לא יודע מה יש לי נגד נבחרת אנגליה. אף פעם לא שנאתי אותם במיוחד, אבל היום שמחתי, לא פחות על ההפסד שלהם מאשר על הניצחון הנהדר של הגרמנים. כי תמיד כשהאנגלים מגיעים לגביע העולם הם יוצרים סביבם איזה באזז, ש"הפעם הם הולכים לעשות את זה", הפעם "הבחורים יביאו את גביע העולם הביתה". ונדמה שהם חושבים שכל העולם עוצר את נשימתו בציפיה לכך.
אז קודם כל, לעולם לא באמת אכפת מה יעשו האנגלים, ואם אכפת לו אז זה רק בגלל שהם כל כך מעצבנים שהוא רוצה שהם יחטפו איזו סטירה בריאה. נכון, הם נלחמו בחירוף נפש במלחמת העולם השניה להציל את העולם, ועל כך שמורה להם פינה חמה, וגם על מונטי פייתון והביטלס ועל כמה להקות ובמאים וכמובן על המלכה האם, סמנתה פוקס. אבל רוב מה שיצא משם בשנים האחרונות הוא די מחורבן, וזה כולל את הספייס גירלז והנסיכה דיאנה ואפילו דייויד בקהאם. אז שיירגעו שם בממלכה, יש להם אמנם מבטא מגניב, אבל העולם לא סובב סביבם והגיע הזמן שהם יידעו את זה.
וחוץ מזה, כל העניין המטופש הזה של "להחזיר את הגביע הביתה". נכון, אתם פיתחתם את הכדורגל המודרני, למרות שבטח יתגלה יום אחד שזו טעות וגם אותו גנבתם מאיזו קולוניה – אבל הכדורגל בגרסאות עתיקות שוחק כבר לפני שמישהו חשב בכלל על הרעיון הנואל להרוס את התה (עוד משהו שלקחתם עליו בעלות בהתנשאות בריטית מסורתית) עם חלב.
ובכלל, מי אמר ש"הבית" הוא איפה שהמשחק הומצא? לדעתי הבית הוא המקום בו אתה מרגיש הכי נוח, הכי אהוב והכי בטוח, ונראה לי שאם היינו שואלים את הכדורגל עצמו, הוא מרגיש הרבה יותר בטוח בחיק כף רגלו של מסי, על העורף של רונאלדו או בידיו של פביאנו מאשר בסביבתו של גארת' בארי. יודעים מה, וזו ההשפלה הכי גדולה לאנגלים, נראה לי שאחרי המשחק היום הכדורגל היה עונה שהבית שלו יותר קרוב למינכן מאשר ללונדון. במלים אחרות, לורדים ודוכסים אנגלים נכבדים, הגיע הזמן שתורידו את האף. כי כמו שנראיתם היום, ובעצם כמו שאתם נראים כבר ארבעים ומשהו שנה, הכדורגל רוצה "לחזור הביתה" בערך כמו שרוצים בכך ילדיו של יוזף פריצל.
בתמונה: אם הבית. לא בבית: הכדורגל
מצד שני 
דווקא יצא אחלה שהגרמנים ניצחו, ככה עדיין נשאר את מי לשנוא.
אהבתיאהבתי
:) אתה שונא אותם? פעם גם אני שנאתי אותם (בימי ברמה ומתיאוס). אני חושב שזה עבר לי במונדיאל הקודם.
אהבתיאהבתי
בכל פעם אני נדהם מחדש כמה רגשי נחיתות יש לישראלים, הישראלים אוהבים רק צניעות וברגע שאומה מרימה את ראשה הגאה, הם מתחילים לתעב אותה כאילו מי יודע מה. כמובן, הכלל הזה לא ניתן ליישום על הישראלים עצמם! עם של גאווה חסרת גבולות.
אהבתיאהבתי
אנגלי, הערה מעניינת ויש בה מן האמת, עם הסתייגות: גאווה צריכה שיהיה מאחוריה כיסוי, ובמקרה של הנבחרת האנגלית אין יותר מדי במה להתגאות.
אהבתיאהבתי
אפשר להפריד בין העובדות היבשות, שהן באמת לא מעוררות גאווה לבין המהות החשובה יותר: האופן שבו האומה הזו מצליחה לתחזק במשך שנים את הכדורגל בתור ענף תרבותי חסון ומכובד.
אגב, בנקודה זאת מסוכן אמנם להזכיר את הצרפתים – הו, העוינות הישראלית למי שדומה לך אך מעורר בך רגשי נחיתות עזים – אבל אחרי שהם הודחו ראיתי את שרת הספורט או איך שלא קוראים לאחראית על הכדורגל אצלם, אומרת שזה פשוט "קטסטרוף" ו"דיזסטרח" איך שהכדורגלנים התייחסו למשלמי הכרטיסים. כמובן, הכדורגלנים פישלו, אבל הגאווה שגלומה ברעיון שצריך לתת כבוד לכדורגל – גם אם אנחנו כרגע מגה לוזרים – פשוט לא אפשרית אצלנו הישראלים.
אהבתיאהבתי
אנגלי, מסכים לגמרי עם הרעיון שצריך לתת כבוד לכדורגל (ולראות את השרה הצרפתית באמת היה מרגש), וגם עם זה שהצרפתים והאנגלים נותנים לו את הכבוד הראוי. קצת שחוק להגיד את זה, אבל כשאין לך מלחמות על הראש יותר קל לתחזק ספורט כענף תרבותי מכובד.
אהבתיאהבתי