יומונדיאל: חשיפה לא בלעדית

פדיחה. באותו יום בו פרסמתי את הפוסט על רב"ש דחפתי באמיר, חבר טוב שלי, להיכנס לבלוג ולקרוא. ידעתי שהוא לא ממש חובב כדורגל, ולכן שמחתי מאוד שכבר באותו ערב נכנס וקרא ואף מצא לנכון להגיב, והודיתי לו על כך בתגובה: "משום שאני יודע שהבנת רק את המלים "קונספט", "אם", ו"שמעון", אני מעריך את המאמץ". תארו לעצמכם כמה רבה היתה מבוכתי כשדיברתי היום עם חברי אמיר והוא הודיע לי חד משמעית שמעולם לא הגיב לי בבלוג. כך יצא שאדם תמים וישר דרך נכנס לבלוג, קרא, אהב ואפילו טרח לפרגן בתגובה, ובתמורה זכה לכך שבעל הבלוג יעליב אותו על לא עוול בכפו ויאמר שהוא לא מבין כלום בכדורגל.

אם כן: אמיר יקר, אם אתה עדיין קורא פה ולא ברחת אחרי שהבנת שיש לך עסק עם פסיכופט, אני מתנצל פה בפניך, קבל עם ותריסר, ומודיע חד משמעית שאין לי מושג כמה אתה מבין בכדורגל, וכל העניין היה פרי טעות גמורה וביש מזל אומלל. חשוב לי גם שתדע שהפקתי לקח מהמקרה והוא שעליי להתחיל לעכל את החשיפה הזו לעין הציבורית ולהכיר בכך שאיני כותב כבר לחברים בלבד אלא גם לאנשים שאני לא מכיר (שגם ביניהם, מעשה שטן, ישנם המתקראים בשם אמיר), ועל כל מילה שאני פולט אל הנייר להיבדק בשבע עיניים (מעניין אותי מי המציא את הביטוי הזה והאם הוא חי באותה תקופה עם אשה, ילד וציקלופ).

וכל זה, אם עוד לא ניחשתם, מוביל אותי למשהו שרציתי להגיד בנוגע למונדיאל 2010.

***

בין הדברים הייחודיים למונדיאל 2010, שכוללים את הווווווזלות (לפעמים אני כותב משפטים שכל מטרתם היא להכיל את המלה הזו), את הג'אבולני וכמובן את ה"יומונדיאל", ישנם שני חידושים מרתקים בתחום שידורי המשחקים.

הראשון הוא הסופר-סלואו-מושן, ההילוך החוזר האיטי במיוחד שיקבל אולי פוסט משלו, אשר במרכזו תעלה כנראה התהיה איך ייקרא לדור הבא של ההילוך האיטי – האם יהיה זה "סופר-דופר-סלואו מושן", או פשוט "צילום סטילס". החידוש השני הוא צילום הקהל במהלך המשחקים, דבר שאמנם לא נראה כחידוש במבט ראשון – הרי תמיד מצלמים את הקהל – אבל כפי שתבינו מיד, מהווה שלב נוסף ביחסי קהל-מצלמה.

פה המקום להבהיר שלמצלמה אין חיים משלה – מאחוריה יש צלמים, ומאחורי הצלמים יש במאים, ומאחוריהם יש גופי שידור, ומאחוריהם כנראה ישנה אישה. עם זאת, תרשו לי להתייחס לכל אלה מעתה בשם "המצלמה", משום שזה נשמע יותר מגניב ובעיקר משום שכפי שיעלה מפוסט זה ובניגוד למה שאמרתי קודם, למצלמה יש חיים משלה.

