יומונדיאל: עוד על ספרד, כי מגיע לה

כותב הבלוג הופתע לגלות שיש כאלה שאינם מבינים על מה כל ההתלהבות ממשחקה של ספרד אתמול ומסגנון משחקה באופן כללי, והחליט לקחת על עצמו לנסות להסביר, לפחות את התלהבותו שלו.

ראשית, השחקנים הספרדים, שכולם מפגינים טכניקת משחק עילאית, גם בשליטתם בכדור וגם במסירה. הם משחקים בנגיעה אחת, לא מתמזמזים יותר מדי עם הכדור, מעבירים אותו מיד הלאה, ולצורך כך משתמשים בכל חלק בגופם, בעקב, בצד כף הרגל, בברך, בחזה. זה לא אומר שהם לא יכולים לעבור שחקן בלי מסירה: היכולת האישית שלהם מאפשרת להם לעבור שחקן בכדרור (בעיקר אינייסטה ופדרו, אך גם צ'אבי, ויה, טורס ואפילו ראמוס), או באמצעות תנועה מטעה של הגוף: הטעיה לצד אחד לפני שהכדור מגיע וסיבוב לצד שני תוך איסוף של הכדור. התנועה הזו (שמאפיינת בעיקר את צ'אבי) היא הכי יפה בעיני.

השחקנים בלי הכדור עושים כל הזמן תנועה כדי להיות פנויים לקבל אותו וכדי לפתוח שטחים למובילי הכדור. כמובן שבתנועה המתמדת אין טעם אם היא לא מלווה בשחקנים שיודעים למסור את הכדור ולמסור אותו טוב, ואצל הספרדים כולם יודעים למסור אותו טוב ושניים – צ'אבי ואינסייסטה – יודעים למסור אותו כמעט מושלם. תרגיל שחזר על עצמו כמה פעמים אתמול הוא – הכדור אצל צ'אבי או אינייסטה, שחקן האגף (אתמול זה היה פדרו ולפעמים אינייסטה) עושה תנועה לאמצע ובכך מפנה את האגף למגן (קאפדווילה, ראמוס) שמקבל את הכדור חופשי. מה שיפה פה יותר מהתרגיל זו ההבנה העיוורת: הם כל כך מתורגלים בזה שאתה בכלל לא רואה את המגן מגיע – רק אחרי שהכדור שם, הוא פתאום מגיח מאחור. כשהנבחרת הספרדית בהתקפה, התנועה המתמדת והתיאום המלא יוצרים תחושה של ריקוד משותף והרמוני.

כל אלה מתווספים ללחץ שהספרדים מפעילים על כל המגרש, אשר לא מאפשר ליריב לנשום. איכשהו הם מצאו שיטה שמאפשרת לחץ תמידי על היריב במשך כמעט כל המשחק. החיסרון היחיד של הנבחרת הספרדית (כשהיא במיטבה) הוא משחק ההגנה שאינו מושלם, ולכן הם נדרשים להרבה הקרבה ונשמה של פויול, פיקה ואחרים.

סולידריות על הדשא

בעיני היכולת האישית של השחקנים הספרדים היא הטכניקה החדשה: במקום עוד תנועות גוף מתוחכמות, פדאלדה, הטעייה ומשיכת הכדור הצידה או תרגיל חדש אחר (נוסח רונאלדיניו ורונאלדו), שחקן העתיד – שמגולם כעת בשחקן הספרדי – צריך לדעת לעשות את כל אלה וגם לדעת למסור היטב, עדיף בנגיעה אחת.

שכן שיטת המשחק הספרדית דורשת שיתוף ואחווה, והיא מאפיינת את רוח הקולקטיביזם המדוברת כל כך במונדיאל הזה – הספרדים מצאו את הנוסחה לפעול יחד, ופיתחו תוך כדי כך טכניקה משותפת, קבוצתית, שמשלבת יכולת אישית עם יכולת מסירה והבנה הדדית, ועדיין משאירה מקום לכל אחד לעשות את המהלך שלו. ההבדל בין הספרדים לנבחרות האחרות הוא בעיני ההבדל בין מופע של בודדים, לבין תזמורת שמנגנת יחד בהרמוניה נפלאה, כשכל פעם קם נגן מופלא אחר ונותן את הסולו שלו (לפי הדימוי הזה, ברצלונה במיטבה היא כמו תזמורת מושלמת שבמקרה מנגן בה הסולן הטוב בעולם). אתמול, בעיקר במחצית השניה, זה היה קונצרט לדוגמה.

