יומונדיאל: יחסים במבחן

לפני המשחק:

אם הולנד היא אהבה ותיקה שלי, שהולכת ומאבדת את חינה בעיני, הרי שספרד היא אהבה די חדשה ומרגשת מהשנים האחרונות. אני יודע שבאומרי זאת אני עשוי להיחשב בעיני כמה מכם כ"אוהד הצלחות", כ"טרמפיסט" וכולי. אין לי בעיה עם זה. כפי שכתבתי היום בבלוג של דורפן, אהדתי-במובן-אהבתי-הנצחית נתונה לחיפה ומקצתה לנבחרת ישראל, ולכל שאר אהדותיי-במובן-פלירטוטיי-הזמניים אני מרשה להתחלף עם השנים.

במלים אחרות, אהדתי למכבי חיפה היא כמו נישואין. יש בה רגש עז והיא בנויה על אהבה גדולה ששרדה משברים ועל אמונה תמידית בעתידו של הקשר. עם זאת, הרגש הוא דבר הפכפך ולעתים הוא מתחבא, או אפילו מתהפך. כאן נכנס הראש לפעולה ומזכיר שלא תמיד אפשר לסמוך על הרגש הערמומי הזה, ויש להתאפק ולנשוך לשון ולתת לכעס לחלוף ולמאמן לעבור, ושבסופו של יום יש סיבה לקשר ויש לו מטרה, ואלו גדולות מריב חולף או משחקן כזה או אחר, גדול או קטן.

לעומת זאת, אהדות לקבוצות שאינן מכבי חיפה ונבחרת ישראל הן פרי החלטתם של שני איברים בלבד: הלב והאיבר השני שפועם ומזרים דם בעת ריגוש. לראש אין דבר וחצי דבר איתן. וכמו רומנים סוערים וקצרים, חלק מהן עשויות להפוך למערכות יחסים ארוכות שנים, אולם רובן ממוצות אחרי זמן קצר ונשכחות כאילו לא היו מעולם (לתשומת לב הקוראים ובמיוחד אלו ששמם מתחיל ב-מ': אין בדברים אלה משום קבלה של מערכות יחסים מחוץ לנישואין, הכותב מתנגד לאלו בכל תוקף, ומודה לאל על שבכדורגל הן מותרות).

***

נבחרת ספרד וברצלונה של שנות האלפיים שבו את לבי ואת האיבר השני כמו יפהפיה עם מבטא ספרדי שהצטרפה זה עתה למשרד, עקביה מטופפים טיקי-טאקה-טיקי-טאקה, שמלתה מתנופפת על כל המגרש ושדיה מאיימים תמידית לצאת להתקפה מתפרצת. ביורו האחרון הפלירטוטים התממשו למפגש סוחף ומרגש כסקס על השולחן של הבוס, והפכו – עם ברצלונה – למפגשים יומיים מסעירים בדירה מושכרת, כשהעיניים נשלחות מדי פעם אל מחוגי השעון ומתפללות לעוד כמה דקות של גן עדן גנוב.

התאהבתי במשחק המסירות הנהדר הזה, ביכולות הטכניות המופלאות של הספרדים, בהבנה העיוורת של צ'אבי ואינסייסטה, בהקרבה של פויול, בטכניקה של ראמוס, בתנועה של טורס ובבעיטה של ויה. מה שהכי אהבתי בהם זו העובדה הלא מובנת מאליה שהם משחקים כדורגל עד הסוף, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר (ודווקא) כשהם מובילים; במקום להתחיל ליפול על הדשא כמו שעושות נבחרות אחרות או לגונן על הכדור ליד דגל הקרן, הם ממשיכים לשחק בו (!), ובכך נותנים ליריבה אפשרות אמיתית לחטוף אותו, אם רק תפגין מעט חכמה ורצון. ומאחר ששני אלה הן מצרך נדיר בקרב רוב הנבחרות, ספרד ניצלה ברוב המקרים את יתרונה הטכני כדי להמשיך ולרמוס את היריבה, ממש כמו ששיחקו פעם, ובניגוד לנוהג הנפשע והנפוץ היום "להגן על התוצאה".