בצילומי מונדיאלים ישנים (אלו בשחור-לבן, עם האנשים שמוחאים כפיים במהירות מסחררת), נראה שהצופים כמעט לא שמים לב למצלמה. הם אולי מקדישים לה תשומת לב מסויימת, אבל מייד מתעלמים ממנה וממשיכים בעיסוקיהם, וזה מובן לחלוטין, שכן למי יש זמן למצלמות כאשר בסיום המשחק צריך לחזור למלחמות עולם, מגפות שחורות ושפלים כלכליים. במונדיאלים הבאים, אלו שכבר מצולמים בצבע, האוהדים המצולמים מתייחסים אל המצלמה במעין חיבה, אך נראה שהמשחק עצמו עדיין מעניין אותם יותר. גם במונדיאלים של שנות ה-70' וה-80', הקהל אינו מקדיש תשומת לב רבה למצלמה המצלמת אותו, אולי משום שבאיצטדיונים אין עדיין מסכי ענק המאפשרים לו לראות את עצמו ולהתרגש. כך או כך, היחס אל המצלמה נע בין אדישות לרצון להתחמק מעינה.

במונדיאלים מאוחרים יותר, אלו של שנות ה-90' ותחילת שנות האלפיים, חל שינוי ביחסי מצלמה-קהל. האנשים התחילו להבין את הרעיון שכאשר מצלמים אותם, התמונות עוברות לכל העולם בזמן אמת והופכות אותם לכוכבי הרגע, שכן מעבר לעשרות אלפי האוהדים אשר נמצאים במגרש, רואים אותם גם מאות מיליוני אנשים בבתים (אולי זה עשרות מיליונים, אולי מיליארדים, אין לי מושג, נתונים סטטיסטיים מדויקים זה הבלוג של פופטיץ). ההבנה הזו מילאה את הצופים המצולמים בתחושת גדוּלה וברגע שאנשים תפסו שהמצלמה מצלמת אותם הם החלו לפרפר בהתרגשות ולנפנף לעבר המסך שבאיצטדיון. בשלב זה באבולוציה של צילום האוהדים עדיין היה ערך לצילום ה"אותנטי" של הקהל, ולכן המצלמה היתה מתעכבת על הצופים רק עד שהם היו שמים לב אליה, וכשזה היה קורה היתה חותכת מיד חזרה למשחק, במה שנדמה כמעט ככעס על ששינו את התנהגותם הטבעית בגללה. במילים אחרות, יחסי הכוחות התחילו להתהפך – הצופים מתחילים לרצות להצטלם והמצלמה מתחילה להבין את כוחה.

בשנים האחרונות ובעקבות חדירת האינטרנט, הסרטונים הביתיים והמצלמות הסלולריות, המצב נהיה די מאוזן. האנשים התרגלו להיותם מצולמים והתחילו ליהנות מזה; והמצלמות כבר לא צריכות לרדוף אחריהם. עכשיו זה כבר ברור שהאוהדים רוצים להיות מצולמים, והם יודעים מה צריך לעשות על מנת שזה יקרה. כדי שיצלמו אותך המשחק כדורגל עליך לעמוד באחד משני קריטריונים: הראשון הוא להיות יפה, מתוח/בוכה או זוג מאוהב – ועדיף שלושתם יחד – ואז תיתפס "ללא ידיעתך". במקרה כזה המצלמה תוסט הצידה ברגע שתשים לב אליה. האפשרות השניה היא שתעשה הצגה למצלמה: את אלה כולנו מכירים משידורי ליגת העל, וביניהם אפשר לציין את ההם-שקוראים-בתהילים, את זה-שעל-החולצה-שלו-כתוב-יעיש-ז'ינו, את התימני-שאוכל-גת, וכמובן את האגודל, ההוא שיש לו ואסילי מפלצתי (בזכרונו של האוהד הפרובינציאלי עולים משום מה רק האוהדים של קבוצתו שלו; ואולי זה דווקא אג'נדה מכוונת לקדם אותם, כפיצוי על קיפוח תקשורתי רב שנים). אלו אותם אוהדים שהמצלמה מתעכבת עליהם למרות שברור לכולם שזה לא "אותנטי". המצלמה מאפשרת להם לעשות את ההצגה שלהם, ובתמורה, הם מנסים להיראות הכי מטומטמים שהם יכולים.

