יומונדיאל: הניצוץ

לפני המשחק

פעם אהדתי את הולנד. באופן מסורתי, בכל טורניר, זה היה הולנד ועוד 2-3 אהבות קיץ מתחלפות: פעם הולנד וקמרון, פעם הולנד ורומניה, פעם הולנד ופורטוגל. רק הולנד לא התחלפה. האשה הרשמית. גם כשפרש דור השחקנים עליו גדלתי (שזכור לי בעיקר בזכות הטריו רייקארד-חוליט-ואן באסטן, אבל גם בזכות ואן ברויקלן וקיפט והקומאנים), המשכתי לאהוב את הדור הבא, עם הוויטסחאים והדה-בורים וואן דר סאר וארון וינטר הבלתי נגמר, תוך ציפיה מתמדת לחוליט ו-ואן באסטן הבאים.

אלו לא הגיעו, גם לא צילצלו. והמשכתי לאהוב ולצפות, ובכל פעם היה שחקן אחר שהצית תקווה מחודשת. היו גדולים כמו אוברמארס וברגקאמפ וגדולים פחות כמו קוקו וקלויברט, ואף אחד לא הגשים את הציפיות, אף אחד לא נהיה חוליט ובטח לא ואן באסטן. ובכל דור הם נהיו קצת פחות יפים, וקצת פחות טובים, וקצת פחות מלהיבים, ובכל דור אהבתי אותם קצת פחות, פחות אבל עוד כואב, וזה כאב. כי בכל טורניר המשכתי לצַפּות, ובכל טורניר קיוויתי מחדש, ובכל טורניר התאכזבתי מחדש.

והפעם, דווקא הפעם, נגמר לי. לטורניר הזה הגעתי כרגיל עם הידיעה האפריורית שאני אוהד את הולנד (הפעם יחד עם ספרד וקצת ארגנטינה, בגלל אתם-יודעים-מי), אך ככל שהוא התקדם הבנתי שכבר לא כך כך מעניין אותי מה יקרה איתם. כי כבר לא ראיתי בהם את הזוהר הזה שזכרתי, את הניצוץ שבער חזק בשנות השמונים ומאז קצת דעך אבל המשיך להפיץ זוהר עמום. במונדיאל הזה הבנתי לראשונה שהוא כבה.

כי הנבחרת הזו היא בדיוק ההיפך ממה שאהבתי בהולנד של פעם. במקום הראשוניות והמקוריות והאחווה ויכולת ההמצאה, מצאתי שם רק אגרסיביות ואן בומלית ואגואיזם רובני ואפרוריות דה-יונגית, ואפילו כשכבר יש כישרון, אצל סניידר ו-ואן פרסי, הוא עטוף בכל כך הרבה שחצנות וציניות. ואולי זה מסמל לא רק את מה שקרה להולנד אלא את מה שקרה לכדורגל בכלל, ובהולנד, בגלל המסורת והזכרונות והציפיות, זה מתבטא בצורה הכי חדה.

ויכול להיות שהניצוץ הזה שאני מחפש אף פעם לא היה בהולנד, אלא בי. ומה שאני מאוכזב ממנו זה שאני לא יכול להיות כבר אותו ניר שהייתי ב-88', עם ההתלהבות והחולמנות והאמונה התמימה הזו בכל מה שהולנד מייצגת בשבילי, חופש ויופי ואהבה למשחק ואהבה בכלל. ויכול להיות שאני צריך להשלים עם זה כבר, מה שהיה לא יהיה עוד, ולהתרגל לנסיבות החדשות ולעולם החדש, וכנראה שאני צריך כבר להתגבר וייתכן שהגיע הזמן להתבגר.

ואולי לא. אולי הניצוץ לא כבה. יכול להיות שהוא עדיין זוהר שם עמוק בפנים, מכוסה בפיח, כמו גחל שחור שבליבו עדיין מהבהבת עדיין נקודת אור.

אז כל שאני מבקש הערב מהולנד, זה להצית את האש הזו מחדש. אם הניצוץ שאני מחפש הוא בי ואם הוא בכם, ואולי יש בכלל שני ניצוצות, אחד בי ואחד בכם, שמציתים אחד את השני – בבקשה חבר'ה, תראו לי שזה עדיין קיים, תראו לי שהגחל לא כבה לחלוטין. קאמ'ן גאייז, לייט מיי פייר.

אחרי המשחק

לא. שום דבר. שום ניצוץ, שום הבהוב, אפילו לא רמץ. הגחלים נשארו כבויות, כמו הכדורגל ההולנדי. החיבה היחידה שנרשמה נטתה בבירור לצד התכול, במיוחד בסוף המסעיר. אבל כנראה שכדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף הולנד מנצחת.

