יומונדיאל: וזה הסוף

זהו זה. היום זה נגמר. יש עוד איזה משהו קטן בדרך, איזה אירוע שינוע בין שעה וחמישים לשעתיים ושלושת רבעי ברוטו של ריגוש מרוכז, ועוד מעט הכל יסתיים ונשכח שזה בכלל קרה.

לחיים יש נטיה נהדרת להמשיך ולנוע, בלי להתעכב על אירועים שזה עתה נגמרו. החודש האחרון נדמה כמו הקטע הזה בסרטים בו העולם קופא במקומו, והגיבור הולך בין הדמויות הקפואות ובוחן את כל המוזרויות: אנשים רציניים שמעולם לא התעניינו בכדורגל נתפסים כשבידיהם עיתון הספורט; עיתונאים שאף פעם לא כתבו את האותיות פ', נ', ד' ו-ל' אחת אחרי השניה עומדים קפואים עם העט והפנקס באמצע השורה "אוזיל, חדירה ובואטנג הוכיחו לעולם שזו כבר לא אותה גרמ"; פרסומאים שבשגרה מנסים למצוא מילה חדשה לתאר את פעולת הכדוריות הלבנות באבקת הכביסה רכונים על לפטופיהם כשעל פניהם מבט נואש, באמצע ניסיון שווא למצוא מבצע חדש שירכב על גל הכדורגל; דגלי מדינות שביום יום הן אויבות העם תלויים מהחלונות, עומדים באוויר באמצע ההתנופפות; כלבים שרגלם האחורית מונפת משתינים על רגליהם של אנשים הצופים בריכוז שיא במסכי בתי הקפה ואינם שמים לב לדבר; ותמנונים שולחים זרועותיהם הארוכות לכל עבר, מנסים בכל כוחם לאחוז בפיסת תהילה אחרונה.

ורגע אחרי, בהישמע שריקת הסיום, מנער העולם את ראשו כאילו נענה לנקישת אצבע צרדה של מהפנט, ממצמץ בעיניו ומיד חוזר לו רעש היום יום וכל אדם שב לענייניו, האנשים לטרדות הפרנסה, העיתונאים למלחמת ההישרדות מול מנהלי השיווק והיחצ"נים, הפרסומאים לאבקות הכביסה. הדגלים מוסרים מהחלונות ומוחזרים לבוידעם יחד עם האחווה הקוסמופוליטית הרגעית, הכלבים סופגים את הבעיטה מרגלו הרטובה של הולך הרגל הזועם, ותמנונים מופתעים לגלות כמה קטן המרחק בין ההצלחה לצלחת, ככה זה בעולם, רגע אחד אתה מוצג בעיתון ליד תמונות נשיאים וברגע הבא אתה מוגש לשולחן לצד רוטב איולי.

***

אתמול כתבתי כאן על שלל דרכים בהן ניתן לסכם את מונדיאל דרום אפריקה 2010. בשבילי ובטח גם בשבילכם היה זה המונדיאל של כל אלה יחד, התמנון והג'אבולני וטעויות השיפוט ובלאטר ואפריקה כמובן, וערוץ 1 ונוימן והווווווזלות ולבסוף המונדיאל של הקבוצתיות ושל הרב תרבותיות (לא בפעם הראשונה, כפי שהזכיר פה יפה רועי בתגובות לפוסט הקודם), ושל הקולקטיב והסולידריות.

אבל יותר מכל אלה, המונדיאל הזה היה בשבילי המונדיאל של האהבה לכדורגל. היה בו הכל: משחקים שהראו את הכדורגל היפה, כמו ארגנטינה-דרום קוריאה, ברזיל-חוף השנהב ורוב משחקי גרמניה; משחקים שביטאו היטב את אי הצדק שבכדורגל, כמו רבע הגמר בין גאנה לאורוגוואי וההתמודדות הקלאסית בין גרמניה-אנגליה; משחקים שהפגינו את האקראיות שבכדורגל, כמו אנגליה-ארה"ב עם הטעות של גרין או יפן-פרגוואי עם המשקוף של קומאנו; כאלה שהוכיחו את חשיבות הצד המנטלי (הולנד-ברזיל, המשחק של המונדיאל לטעמי, ואולי הערב הבחירה הזו עוד תשתנה), וכאלה שהציגו את חשיבות הנחישות והרצון (ארה"ב-אלג'יריה למשל, שהיה גם אולי הדרמטי ביותר). היו בו משחקים שאחריהם אתה מבין שכדורגל ללא שום ספק ניתן לחיזוי (משחקי צפון קוריאה למשל) וכאלה שאחריהם אתה מכריז בפסקנות: כדורגל הוא התגלמות ההפתעה (סלובקיה-איטליה, משחקי צרפת ואחרים).