כאן אנחנו מגיעים למונדיאל 2010. במונדיאל הנוכחי מתגלה תופעה חדשה: המצלמה מצלמת אוהדים "רגילים" (אם כי הם תמיד גם "צבעוניים" במובן זה או אחר), וכשהם שמים לב לכך הם כצפוי מתחילים לנופף לעבר המסך או לעברה (חלק מהאנשים כבר כל כך מודעים לזוויות הצילום, שהם אפילו לא צריכים לראות את המצלמה בשביל לדעת איפה היא נמצאת, הם מבינים לבד לפי התמונה על המסך). אתה מצפה שבאותו רגע התמונה תיחתך והמצלמה תעבור לצלם אוהדים אחרים או תחזור למשחק, אך מופתע לגלות שהיא ממשיכה להתעכב עליהם עד שנמאס לה מהנפנופים. לפעמים היא אפילו מתעכבת על אנשים שלא שמים לב אליה עד שמישהו מעיר את תשומת ליבם, ורק אז, כשהם מנפנפים את הנפנוף המיוחל, היא עוברת הלאה. במילים אחרות, המצלמה כבר מצפה לנפנוף, ואפשר ממש לחשוב שהיא נהנית ממנו, כאילו הוא לא מכוון אל הצופים בבית או באיצטדיון אלא אליה ועבורה. לא בטוח שהיא טועה.

שכן נדמה שבמונדיאל הזה למצלמה כבר יש חיים משלה. היא בעלת הכוח הבלעדית. היא עושה לאוהדים טובה בכך שהיא מצלמת אותה, מרימה אותם לרגע מהיומיום האפור, נותנת להם להרגיש שיש להם סיכוי להיכנס להיסטוריה של שידורי המונדיאל וכך לזכות בתהילת עולם. הם יודעים את זה. הם יודעים גם שבעידן היוטיוב פרסום רגעי עשוי להביא להם אפילו כסף, אם "ימנפו" אותו. הם מתלבשים ומאפרים את עצמם – כבר לא עבור "האווירה", כבר לא עבור שאר הקהל; עבור המצלמה ועבורה בלבד. אבל היא קפריזית. אי אפשר לצפות על מי היא תתעכב וממי היא תתעלם. אי אפשר לנחש את מהלכיה. וברצונה, או ליתר דיוק לפי גחמותיה, היא נותנת להם חיים (פרסום רגעי) או גוזרת עליהם מוות (מתעלמת ממאמציהם).

המהפכה הושלמה. המצלמה היא אלוהים. וההוכחה הכי טובה לכך היא אותם אוהדים ששברו קופות חיסכון כדי לטוס חצי עולם ולעודד את נבחרתם, אשר שוכחים לגמרי שאותה נבחרת סופגת כעת מפלה על הדשא, וקורנים מאושר רק משום שעין המצלמה נחה עליהם לרגע. נכון, ישנם עדיין כאלה שנבחרתם מפסידה והם ממשיכים לבכות גם כשמצלמים אותם, שהמשחק חשוב להם יותר מדמותם על המסך. אך אלו מתי מעט, והם שייכים לדור אחר של אוהדים.

***

חשיפה לעיניים רבות היא חרב פיפיות. מצד אחד, היא מרגשת, ממלאת בתחושת חשיבות ובעונג שמביאה עמה תשומת הלב. מצד שני (ווהו!) היא עלולה להסיט את העניין מהדבר האמיתי, מהמשחק, מהחוויה החיה, הבלתי אמצעית. עם זאת, כנראה שאנחנו חיים בעידן בו כבר אי אפשר להפריד את החשיפה מהחוויה, בעידן בו היותך מצולם, מבוקר ומופקח כל הזמן היא כבר עובדה מוגמרת ובלתי הפיכה, מימד מקביל כמעט לכל חוויה. המצלמה, כלומר החשיפה, נמצאת בכל מקום בו אנחנו חיים. ואנחנו צריכים להיות עכשיו מודעים הרבה יותר למי שצופה בנו, למי שבודק אותנו, וגם – בואו נסגור מעגל – למי שמגיב לנו. ועל כן אני מבקש שוב סליחה, אמיר. לא התכוונתי. פשוט לא ידעתי איפה אני חי.

אוהדים. לא בתמונה: המצלמה