מצחיק. יותר מ-20 שנה אני רוצה שהולנד תגיע לגמר, ועד שזה קורה, כבר לא ממש אכפת לי. דורון קרמר כתב באחד הפוסטים בבלוגו המשובח על התיאוריה שלו לפיה המונדיאל האהוב עליך ביותר הוא זה שהתקיים כשהיית בערך בן 13. אני תוהה האם הילדים באזור הגיל הזה הופכים עכשיו להיות אוהדים של הולנד, וקצת מרחם עליהם. ואני שואל את עצמי אם בעוד 20 שנה, אחד מהם יכתוב פוסט על הנבחרת ההולנדית המרגשת של מונדיאל 2010, זו שעוד היה בה את הניצוץ.

1. התרכזו בתמונה כ-30 שניות. 2. סגרו את העיניים והביטו פנימה. רואים את הניצוץ?

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, יומונדיאל, כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על יומונדיאל: הניצוץ

  1. קובי הגיב:

    כתוב יפה, מעורר מחשבה, מצית נוסטלגיה.
    לא רק שאהבתי (לא דבר של מה בכך) אלא שאף הזדהיתי (וזה כבר מפחיד).
    מה יש לומר – נתת לי הופ.

    אהבתי

  2. דוד מירושלים הגיב:

    וואו ממש מזדהה עם מה שכתבת, וזה בערך גם מה שאמרתי לחברים שלי כשצפינו במשחק, זאת לא הולנד שאהבתי, אבל עדיין נגד ספרד ובטח שנגד גרמניה אני עם האורנג'דה.

    אהבתי

  3. הופ הגיב:

    קובי, תודה. קטע עם ה"הופ" הזה, בעקבות סטטוסים שונים בפייסבוק נזכרתי שזו גם סיסמת העידוד של הולנד. כנראה שנידונתי לאהוד אותם.
    דוד, תודה. נגד גרמניה נראה לי שאהיה בעדם. ספרד זה כבר סיפור אחר. אהבה חדשה.

    אהבתי

  4. אופיר הגיב:

    שלום לחבר הופ\ניר!

    מקריאת הפוסטים שלך אני מתרשם שאנחנו ממש בני אותו גיל (אני יליד 79) – הגיל הזה שבו אתה עדיין מרגיש צעיר אבל תמיד חשבת שכשתגיע אליו תהיה מבוגר – וחווינו ממש במקביל את אותן החוויות.
    הולנד של 88 היתה הסיבה שהתחלתי לצפות בכדורגל באדיקות, ואולי במובן הזה אחראית לחלק גדול מהזמן ששרפתי והסבל שעברתי בחיים…

    אתמול, בעקבות הקליפ שרונן שם בבלוג שלו ישבתי וצפיתי בקליפים של כדורגל הולנדי משנות ה-70, והמסקנה שלי היתה אחת: זה לא מרחק הזמן והנוסטלגיה, הם באמת שיחקו (כבר אז, לפני 36 שנה) כדורגל יפה ומשובח בהרבה מזה שהם משחקים כיום. יש נטייה לדבר על ה"נאיביות" של הסגנון הזה, אבל אם איזושהי נבחרת היתה יכולה לשחזר את רמת הביצוע ההיא היא היתה זוכה במונדיאל (בגרסתו הנוכחית, כשהשקיפות גבוהה והשחיתות פחותה) גם כיום.

    אהבתי

  5. רותם הגיב:

    הופ, זה בדיוק מה שהרגשתי אתמול; הייתי די המום, בעיקר בדקות האחרונות, לגלות שמתחשק לי שהכחולים ישוו, וזה דווקא גרם לי להבין שהמונדיאל הפעם לא מצליח להתעלות לרגשות העמוקים שלי בכדורגל. כך שאני יכול להרגיע אותך: זה לא נוגע לגיל, אלא לתרגיל.

    עובדה: השנה בתור אדום מושבע הטורים שלי עלו לקצה הסקאלה, ובצדק, כך שאין לי ספק שהיכולת להרגיש עדיין קיימת.

    מאדום לירוק – אני שולח לך תנחומים, אבל מי יודע, אולי בשנה הבאה תזכה גם אתה לרגש אמיתי של התלהבות כדורית.

    אהבתי

  6. הופ הגיב:

    שלום לחבר אופיר ותודה על התגובה. אנחנו אכן בערך באותו גיל, וניסחת יפה את איך הוא מרגיש :) שמרתי לי את הסרטון של רונן, ואני מתכוון לצפות בו כשיהיה לי זמן ולהצטער שוב על שלא זכיתי לראות את הנבחרת ההיא בזמן אמת. קשה להשוות בין כדורגל מתקופות שונות, אבל אני חושב שאני מסכים עם הטענה שלך.
    רותם, תודה. גם אני מקווה, אבל קשה לי לראות את זה קורה השנה.

    אהבתי

  7. פינגבאק: זה לא אני, זו את | מצד שני

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s