קראתי היום פוסט בבלוג המצוין Roee-geist, שמדבר על אהדתו של הכותב לברזיל. תוך כדי קריאה הרגשתי שאני לא ממש מאמין לכותב, עד שהבנתי משהו מוזר על עצמי: נבחרת ברזיל אף פעם לא נתפסה בעיני כנבחרת אמיתית.
בראשי נבחרת ברזיל תמיד היתה (ובמובן מסוים, עודנה) יציר דמיון. פנטזיה. מעין תשובה אפשרית לשאלה שהיינו שואלים אחד את השני כשהיינו ילדים – "מה הקבוצה הכי טובה שלך", ואז מדקלמים בעל פה את השמות שחזרנו עליהם מיליון פעם, וש-90% מהם לא השתנו (השארנו תמיד מקום לשניים-שלושה שחקנים שהחלפנו בהתאם לתקופה). התשובה לשאלה הזו היתה בעת ובעונה אחת מבחן לידע של הילד בכדורגל (ידענו אז הרכבים של קבוצות שלמות בעל פה) וגם מעין סיכום של כל הקבוצות שהוא אוהב (הקבוצה שלי היתה מורכבת משחקני הולנד, איטליה ותוספות מזדמנות כמו קמרון, רומניה, יוגוסלביה ואפילו רוסיה). אצלי לא היו ברזילאים חוץ מטפארל שדי אהבתי, אולי בגלל האופן שהשם שלו התגלגל על הלשון. ותמיד זלזלתי בילדים שאמרו, במקום שמות של שחקנים, "נבחרת ברזיל". זו היתה אמנם תשובה לגיטימית, כי ברזיל באמת היתה יכולה לנצח כל נבחרת "שאר העולם" בכל זמן, בכל מקום. אבל זה היה קל מדי, ובעיני זה הוכיח שהילד הזה כנראה לא מבין מספיק בכדורגל כדי לתת שמות של 11 שחקנים.
במבט לאחור, יכול להיות שהתפיסה שלי את ברזיל כ"לא נבחרת" נבעה מאופן הסיקור שלהם בעיתוני הספורט. כל דבר שקראתי עליהם – ובילדותי הייתי קורא את כל עיתון הספורט, עד אחרונת הידיעות על שיא חדש בקפיצה לגובה באולמות – נשמע לי מלהיב ומרגש. למשל, שחקני ברזיל אף פעם לא "שיחקו כדורגל". הם תמיד "רקדו סמבה על המגרש".הם לא יכלו להבקיע שערים אלא רק במספרות, הם לא התמסרו אלא עשו משולשים, הם לא שיחקו ברגליים אלא בכל הגוף, בחזה, בכתפיים, בברכיים. מה שמצחיק הוא שלא גדלתי בשנות הששים אלא בשנות השמונים והתשעים, והרבה ממה שקראתי עליהם, ראיתי בערב לפני כן בטלוויזיה. הם עשו (כנראה) דברים אנושיים לגמרי, אבל דמיוני וכוח המילים גברו על מראה עיניי והם נתפסו אצלי כעל-אנושיים.
כמובן שהיו עוד דברים שתרמו לתפיסה הזו, כמו האגדות על פלה, שהפכו אותו לאל מיתולוגי ולא שחקן אמיתי (אני זוכר שבפעמים הראשונות שראיתי קטעים ממשחקים שלו די התאכזבתי, למרות שביני לבין עצמי לא ממש הודיתי בכך), והעובדה שלשחקני ברזיל תמיד היה שם בן מילה אחת. רומאריו, טפארל, מאזיניו, בבטו, דונגה, קארקה… כמו אֵלים, כוכבי סרטים ואלילי רוק, לא היה להם שם פרטי. שלא לדבר על ההתנגנות המיוחדת של השמות שלהם שרובם הסתיימו ב-אוֹ ולכן התחרזו, מה שהפך כל תיאור משחק שלהם למעין שיר שבטי מוזר וקסום.
אם תחברו את כל אלה לדמיון העשיר של ילד שקרא יותר מדי "הספורטאים הצעירים", תבינו למה היה לי ברור שהם הכי טובים, שכולם יודעים את זה, ושאם הם לא זכו בכל התארים זה רק בגלל שהם תמימים מדי (סליחה, בכדורגל אין דבר כזה "תמימים", רק "נאיביים"). אף פעם לא התפלאתי על כך שלמרות היתרון האיכותי שלהם הם לא לוקחים את כל המונדיאלים. היה לי ברור שהם פשוט כל כך אוהבים את הכדור ונהנים לשחק איתו, שהם שוכחים את המטרה של המשחק, להבקיע גולים (ואז באים שחקנים אירופיים קשוחים וקרים, גרמנים מן הסתם, לוקחים מהם את הכדור בכוח ומבקיעים שער, בעוד עיניהם התמימות של הברזילאים נפערות בפליאה).
