יומונדיאל: הניצוץ

לפני המשחק

פעם אהדתי את הולנד. באופן מסורתי, בכל טורניר, זה היה הולנד ועוד 2-3 אהבות קיץ מתחלפות: פעם הולנד וקמרון, פעם הולנד ורומניה, פעם הולנד ופורטוגל. רק הולנד לא התחלפה. האשה הרשמית. גם כשפרש דור השחקנים עליו גדלתי (שזכור לי בעיקר בזכות הטריו רייקארד-חוליט-ואן באסטן, אבל גם בזכות ואן ברויקלן וקיפט והקומאנים), המשכתי לאהוב את הדור הבא, עם הוויטסחאים והדה-בורים וואן דר סאר וארון וינטר הבלתי נגמר, תוך ציפיה מתמדת לחוליט ו-ואן באסטן הבאים.

אלו לא הגיעו, גם לא צילצלו. והמשכתי לאהוב ולצפות, ובכל פעם היה שחקן אחר שהצית תקווה מחודשת. היו גדולים כמו אוברמארס וברגקאמפ וגדולים פחות כמו קוקו וקלויברט, ואף אחד לא הגשים את הציפיות, אף אחד לא נהיה חוליט ובטח לא ואן באסטן. ובכל דור הם נהיו קצת פחות יפים, וקצת פחות טובים, וקצת פחות מלהיבים, ובכל דור אהבתי אותם קצת פחות, פחות אבל עוד כואב, וזה כאב. כי בכל טורניר המשכתי לצַפּות, ובכל טורניר קיוויתי מחדש, ובכל טורניר התאכזבתי מחדש.

והפעם, דווקא הפעם, נגמר לי. לטורניר הזה הגעתי כרגיל עם הידיעה האפריורית שאני אוהד את הולנד (הפעם יחד עם ספרד וקצת ארגנטינה, בגלל אתם-יודעים-מי), אך ככל שהוא התקדם הבנתי שכבר לא כך כך מעניין אותי מה יקרה איתם. כי כבר לא ראיתי בהם את הזוהר הזה שזכרתי, את הניצוץ שבער חזק בשנות השמונים ומאז קצת דעך אבל המשיך להפיץ זוהר עמום. במונדיאל הזה הבנתי לראשונה שהוא כבה.

כי הנבחרת הזו היא בדיוק ההיפך ממה שאהבתי בהולנד של פעם. במקום הראשוניות והמקוריות והאחווה ויכולת ההמצאה, מצאתי שם רק אגרסיביות ואן בומלית ואגואיזם רובני ואפרוריות דה-יונגית, ואפילו כשכבר יש כישרון, אצל סניידר ו-ואן פרסי, הוא עטוף בכל כך הרבה שחצנות וציניות. ואולי זה מסמל לא רק את מה שקרה להולנד אלא את מה שקרה לכדורגל בכלל, ובהולנד, בגלל המסורת והזכרונות והציפיות, זה מתבטא בצורה הכי חדה.

ויכול להיות שהניצוץ הזה שאני מחפש אף פעם לא היה בהולנד, אלא בי. ומה שאני מאוכזב ממנו זה שאני לא יכול להיות כבר אותו ניר שהייתי ב-88', עם ההתלהבות והחולמנות והאמונה התמימה הזו בכל מה שהולנד מייצגת בשבילי, חופש ויופי ואהבה למשחק ואהבה בכלל. ויכול להיות שאני צריך להשלים עם זה כבר, מה שהיה לא יהיה עוד, ולהתרגל לנסיבות החדשות ולעולם החדש, וכנראה שאני צריך כבר להתגבר וייתכן שהגיע הזמן להתבגר.

ואולי לא. אולי הניצוץ לא כבה. יכול להיות שהוא עדיין זוהר שם עמוק בפנים, מכוסה בפיח, כמו גחל שחור שבליבו עדיין מהבהבת עדיין נקודת אור.

אז כל שאני מבקש הערב מהולנד, זה להצית את האש הזו מחדש. אם הניצוץ שאני מחפש הוא בי ואם הוא בכם, ואולי יש בכלל שני ניצוצות, אחד בי ואחד בכם, שמציתים אחד את השני – בבקשה חבר'ה, תראו לי שזה עדיין קיים, תראו לי שהגחל לא כבה לחלוטין. קאמ'ן גאייז, לייט מיי פייר.

אחרי המשחק

לא. שום דבר. שום ניצוץ, שום הבהוב, אפילו לא רמץ. הגחלים נשארו כבויות, כמו הכדורגל ההולנדי. החיבה היחידה שנרשמה נטתה בבירור לצד התכול, במיוחד בסוף המסעיר. אבל כנראה שכדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף הולנד מנצחת.

מצחיק. יותר מ-20 שנה אני רוצה שהולנד תגיע לגמר, ועד שזה קורה, כבר לא ממש אכפת לי. דורון קרמר כתב באחד הפוסטים בבלוגו המשובח על התיאוריה שלו לפיה המונדיאל האהוב עליך ביותר הוא זה שהתקיים כשהיית בערך בן 13. אני תוהה האם הילדים באזור הגיל הזה הופכים עכשיו להיות אוהדים של הולנד, וקצת מרחם עליהם. ואני שואל את עצמי אם בעוד 20 שנה, אחד מהם יכתוב פוסט על הנבחרת ההולנדית המרגשת של מונדיאל 2010, זו שעוד היה בה את הניצוץ.

1. התרכזו בתמונה כ-30 שניות. 2. סגרו את העיניים והביטו פנימה. רואים את הניצוץ?