אך כמו שקורה עם אהבות מסעירות, גם זו מראה סימני דעיכה. למבטא הספרדי כבר קצת התרגלנו, שדיים אחרים מקפיצים את ליבנו והטיקי-טאקה הזה בכל המשרד מתחיל קצת לעצבן. זה עדיין יפה, אין ספק, בוודאי יפה הרבה יותר מאותן איטלקיות קפוצות שפתיים שמשחקות אותה בונקר ומצליחות לתעתע ביושבי המשרד האחרים בעזרת הגישה הצינית והעתיקה "כמה שתהיי יותר קשוחה ושמרנית, ככה הם ידמיינו שאת יותר פראית". אך משהו בהתלהבות הראשונית מתחיל לדעוך, ואנחנו מתקרבים לזמן המבחן, זמן בו השאלות מתחילות לעלות.

האם הקשר הזה היה קצר ימים, כדרכם של רוב הפלירטים, ובקרוב יסתיים בקול ענות חלושה? האם נמשיך לראות אותה כל יום במשרד ונפנה כל אחד את מבטו לכיוון אחר, כשרק זיכרון דוהה של אותם ימים מסעירים עוד יגרמו לנו להסמיק קלות, כשהמבט ייפגש במקרה? או שמא נגלה שבכל זאת יש פה משהו מיוחד, הסקס המזדמן הפך לתלות הדדית, ומעכשיו והלאה נועדנו לחיות יחד, בחיים כפולים או בשיתוף האשה החוקית (והליברלית להפתיע)? ויש כמובן גם את אפשרות הביניים, לפיה נחזור להקדיש את רוב הזמן לאשה, אבל מדי פעם נרים את השַלט, סליחה, את שפופרת הטלפון, ונשתמש אחד בשניה להפיח איזו רוח חיים מרעננת בשגרה האפורה.

***

על כן, הערב הוא לא סתם ערב. הערב הוא אחד המבחנים הגדולים והגורליים לקשר שלי עם הספרדיה. הערב נראה אם היא תצליח להסעיר אותי. ואם היא בכלל רוצה להסעיר אותי, יכול להיות שגם היא קצת עייפה ממפגשים גנובים, ייתכן שגם היא רוצה לשוב כבר לאוהביה החוקיים. הערב ניפגש ונראה מה יש לנו לתת אחד לשניה, איזה ריגוש היא יכולה לתת לי, ומה אני יכול למצוא בליבי בשבילה. הערב הזה יכול להיגמר בסערה גדולה וטעם של עוד, אבל אם יהיה אפור ועייף כמו מפגשינו הקודמים, נדע שנינו שקרוב מאוד הזמן בו ניפרד כידידים.

***

אחרי המשחק:

מה, כאילו, לפרט? לא לא, זה ביני ובין ספרד. רק אומר שבהתחלה היה קצת מוזר וקצת מתוח, בכל זאת, לא קל להיפגש כך, אחרי שקצת דעך, אבל אחרי קצת ליטופים ולחישות, הנשימות נהיו כבדות, ואחר כך קצת נזכרנו, ואז היו קצת נגיעות, ואז העסק התחמם, והיו קצת נאקות, והן התגברו, לא נעים, כל השכונה שומעת, אבל למי אכפת, ולקראת הסוף, זה קרה, אני צעקתי והיא צעקה וצעקתי שוב והיא צעקה, ואז זה נגמר ונשארתי מזיע, עם חיוך מטופש על הפנים.

וזה היה נפלא, כמו פעם, טוב לא בדיוק אותו דבר, זה לא היה ספקטקולרי ורב-שיאי, אבל זה היה אחר, זה היה שונה, היה אמיתי, וצריך להודות, כשאין הרבה שיאים, השיא הרבה יותר חזק, והוא חד פעמי ומרגש לא פחות. וזה היה אחר כי זה היה מלא בחיבה, וזה לא היה מהיר וחד כמו בהתחלה, אלא נע לאט לאט, טיקי-טאקה-טיקי-טאקה, והתקדם והתפתח עד שהוא נהיה, הוא נהיה, אני לא רוצה להגיד אהבה, אבל הוא נהיה… טוב, מה יש לי לספר? אתם הייתם שם וראיתם הכל.

כנראה שזה עוד לא נגמר. יכול להיות שזו רק ההתחלה. בינתיים, קבענו להיפגש שוב בראשון בערב.

ספרדיה יפה הרבה פחות ממֵ"ם

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, יומונדיאל, כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על יומונדיאל: יחסים במבחן

  1. מ"מ הגיב:

    הגט על השיש במטבח. אתה יכול לחתום עד המחצית.

    אהבתי

  2. הופ הגיב:

    מ"ם, נפלה טעות בתגובתך, כתבת "הגט" והתכוונת "בגט". חתמתי עליו וגם לקחתי ביס, ברשותך.

    אהבתי

  3. פינגבאק: מסי, בפרטים הקטנים | מצד שני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s