ומכל המשחקים ביחד למדנו שוב, ומחדש, כאילו לא למדנו את זה אינספור פעמים בעבר: כדורגל הוא צפוי ובלתי צפוי, צודק ולא צודק, יפה ומכוער, מרגש ומשעמם, שמח ועצוב, כדורגל הוא כל כך הרבה דברים בבת אחת, ממש כמו, כמו, כמו… נו, אתם יודעים מה. וזה מה שאני כל כך אוהב בו, ובמונדיאל 2010 האהבה הזו, שחשבתי שאין לי מקום ואנרגיות בשבילה אחרי העונה המתישה שעברנו, הוכיחה שהיא לא צריכה שאתן לה מקום, כי אהבה לא זקוקה לנכונות שלי ולא דורשת שאקדיש לה אנרגיות – כי בשונה מכל דבר אחר, יש לה כוח יצירה משלה, והיא יוצרת בי בעצמה מקום ונכונות ואנרגיות, יש מאין.

***

ובדיוק כמו אתם יודעים מה, הכדורגל הוא קודם כל סיפור, וסיפור הוא יותר טוב ככל שאתה מזדהה איתו יותר. לכן לצפות במשחק בלי לבחור צד הופך אותו לתפל, לכן אנחנו בוחרים את הצד שנראה לנו הכי דומה לעצמנו, ולכן המונדיאל היה יותר מעניין מכל ליגת אלופות, כי למדנו לאורך חודש להכיר את הדמויות, את הנבחרות ואת השחקנים בו מקרוב, כאילו היינו אנחנו והם קייטנים באותו מחנה קיץ עולמי מרוכז, וגילינו לאט לאט עם מי מהם אנחנו מזדהים יותר ועם מי פחות, מי מעורר בנו חמלה ומי סלידה, מי הכי דומה לנו ולמי הכי היינו רוצים להיות דומים.

ולכן, בניגוד לאחרים שביכו את קיצו של המונדיאל, קץ שמבשר את החזרה לביצה הישראלית, אני אומר: אדרבא, הבו לנו את משחקי הליגה המקומית. נכון, הרמה לא משהו, המתקנים עלובים, השחקנים עצלנים והמשחקים מתנהלים בקצב צב פיסח. אבל המתקנים נמצאים בערים שלנו, השחקנים הם מיטב נערינו, הקללות הן בעברית (למען האמת, רובן בערבית) והמשחקים הם השתקפות מדויקת של עצמנו. ובפראפרזה על טשרניחובסקי אפשר לומר, האוהד הוא תבנית נוף ליגתו.
ובגלל שטיבו של סיפור תלוי בהזדהות לא פחות ואף יותר מאשר באיכות המלים שבו, לא תהיה לי שום בעיה ליהנות מהליגה המקומית, להיפך. אתרגש מלהטוטיו של בוקולי לא פחות מאלה של מסי, משעריו של דבאשווילי אף יותר מאלה של פורלאן ומתיקוליו של שי מימון לפחות כמו מאלה של פויול. הנצחונות של מכבי חיפה, אפילו במשחקים הקטנים כביכול נגד קריית שמונה והפועל עכו, ישמחו אותי באותה מידה כמו ששימחו אותי נצחונותיהן של ספרד וארגנטינה, וכשמכבי שלי תשחק הגנתי ושמרני אתאכזב הרבה יותר משהתאכזבתי מאבדן הדרך של נבחרת הולנד. ככה זה. ההזדהות נמצאת בלב ההתרגשות, ובלעדיה אין שום טעם בשמיעת סיפור או בצפיה בכדורגל.

לכן אני מקבל בברכה את סיום המונדיאל, ומחכה בקוצר רוח לפתיחתו של הטורניר באמת חשוב: ליגת העל הישראלית. ועוד לפני זה, הטורניר השני בחשיבותו בעולם הספורט, הלא הוא טורניר גביע הטוטו.