את ההוכחה הכי טובה למחויבות הספרדית לשיתוף ולסולידריות קיבלנו דווקא כשאלו נשברו: כשפדרו, במקום למסור לטורס שהיה לבדו מול השער, ניסה לעבור את המגן לבד. את הכעס המוצדק על האגואיזם הזה יכולתם לשמוע ב"בוז" של הקהל. המהלך הזה היה יכול להתקבל בהבנה בנבחרות אחרות; פה הוא היה כמו צליל צורם באמצע ההרמוניה הספרדית.

לנצח את הגדולים

ועתה למבקרים. הכי מגוחכות הן הטענות על "אימפוטנטיות" של השיטה*, שכן מלבד המקוריות והיופי בשיטה הספרדית, והעובדה שאין אף נבחרת אחרת שמסוגלת לשחק ככה, היא מביאה לא מעט תוצאות: בשנות האלפיים (בהן השיטה הזו הובאה לשיאה) ספרד זכתה באליפות אירופה והגיעה לגמר (בינתיים) אליפות העולם, ונציגתה ברמת הקבוצות היא ארבע פעמים אלופת ספרד, ופעמיים אלופת אירופה. לאחרונה הוחלפה טענת האימפוטנטיות (שכנראה לא עמדה במבחן המציאות) בטענת "מיעוט השערים", שהיא לא פחות מצחיקה משום שרוב הנבחרות מסתגרות מול ספרד בבונקר כהלכתו ומתקשות לעבור את החצי. אם יש אשמה במיעוט השערים היא של הנבחרות היריבות, שלא עושות דבר בשביל להבקיע בעצמן (דומה הדבר לבחורה שחוגרת חגורת צניעות ומתלוננת על מחסור באורגזמות). משום מה היריבות (האהודות על ידי המתנגדים לספרד – בכל פעם אחת אחרת) לא זוכות על כך לביקורת, והאשמה נופלת על הצד הספרדי. הטענה הפופולרית החדשה מחוגי המתנגדים היא הטענה לפיה "ספרד משחקת בונקר מודרני", שהיא כל כך מגוחכת לאור משחקים כמו של אתמול (אם זה בונקר, אז מה עשתה גרמניה?) שאין טעם להרחיב עליה את הדיבור.

לעצמי אני מסביר את ההתכחשות המוזרה הזו למציאות בתסכול שנוצר מכך ששאר הנבחרות (וביניהן הנבחרות של אותם מתנגדי-ספרד) לא חכמות מספיק (או פשוט מתעצלות) כדי לפתח שיטה שיכולה להתמודד עם דרך המשחק הספרדית. זה מזכיר לי את התסכול שהיה נוצר אצלנו כשהיינו ילדים ו"הגדולים" היו מעבירים כדור מעל ראשינו ולא היינו מצליחים לקחת להם אותו. כאותם ילדים, הדרך היחידה להתמודד עם התסכול הוא בדרך כלל בכי. לא נותר אלא לייעץ לאותם ילדים להוציא הכל, זה בריא, ולחכות שיגדלו; או פשוט לנסות להתנהג כבוגרים: להתבונן במשחק הנהדר הזה, להעריך אותו וללמוד ממנו איך להתפתח, כדי שיוכלו יום אחד לנצח אותו.

*יש להודות שכאשר היריבה מתבצרת בחצי המגרש שלה, ניתן לטעון שהנעת הכדור הספרדית היא "משחק לרוחב". אבל מי אשם במשחק הזה? האם הספרדים אמורים לתת ליריביהם את הכדור, או לבעוט אותו מ-40 מטר, כי הנבחרת השניה מקימה ביצורים ברחבתה? נראה שרוב הנבחרות הרגילו את אוהדיהן שהדרך היחידה לשחק היא להתגונן ולצאת להתקפות מתפרצות. כמעט מיותר לציין (כנראה שלא, כי יש שעדיין לא מבינים זאת) שאיזושהי קבוצה חייבת לשלוט במגרש, שכן אם כולן היו משחקות על מתפרצות, מה שהיינו רואים בכל משחק זה שתי קבוצות עומדות בחצי המגרש שלהן ומחכות, או במילה אחת: כלום.

רקדן. מתוך: "אולה!", מופע מחול עם כדור