יומונדיאל: אלוהים מת

"האם לא שמעתם על המשוגע שצפה במשוגעים שרדפו אחרי הכדור, ורץ אל כיכר נלסון מנדלה בעודו צועק בקולי קולות: 'היכן אלוהים? היכן אלוהים?' מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב…"

***

אלוהים מת, אני צפיתי בהלוויה שלו. הוא לא סתם מת: הוא הוכה, הושפל עד עפר, נסקל בג'אבולנים ונצלב על עיגול האמצע. בניגוד לכל הציפיות מאלוהים, הוא לא מת תוך שינה שלווה, גם לא בשיבה טובה. הוא נטבח ונשחט לאור זרקורים.

אלוהים, הידוע לבני האנוש בכינויו הארצי ליונל אנדרס מסי, מת, וזה אפילו לא היה מקרי. אי אפשר להגיד שזה קרה בגלל טעות של שופט, רוח גבית בלתי צפויה או קורה שניצבה שלא במקומה. זה היה ברור, חד משמעי, חד כיווני, חד חד ערכי ובקיצור, חד: אי אפשר להעלים עין, להאשים, לתרץ ולהסביר.

אם אפשר היה לתרץ היינו אומרים שבכדורגל אי אפשר לשחק לבד, גם אם אתה נהדר, יחיד בדורך, אלוהי, גם אם אתה כזה אתה צריך שיהיו שחקנים טובים מסביבך שיעשו עבורך את העבודה השחורה, אפילו לפלה, למראדונה ולהבדיל לג'ורדן היו את אלה; היינו מסבירים שכנראה צדקו כל אלה שאמרו שהמאמן (שיש הטוענים שהוא האלוהים הקודם) הוא ליצן שלא יודע מימינו ומשמאלו וסומך בעיקר על אלוהים שלצידו; היינו מציינים שמסי דווקא היה מצויין ברוב המשחקים, ושבניגוד לשחקנים אחרים שאין לומר את שמם באותה שורה עם אלוהים, התבגר ולקח אחריות, ופירגן לאחרים, עד שהציפיות של בני האדם לגול אלוהי הכריעו אותו; או שהיינו מודים, בפשטות, שבכדורגל אין אלוהים.

אין באמת אלוהים בכדורגל, אלו אנחנו שמכתירים אלוהימים חדשות לבקרים, וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון לתקשורת שרוצה להעצים את הדרמה ולהגדיל את הכותרות ולמרוח את התמונות בעמודים הראשיים, ורוצה להכתיר מלכים ולהאליל אלילים ואז להשפיל את האלילים ולהפיל את המלכים, כי רק ככה בנויים הסיפורים שאנחנו מכירים, עלייתו ונפילתו של העולה והנופל, ובסופו של דבר התקשורת רוצה לספר לנו סיפורים שאנחנו מכירים ויודעים לעכל כדי להרים את הרייטינג וכדי למכור עיתונים.

וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון לכל אלה שרוצים להעריץ מישהו עד כלות ולהאמין שיש אנשים שיכולים לבדם לשנות את העולם, לפחות את עולם הכדורגל, כי אם המסים והרונלדואים יכולים אז אולי גם הם יכולים ואם לא הם אז אולי ילדיהם ואם לא ילדיהם אז הם בטח היו יכולים אם רק היו רוצים, ואם גם לא זה אז אולי דרך ההערצה יוכלו גם הם לגעת לרגע בנצח ובתהילת עולמים.

וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון אליי, שרוצה להאמין שהוא חי בתקופה חד פעמית ומיוחדת, ושגם לו יהיה את הפלה שלו או את המראדונה שלו, כי את פלה הוא לא זכה לראות ואת מראדונה ראה רק כשכבר היה שמן ונפוח מעצמו ונפוח מסמים, והוא לא מוכן, פשוט לא מוכן, שחייו יעברו בלי שיוכל להגיד לילדיו ולנכדיו, אתם אולי לא מאמינים, אבל אני ראיתי את אלוהים.