לכן, כשקראתי את הפוסט הרגשתי דיסוננס מסוים – איך יכול מישהו שבאמת אוהב כדורגל לאהוד אותם? הרי זה קל מדי, כמו לבחור אותם בפלייסטיישן. כמו לאהוד את ההארלם גלובטרוטרס בכדורסל. מה החכמה? תבחרו נבחרת אמיתית, כזאת שיכולה להפסיד. כזאת שצריכה ממש להתאמץ בשביל לנצח. את הברזילאים תשאירו לילדים שלא יודעים לתת שמות של 11 שחקנים טובים.
שחקן ברזילאי מבקיע שער עם ידיים קשורות מאחורי הגב
מצד שני 
טוב, אחרי שהעלבת אותי וטענת שאני לא מבין בכדורגל, אני מבקש להגן על כבודי האבוד.
ראשית, זה נכון שאחת הסיבות שנתפסתי לברזיל היתה ההילה סביב השם. העניין הוא שזה דבר שנכון לגבי כמעט כל נבחרת. נבחרת הולנד, למשל, זוכה לאהדה בזכות הטוטאל פוטבול שוטף והמהנה (שבעשרים שנה של צפיה בכדורגל מעודי לא ראיתי את נבחרת הולנד מציגה. בדרך כלל זו נבחרת משעממת שיודעת להבריק פה ושם). נבחרת אנגליה זוכה לאהדה כי הם המציאו את הכדורגל (ובאמת שעל הבדיחה הזו לא צריך להכביר מלים). נבחרת גרמניה היא בעלת שם של נבחרת הגנתית, שמנצחת 1:0 קטן בתום כל 90 דקות (לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי את הגרמנים גונבים ניצחון כזה. אולי הגמר של מונדיאל 90'). את הצרפתים אנשים אוהדים מאותן סיבות שהם אוהדים את ההולנדים ואת הברזילאים: פעם זו היתה נבחרת משמעותית (אלא שנגמרו להם הפלאטינים והזידאנים). ארגנטינה נהנית מההילה של מראדונה. בשנים שבין מראדונה למסי זו לא היתה נבחרת מעניינת במיוחד (להוציא מונדיאל 2006, שם היא שיחקה די טוב). למעשה, מבין הנבחרות ה"גדולות", נדמה לי שהנבחרת היחידה שיש קשר בין ההילה שסובבת אותה לבין הנבחרת כמו שהיא נראית היום היא נבחרת איטליה (המתועבת, שלהוציא ארגנטינה אין עוד נבחרת שאני כל כך שמח לאידה). את נבחרת ספרד אני לא סופר בין הגדולות, כי זה עניין חדש.
שנית, את הנבחרות הקטנות והבינוניות, נניח אלו של פורטוגל, מכסיקו, דרום קוריאה או קמרון, אנשים אוהדים או משיקולים לוקאל-פטריוטיזם (שזה לגיטימי), או כי הם לא מבינים שום דבר בכדורגל, וכל מה שמעניין אותם הוא להגיד שהם תומכים באנדר-דוג (שזה גם לגיטימי).
שלישית, העובדה שבחרתי בברזיל כנבחרתי הלאומית לא אומרת שאני מייחס יותר מדי כבוד לשחקניה ומניח שעצם היותם ברזילאים זה מספיק. למעשה, אני יודע שבסגל של נבחרת ברזיל יש רק שחקן אחד שראוי להיכנס ל-11 של השנה (מאיקון. קאקה, בינתיים, נותן מונדיאל מהסוג שרונאלדיניו נתן לפני 4 שנים, ותראו לאיפה זה לקח את רונאלדיניו. ג'וליו סזאר שוער מצוין, יש באירופה שלושה שוערים טובים ממנו לדעתי).
