחקנים, הם רק פיונים על לוח שחמט במאבק בין אור לחושך ובין טוב לרע. כעת כשאנחנו יודעים זאת, המשחק כבר אינו רק מלחמה על שמינית הגמר, אלא קרב הירואי והיסטורי על הצדק.

ובינתיים בפורט אליזבת: העלילה מסתבכת. בעוד החבורה האמריקאית האלמונית מחרפת את נפשה כדי לא לספוג אבידות, כלומר גולים, מבקיעים האנגלים שער לרשת הסלובנים, ואם עד עכשיו האמריקאים יכלו להסתפק בהגנה והתבצרות כדי להעפיל לשלב הבא, הרי שעכשיו הם חייבים לנצח. החיילים מבינים שעליהם לעבור ממגננה למתקפה, ומתחילים להסתער על השער האלג'יראי. הם רצים זה אחר זה באומץ לב ותוך סיכון שרירי התאומים שלהם לעבר המשלט הערבי, כלומר רחבת היריבה, אך לא מצליחים להכניע את הנבלים, בשל חוסר מזל ולעתים חוסר יכולת. החמצות מסמרות שיער נרשמות בזו אחר זו, והצופים שעצביהם מתוחים צועקים עם כל החמצה. יש לציין, וזו לא עובדה מקרית (שהרי שום דבר לא מקרי כשמדובר בסרט), שהמחמיצים כולם הם שחקנים שחורים. אתם יודעים מה קורה בסרטים לחיילים השחורים.

הדקות חולפות, חיילינו האמיצים נופלים זה אחר זה, מותשים ופצועים. הסיכויים הולכים ומתמעטים. המצב הולך ונהיה אבוד. והנה חלפה לה שעה וחצי של סרט, ואנחנו מגיעים לדקות האחרונות. כל המתקפות נכשלו, האמריקאים לא הצליחו במשימתם. הם עומדים לחזור הביתה מובסים ומושפלים. רק אדם אחד עוד לא התייאש.

תכירו את טוראי לנדון דונובן, התקווה הלבנה הגדולה של האמריקאים. הוא בחור יפה, עם פני תינוק ועבר צבאי מפואר. הוא כבר מבוגר ושבע קרבות, וזוהי כנראה מלחמתו האחרונה לפני שיפרוש לביתו. דונובן רואה מסביבו את חבריו המיואשים ומבין שכעת הכל תלוי בו. קר רוח וקשוח, הוא מחמש את עצמו בכדור ויוצא למתקפה אחרונה וחסרת סיכוי.

הנשימה נעצרת כאשר דונובן רץ בכוחותיו האחרונים: לכולם ברור שלא יהיו עוד הזדמנויות. דונובן (אתם יכולים לחשוב על שם מוצלח יותר לגיבור אמריקאי מאותו "לנדון דונובן" המתנגן על הלשון? זהו שם של גיבור, שם יפה, שם הירואי; שם שכאילו ניתן לו כדי שיום אחד ינצח מלחמה) מנסה להתחמק מהאחריות ולהיפטר מהכדור, שכן הוא צנוע ואינו צריך את התהילה (תמים שכמותו! הוא לא ראה אף פעם סרט? גורלו הוא לזכות בה!). הוא מעביר את הכדור לשחקן אחר, וזה שולח מסירה שמעמידה את דמפסי מול השוער. זהו רגע השיא: הטוב מול הרע, הגיבור מול הנבל. עכשיו זה להיות או לחדול. דמפסי בועט ו…

לא! השוער עוצר את הכדור. גם את הסיכוי הזה הם החמיצו. זהו, זה גמור, העיניים כמעט נעצמות בייאוש… אבל רגע, מי זה שם שמגיח מאחור? הייתכן? האמנם? הזהו לנדון דונובן, שמגיע משום מקום ויורה בנבל, סליחה, כובש את השער? כן! שער! שער! שער!