***

לפני המשחק:

ועוד לפני זה, יש איזה עניין קטן ולא פתור, משחקונצ'יק שייערך הערב ויקבע את זהות האלופה. וככל שעוברות השעות מגלה כותב הבלוג שהדילמה שחשב לפתורה עודנה רוחשת בבטנו, והספקות ימשיכו כנראה לטרוד את מחשבתו עד לשריקת הפתיחה ואולי גם אחריה.

עם זאת, הנטיה היא ברורה: בקרב בין ההיסטוריה וההווה, במאבק בין האשה החוקית (והבוגדנית!) לבין המאהבת הלטינית הנפלאה, במלחמה בין הכדורגל הקשוח לכדורגל היפה, בין קרויף לקרויף, בין זכרונות הטוטאל פוטבול לטוטאל פוטבול עצמו  – מנצחת נבחרת ספרד. על כן קורא הבלוג לעודד אותה ולהיות בעדה, שכן ידוע שכל אוהד, בין אם הוא באיצטדיון או בבית, משפיע על תוצאת המשחק כמעט כאילו היה על הדשא. ויסקה אספניה!

אחרי המשחק:

תם ונשלם. ספרד לא הלהיבה במשחק הזה אבל בסופו של דבר היתה יותר טובה. הולנד הראתה פה ושם ניצוצות מפעם והיתה לא פחות מסוכנת, אבל היתה גם מסוכנת לבריאות הספרדים ולכדורגל בכלל, ולכן טוב שהפסידה. למתעניינים, שאלתי את עצמי מדי פעם אם יש לי איזה שמץ של רצון בניצחון ההולנדים. התשובה החד משמעית, לאורך כל המשחק, היתה: לא. אאמץ את גישתו של רועי ואחסוך ממני וממכם נסיונות להסביר. זה מה שהלב החליט, וככה זה. תודה לאלוהי הכדורגל, לצ'אבי הנהדר, לקסיאס המרגש, לפברגאס שאני מתחיל לחבב, לאינייסטה כמובן ולכל השאר על שהביאו לניצחון הצודק והיפה על השלילי והציני, וכמו שאתם יודעים, בכדורגל זה אף פעם לא מובן מאליו ולא כל דור זוכה לראות את זה קורה. לכן לא נותר אלא לומר, זכינו.

בזאת תם פרויקט היומונדיאל. תודה לכל הקוראים והמגיבים על (כמעט) חודש נהדר. תודה מיוחדת לעופר הירוק ולמֵ"ם. אני כמובן לא הולך לשום מקום, "מצד שני" ימשיך להתקיים כאן במתכונת מעט פחות צפופה, וכולכם כמובן מוזמנים.

בתמונה: בחירת הבלוג (עדכון: ואלופת העולם). לא בתמונה: היריבה שגם לה שמורה פינה חמה. מול התמונה: אתה

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, יומונדיאל, כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

29 תגובות על יומונדיאל: וזה הסוף

  1. בני תבורי הגיב:

    איתך במאבקך הצודק – ויוה אספאניה!
    מצד שני, גם זכייה הולנדית לא תבאס אותי.

    אהבתי

  2. הופ הגיב:

    אני חושב שגם לא אתבאס, אלא אם כן ספרד תשב עליהם כל המשחק ובסוף הם יגנבו שער. אבל אני לא בטוח בקשר לזה. נראה תוך כדי.
    מה שהכי מעניין אותי זה איך ארגיש אם שתי הנבחרות תשחקנה מצויין. כי אם הולנד, באורח פלאי, תפגין פתאום את ההולנדיות הישנה והמהנה שלה, אני חושב שזה יקרע אותי לגזרים

    אהבתי

  3. ואני בעד הולנד. למה? ככה. ונדמה לי שאי אפשר להסביר אחרת בחירה בקבוצה שבה תומכים. זה פשוט ככה.

    אהבתי

  4. יניב הגיב:

    היה כיף.
    יאללה אדריאן סילבה!

    אהבתי

  5. הופ הגיב:

    רועי, בסופו של דבר זה הכי נכון. כל ההסברים הם רק רציונליזציות. לכן אני גם לא בטוח ב-100% איך ארגיש (תחושה מוזרה. הרבה זמן זה לא קרה לי לפני משחק).
    יניב, תודה. מעניין באמת איך הסילבה הזה.