ולסיום, אין ספק שלבחור בנבחרת עם חמישה גביעי עולם יכול להיראות כבחירה שנועדה לעשות חיים קלים לבוחר (וזה המקום להודות שאני בכלל אוהד של מנצ'סטר יונייטד, ושאם אני צריך לבחור בין זכיית ברזיל במונדיאל או זכיית יונייטד בגביע הליגה, אני בוחר ביונייטד). להגנתי אציין שהתחלתי לאהוד את ברזיל במונדיאל רע שלה, שבסיומו היא חלקה את המקום הראשון בטבלת מספר הזכיות אז (3) עם עוד שתי נבחרות: גרמניה ואיטליה.
אהבתיאהבתי
רועי,
אני מניח שהבנת שאין בפוסט שלי כל עלבון כלפי אוהדי ברזיל, אבל אם יש פה אוהדי ברזיל אחרים שלא הבינו את זה אני מנצל את ההזדמנות כדי להבהיר – רק ניסיתי לברר פה סוגיה עם עצמי וכל מה שכתבתי נובע מכבוד עמוק לנבחרת המופלאה הזו. אז ברזילאים אל תיעלבו (ואם כן מה תעשו לי, אתם יותר מדי חייכנים מכדי להיות מאיימים).
תודה על התגובה המנומקת והמושקעת. מסכים בגדול עם הטענה שלך, ומוסיף: נדמה לי שאהדה לנבחרת מתחילה במפגש של אלמנטים מיתיים (שכמו שאתה מראה, כמעט לכל אחת יש כאלה) עם מציאות. אני למשל גדלתי לתוך נבחרת הולנד המופלאה של חוליט, ואן באסטן ורייקארד, וכשזה נפגש עם מה ששמעתי על 1974 וההילה של הטוטאל פוטבול (אולי זה נובע מהצורך לקבל אישור מהמבוגרים על הבחירה) זה הפך לאהדה של כמה שנים טובות (שפחתה עם השנים).
בכל מקרה, הגנת על כבודך כיאות ואני מצהיר פה, אם מילתי שווה משהו, שאתה מבין בכדורגל (והבלוג שלך מעיד שבעוד כמה דברים :)).
אהבתיאהבתי
ועכשיו אני מרגיש צורך להבהיר: וודאי שלא נעלבתי באמת. אבל אם אתה מעליב ברזילאי, אתה לא יכול לפטור את זה ב"מה תעשו לי, חייכנים שכמותכם". אני אגיד לך מה יעשו לך. יכריחו אותך לעמוד בחומה שמנסה לחסום בעיטה חופשית של רוברטו קרלוס, זה מה שיעשו לך.
ותודה רבה על המחמאות (הן זו שבגוף הפוסט והן זו שבתגובה שלך). גם לך לא חסר, כך אני מתרשם.
אהבתיאהבתי
תודה ו-LOL על קרלוס
אהבתיאהבתי
אחד הימים שעיצב את אישיות הכדורגל שלי היה היום ב-82' בו פוצצה איטליה של אנטוניוני, קאבריני, טרדלי, שיראה ושאר הגיבורים את הבלון הצהוב. כמה שהם קונצנזוס היום זה כאין וכאפס לעומת איזה קונצנזוס ענק הם היו אז. ברור שגם היום נותרו ספיחים רבים לתופעה הזו (לאו דווקא הילדים המתבגרים בני 35-45 שגדלו את אותה ברזיל שנות ה-80 כי כמה מהם קיבלו שכל הרבה לפני). מעניין אותי לדעת האם אותם אוהדי ברזיל הם גם שותי קוקה-קולה, שומעים שלמה ארצי, אלופי פייסבוק ואוהדי ברצלונה או יונייטד.
אהבתיאהבתי
פראליה,
כן נחרץ על יונייטד, לא נחרץ על שלמה ארצי (שאני מאחל לאוהדי ליברפול שהוא יהיה הפסקול של האליפות הבאה שלהם), קולה זה משהו ששותים בחוץ, אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה היה לי בקבוק בבית ויש לי חשבון פייסבוק שאני לא באמת-באמת יודע מה לעשות איתו.
אהבתיאהבתי
רוטמן, אז יש לי 3 מ-4 שזה לא רע בכלל :)
אהבתיאהבתי
כמו שפיני גרשון (נדמה לי) אמר פעם – בסוף הסטטיסטיקה תתיישר.
אהבתיאהבתי
כן אה, בסופו של דבר אם אני אזרוק על כ"א אוהב/לא אוהב עד אינסןף נשאף ל-50%? אני רוצה להאמין שהסטטיסטיקה שלי טובה יותר, למשל בית"ריסט רוקיסט פאנקיסט הייתי ישר פוסל
אהבתיאהבתי