ואולי אנחנו צריכים פשוט להודות בטעותנו ולהכות על חטא כמו שדורשים עכשיו הסונטים והלועגים, איפה האלוהים שלכם עכשיו, והם לא מתכוונים למיקום מדוייק כמו ברצלונה, ספרד, אלא רומזים לכך שהוא מעולם לא היה אלוהים, ואנחנו שעינינו בוכיות מסיטים מבטנו כדי שלא יראו, ובליבנו אנחנו חושבים, חכו חכו, אנחנו עוד נהיה גדולים יום אחד ונראה לכם מה זה, וכשאנחנו אומרים אנחנו אנחנו מתכוונים למסי, הרי גם מראדונה לא היה כזה גדול ב-1982, מסי עוד יחזור בברזיל 2014, דווקא בברזיל, אבל עד אז מן הסתם נשכח מי היו אלה שלועגים לנו עכשיו, והם כדרכם כבר יידעו אז להעמיד פני תמימים, אנחנו לעגנו, אנחנו צחקנו, מה פתאום, אנחנו תמיד אמרנו שהוא נהדר, אבל אנחנו נדע את האמת, וגם מסי יידע, כי זו הגדולה האמיתית שבאלוהים, הוא לא צריך לשאול, הוא בוחן כליות ולב, מספיק מבט אחד והוא יודע אם אתה משלו או משל אלוהים אחרים, וגם אם לא, אנחנו מדמיינים שהוא יודע, ומקדיש לנו, למאמינים האמיתיים והנאמנים, כל שער ושער.

ואולי כדאי בכלל שנירגע ונהיה שפויים, שנפנים את דרכם של האתאיסטים, הלא בכל תחום אחר אנחנו אתאיסטים בעצמנו, ונבין שגם בכדורגל אין טעם להעריץ ולסגוד, שכן בסופו של דבר באה האכזבה, ועדיף להישאר רציניים ובוגרים וקפוצי פנים, ולא להלל ולפאר אלא לשתוק, או מקסימום להגיד רק דברים בלתי מחייבים, וכך לעולם לא נטעה, אולי עדיף להתרגש בפנים, בלב, אבל אז אנחנו נזכרים שבכל זאת בכדורגל עסקינן, וכמו שכבר אמרה ד.דקל, זה רק ספורט, ומהו ספורט אם לא המקום בו יש להתרגש ולהביע את זה, להתלהב ולצעוק את זה, להתעצבן ולקלל את זה, אחרי שמוודאים שאין שום ילד בסביבה כמובן, ולהעריץ ולהראות את זה, ולא להתבייש בזה.

ובכלל, אנחנו חושבים לעצמנו, מה רע בקצת אלוהים, הרי זה לא אלוהים שבשמו נלחמים ולא אלוהים שבשמו משפילים וכובשים ומתאכזרים ומפוצצים ומתפוצצים, זה אלוהים אחר, כזה שמכניס קצת, רק קצת כיף לחיים, וקצת התרגשות ושמחה וגם קצת כעס ועצב לחיים, ומה טעם בחיים בלי כל אלה ובכלל, מה טעם בחיים שאין בהם כאלה שגדולים מהחיים עצמם.

אז אנחנו לא מוותרים, כי אנחנו מאמינים בני מאמינים. וכמו האנוסים שכלפי חוץ העמידו פני מומרים אך בפנים ידעו טוב טוב מי האלוהים האמיתי, גם אנחנו נעשה עצמנו כאילו אלוהים מת, ונהמהם בעניין למראה כשרונות צעירים, "וואו, מרשים, אולי הפעם זה זה", וכשידרשו מאיתנו נשלוף את הארנק ונציג תמונות של רונאלדו ורוביניו ושווינשטייגר ומי שירצו לראות, ונניע את שפתינו כמתפללים לאלים הגרמנים וההולנדים והאורוגוואיים והספרדיים, אך מה שנגיד בלי שישמעו יהיה בעצם, אנחנו מאמינים בך ונמשיך להאמין, אין לנו אלוהים אחרים על פניך, ואף על פי שתתמהמה, אנחנו מחכים, יש לנו סבלנות, זה לא עוד הרבה, רק ארבע שנים.

***

"אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מידרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?… מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה, וכל הנולד אחרינו יהיה שייך, בזכות מעשה זה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שעד כה".

טוב תירגע, פרידריך, לא צריך להיסחף. כולה כדורגל.

אלוהים מנסה לעצור טרמפ הביתה

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, יומונדיאל, כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s