    אהבתי

  6. אה, והיה כיף מאוד להסתובב כאן בחודש האחרון. אני מנחש שהיתה דרושה השקעת מאמץ לא מבוטלת כדי לנפק פוסט מונדיאל יומי שיהיה מעניין, מצחיק ומעורר מחשבה. נהניתי מאוד. תודה רבה.

    אהבתי

  7. הופ הגיב:

    תודה רועי.

    אהבתי

  8. קובי הגיב:

    הופ,
    אתה ממשיך לכתוב (נהדר) אך החלטת להתמקד בליגה המקומית. אני כגולה (מרצון) בעיר-המלאכים מגלה עניין שולי בנעשה בביצת הכדורגל המקומית, ומן הסתם אבקר לעיתים יותר נדירות.
    מודה לך על הפינה המעניינת והמשעשעת שהעמדת לרשותנו במהלך המונדיאל, ומאחל לך הצלחה כבירה בהמשך הדרך.

    אהבתי

  9. הופ הגיב:

    קובי, כפי שתגלה אם תקרא את הפוסט הראשון בבלוג הזה, קיומן המלא של החלטות הן לא בראש מעייני והדברים הם דינמיים יותר ממה שנדמה. אני מעריך שבצד הכדורגל יהיה פה לא מעט מכל שאר הנושאים שמעניינים אותי. בכל מקרה, אתה מוזמן כמובן לקפוץ מדי פעם ולראות עד כמה זה מעניין אותך.
    (ואני אבין גם אם לא תקפוץ – בכל זאת, אם הייתי גולה בעיר המלאכים נראה לי שאפילו אני הייתי מבקר בבלוג שלי לעיתים נדירות :))

    אהבתי

  10. רון הגיב:

    הצלחת לתאר נכון את ההצדקות לניצחון האדום ושמחתי על התוצאה. בכל מקרה מקווה שלא תיעלם מהנוף, היה מעניין לקפוץ לבקר פה מדי פעם

    אהבתי

  11. הופ הגיב:

    תודה רון. אני כאן, אתה מוזמן תמיד לפוסט וקפה :)

    אהבתי

  12. ניר,
    מבחינתי תגלית המונדיאל היא.. אתה.
    הצטרפתי מאוחר אבל אני שמח שבסוף הגעתי..
    תיארת נפלא את כל קשת הרגשות שהכדורגל מעורר בנו ולמה אנחנו כל-כך אוהבים אותו.
    זר לא יבן זאת.. וגם לא בוסמן 
    שתהיה לנו עונה נפלאה. ומכיוון שאני אוהד בית"ר ולא סביר שנהיה במרוץ לאיזשהו תואר העונה, אז גם שיהיה לכם בהצלחה שם בחיפה – עיר שהתחבבה עלי מאוד בזמן האחרון מסיבות שונות ומשמחות שלא קשורות לכדורגל ומזכירה לי בהרבה מובנים את ביתי מכורתי- ירושלים.

    אהבתי

  13. הופ הגיב:

    איציק, ריגשת אותי. תודה.
    ובשם קבוצתי ואוהדיה,תודה רבה ובהצלחה גם לכם. מכיוון שיש מצב אפשרי שגם אנחנו לא נהיה במירוץ הפעם, שנינו יכולים להרשות לעצמנו לנוח העונה, לשוחח על עניינים ברומו של עולם, על מזג האוויר ועל מצב המסי בשטחים הריקים. ובכל זאת, ובשם האופטימיות הקוסמית, מאחל לשנינו שהגלקטיקוסים למיניהם יתרסקו ונרוץ ראש בראש על האליפות!
    ו-LOL על הבוסמן :)

    אהבתי

  14. בני תבורי הגיב:

    איציק,
    אני דווקא רואה אתכם כיריבים מרים ועקשנים שלנו במאבק על ההשארות בליגת העל…

    אהבתי

  15. בני, לא הייתי נסחף..
    נראה לי אנחנו הולכים לאיזה עונה של מרכז טבלה, אולי מאבק על פליי-אוף עליון, שאם יהיה בה כדורגל יפה, יחד עם אורי על הקווים, אולי אפילו יהיה אפשר להנות ממנה.

