יומונדיאל: מסיבת הפתעה

יושב לו האוהד מול המשחק סלובקיה-איטליה, ומגלה לפתע שהוא ישמח אם סלובקיה תנצח. הוא לא באמת מאמין שזה יקרה, אבל ככל שהמשחק מתקדם, הוא מתחיל להתרגל לאפשרות. וכשמובקע שער של הסלובקים, בניגוד לכל היגיון, הוא שומע את עצמו צועק "יש!" (מה "יש"? למה דווקא "יש"? למה זו נבחרה למלת השמחה שלנו? האם אנחנו כה רכושניים, שאפילו כאשר אנחנו שמחים עבור מישהו אחר אנחנו לא יכולים להביע את זה בלי לשייך את זה לעצמנו קודם?), ובכל התקפה של האיטלקים הוא מוצא את עצמו מתפלל לאלוהי הסלאבים שלא יצליחו להשוות, ובכל פעם שסלובקי נופל חלל לאחר שאיטלקי נשף בפניו, האוהד – בניגוד לכל אמת מידה מוסרית שחשב שהיתה לו – מעודד את הסלובקי להמשיך ולשכב.

***

למה הוא כל כך אוהד את הסלובקים? מן הסתם, אין בהם שום דבר שהאוהד יכול להזדהות עימו (למה אין תרגום ראוי ל"Relate"?). מעולם לא אכל אוכל סלובקי, לא ראה סרט סלובקי, נדמה לו שמעולם גם לא שמע שיר סלובקי. למעשה, יתכן שהתרבות הסלובקית היא אחת הרחוקות ביותר מהמטען התרבותי של האוהד הזה. מעולם גם לא פגש סלובקי. ואולי כן; סביר שאם פגש אחד כזה לא ידע זאת. איך מזהים סלובקי בכלל? אין להם אפילו איזו תכונה בולטת שלועגים לה, כמו הקמצנות של הסקוטים, השחצנות הצרפתית או היעילות הגרמנית. נדמה לו לאוהד לרגע שסלובקיה (פתאום גם המלה עצמה נשמעת מוזר) אינה קיימת כלל, היא איזו יישות פיקטיבית שהומצאה רק כדי לנצח את האיטלקים.

א-הה! נדמה שעלינו על הסיבה לאהדתו. הוא בכלל לא שמח בשביל הסלובקים, אם כי ככל שהמשחק מתקדם הוא מגלה בעצמו חיבה מסוימת לקוצ'קה והאמשיק שמזכירים לו את החייל האמיץ שוויק, ולוִיטק הנהדר, ששמו מזכיר לו את "קרובים קרובים". הוא פשוט שמח נגד האיטלקים. עכשיו האוהד רגוע יותר, לאחר שהדיסוננס נפתר – שמחה לאיד תמיד היתה השמחה החביבה עליו (ועכשיו גם ה"יש!" מובן יותר).

אין צורך להסביר למה הוא שמח על נפילת האיטלקים. איטליה זה מטראצי ואיטליה זה קטנאצ'ו ובכלל, איטליה היא אימפרית כדורגל, ואנחנו אוהבים לראות אימפריות נופלות כמו שאנחנו אוהבים לראות גורד שחקים מתרסק. ותוך כדי משחק השנאה לאיטלקים גוברת והחיבה לסלובקים מתעצמת, ובמקביל גוברת באוהד גם החיבה לעצמו, שכן האוהד אוהב בעצמו את הנטיה לאהוב את האנדרדוג (תוך שהוא מתעלם מהפרדוכס המובנה בכך, שהרי כאשר הסלובקים מובילים שתיים-אפס הם הופכים להיות הפייבוריטים והאיטלקים נהיים האנדרדוג, ובכל זאת הוא לא משנה את אהדתו).

***

האוהד לא צריך סיבוכים נוספים, הוא חושב שפתר את עניין האהדה הבלתי ברורה לסלובקים. אבל בינינו לבין עצמנו אנחנו צריכים להודות שזו גם לא מפלתה של איטליה שגרמה לו לשמוח כך. זה פשוט הצורך האנושי להיות מופתע, ועוד יותר מכך – הצורך להיות מופתע במונדיאל. כי מונדיאל בלי הפתעות הוא אולי "טורניר גביע העולם", אבל הוא לא מונדיאל. וזו אכן היתה הפתעה. אף אחד לא ציפה שאיטליה לא תעלה לשלב הבא. ציפינו להפתעות בבתים אחרים, לא בבית הזה. אבל מה שכל כך יפה בהפתעות זה שאי אפשר לצפות אותן. ואת ההפתעה הזו אכן לא צפינו.

הדחת צרפת היתה מפתיעה-לייט. היא היתה מפורקת עוד לפני שהתחיל הטורניר. כולנו ידענו שהם על הפנים ושהמאמן שלהם בדיחה. ובעיקר, זה לא קרה במשחק אחד. זה היה מצטבר, זו היתה התפרקות שנבעה ממתחים פנימיים וממריבות שלא ראינו. ההדחה של צרפת הזדחלה מאחור בלי ששמנו לב, וכשהרמנו את הראש היא כבר היתה עובדה מוגמרת.

ההדחה של איטליה, לעומת זאת, היתה בבת אחת (לכאורה, כמובן), ויותר חשוב – לא במהלכים מאחורי הקלעים, אלא במשחק שיכולנו לראות. וזה מה שעושה את ההפתעה הזו לכל כך מתוקה. זה משחק שייזכר ממונדיאל 2010. ואנחנו נזכור את זה כמו שאנחנו זוכרים את קמרון מאיטליה 90', את רומניה מארה"ב 94', את צ'כיה מהיורו ב-96'. כי אנחנו ראינו את זה בזמן ההתרחשות. אנחנו היינו שם כשזה קרה. וזה קרה בסטייל, סטייל סלובקי אמיתי. אם רק הייתי יודע מה זה אומר.

חשבתם שתקבלו סלובקים, וקיבלתם דליה שימקו. הפתעה! (תמונת המחשה)