הצופים עומדים ומריעים. האמריקאים הצליחו להציל את העולם, ברגע האחרון וכנגד כל הסיכויים. הדרמה המושלמת, ועוד מהסוג הכי טוב, זה שמבוסס על סיפור אמיתי. הכי דרמטי, הכי אמריקאי, הכי סרט הוליוודי.

או שלא.

***

הפעם זה יקרה. הפעם האמריקאים יאהבו את הכדורגל. הפעם הם יקבלו אותנו למועדון, או ליתר דיוק יהיו מוכנים להיכנס למועדון שלנו. מצד אחד, אנחנו חוששים שזה יקרה. כי בניגוד לעמים אחרים שאנחנו מכירים, כשהאמריקאים מחליטים לקחת את העניינים לידיים הם לא שורפים את המועדון. הם פשוט משתלטים עליו. מצד שני, אנחנו מתים שזה יקרה. אנחנו אוהבים את ההרגשה שהאמריקאים אוהבים אותנו. אנחנו צריכים את האישור האמריקאי כדי לדעת שאנחנו קיימים.

והפעם זה יקרה. פרויקט הניו יורק קוסמוס זהר ואז כבה, המונדיאל שנערך בארצות הברית עורר תקווה אך לבסוף לא הצליח להפוך את הספורט הזה לפופולרי שם, ואפילו בקהאם, הכוכב הגדול, כשל במשימה. אבל הפעם זה יקרה, כי כל התנאים הבשילו: יש להם שמינית גמר. יש להם גיבור משלהם. יש להם משחק מכונן. ויש להם הפי אנד.

אבל זה לא באמת הפי אנד. אל תגלו לאמריקאים, אבל כדורגל הוא כמו החיים, ובחיים אין הפי אנד. האמריקאים מתחכמים לחיים. הם לא אוהבים סוף פתוח, או מורכב, או בכלל את הרעיון שאין סוף אחד ברור. אז הם מחליטים לחתוך בנקודה שנוח להם. אחרי שהגיבור ירה בנבל וזכה באהובתו, אבל לפני הלילות בהם הוא מתהפך על משכבו ולא מצליח להירדם בגלל אותה יריה ארורה, ולפני שאהובתו עוזבת אותו כי היא לא יכולה כבר עם הזונות שלו וההתמכרות לאלכוהול. האמריקאים מתעלמים מהמציאות, אבל פה זה נגמר, אנחנו הולכים לבעוט להם את המציאות לפנים.

כי הצלחנו להבין איך להכניס להם את הכדורגל, את העניין המורכב והמסובך הזה, בו אין מנצחים ומפסידים אלא רק מזל, מקריות, שמחה רגעית ועצב ממושך. הצלחנו להבין שהאמריקאים צריכים טובים ורעים, שחור ולבן. הם לא יודעים לקבל אפור. והצלחנו להבין שכדי להחדיר את האפור לארצות הברית, הוא צריך להתחזות לשחור ולבן. בשביל למכור להם את הכדורגל, אנחנו צריכים לעטוף להם אותו בעטיפה נוצצת של סרט הוליוודי, של מלחמה הירואית, של מנצחים ומפסידים ברורים.

אז זה לא באמת סרט הוליוודי. זה סרט אנגלי, צרפתי, טורקי, ארגנטיני, איראני ויפני, במסווה של סרט הוליוודי. הצלחנו למכור לאמריקאים את מה שאנחנו רוצים למכור להם במסווה של מה שהם רוצים לקנות. וזה מה שגורם לי לחשוב שהפעם זה יקרה, הפעם הכדורגל יתפוס בארצות הברית. ולא צריך לפחד, הם לא ישתלטו עליו. כי אי אפשר להשתלט על הכדורגל. הוא בלתי צפוי, והוא לא הוגן, ובכדורגל לא תמיד הטוב מנצח. אבל תמיד החיים מנצחים. וזה ההפי אנד האמיתי.

לנדון דונובן, לפני ההתמכרות ההרסנית לאלכוהול


מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, יומונדיאל, כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s