    אהבתי

  16. פראליה הגיב:

    לא בא לי על הליגה השנה וגם לא על הפרמייר-ליג, לא בא לי על כדורגל, די מיציתי, מאיפה יבוא הרעב שוב, כמה שנים אותו דבר.. איפה משדרים את הכדורגל חופים הזה?

    אהבתי

  17. הופ הגיב:

    יבוא לך פראליה, יבוא לך :)

    אהבתי

  18. פראליה הגיב:

    בטח יבוא, יותר מדי שנים במחלה הזאת

    אהבתי

  19. mirage הגיב:

    פוסט טוב ובלוג טוב. עם החלק על הכדורגל הישראלי הזדהתי במיוחד. זה מה שניסיתי להסביר הרבה פעמים. שהעיקר הוא שזה שלנו. ויש עוד דבר. אני מכיר אוהדים באירופה שמקנאים בנו. הקבוצה שלהם עולה למגרש בלי שחקן מקומי אחד. לאינטר למשל אין איטלקים בהרכב ובארסנאל איו אנגלי. כשאני אומר להם שהקבוצה הישראלית הממוצעת עולה למגרש עם 7 עד 8 ישראלים בהרכב הם מתים מקנאה. רמת הליגה לא קובעת הכל. דרך אגב, ראיתי משחקים בליגה הישראלית שסיפקו אקשן משך 90 דקות ומשחקים באירופה שסיפקו 90 דקות של שיעמום. כולנו ראינו. ואני צריך להיות קיצוני מאד בענין הזה. מכיוון שקבוצתי ירדה לפני שנה כל הדרך לליגה ג'. ואנחנו מחזיקים את הקבוצה על גבינו ובכספנו בניסיון להציל את קבוצת האם (נדמה לי שעכשיו אתה יודע את מי אני אוהד…..). תמשיך לכתוב (הרבה על כדורגל) ואני אמשיך לקרוא.

    אהבתי

  20. הופ הגיב:

    תודה רבה מיראז' (ג' או ז'?).
    לגבי הקנאה של האוהדים באירופה – אני אקח את המילה שלך. נשמע הגיוני. ובטח שאני מסכים איתך לגבי העניין של רמת הליגה, אני חושב ש"רמה" זה עניין שתלוי בהרבה מרכיבים, ורגש הוא אחד מהם (ולכן נבחרות פאר מהעבר נראות לנו טובות מאוד, בזכות הנוסטלגיה, למרות שאם היה ניתן להפגיש אותן עם קבוצות עכשוויות לא בטוח שהן יצליחו לעמוד מולן בכלל). גם האקשן והשעמום הם מושגים מאוד יחסיים, מה למשל היה יותר מעניין במונדיאל שכרגע נגמר – הקרב מרובה השערים על המקום השלישי או הגמר?
    ניסיתי לנחש מי הקבוצה שלך ואפילו ערכתי מיני מחקר ואני מודה לבושתי שלא הצלחתי לחבר בין הרמזים (עברתי בין הפועל קטמון, מכבי יפו ואפילו הוד השרון). אולי תתן עוד רמז? בכל מקרה, מאחל לכם הרבה בהצלחה.
    אני אמשיך לכתוב, אולי כבר מחר (ואם לא מחר אז מחרותיייייייים). אתה מוזמן תמיד.

    אהבתי

  21. mirage הגיב:

    לא משנה כל כך מיראז' או מיראג'. שניהם בסדר מצידי. ולגבי הקבוצה שאני אוהד….היא זאת שקבוצת האם שלה שבויה במאבקי בעלות בין מה שאני מכנה שני חבלני בנין. והשנה אין שידורים ישירים ממשחקינו בליגה ב'…..שרף, נוימן ובן-שמעון לא יפרשנו אותנו…אוהדינו יצטרכו להתאמץ ולהופיע במגרש כל שבוע לראות אם הקבוצה עדיין קיימת….

    אהבתי

  22. הופ הגיב:

    הבנתי. מה שבלבל אותי היה שכתבת ליגה ג'… ובוויקיפדיה היה רשום לי שהם בליגה ב' (קטמון, לא? שאני לא אצא טמבל עוד פעם). בסוף הבנתי שהתייחסת ללפני שנה.
    מה שיצא לי טוב מכל המחקרון הזה, זה שקראתי את הערך בוויקיפדיה* והתרגשתי. במיוחד הקטע על הפעילות החברתית בסוף. אני לא יודע אם כל אוהדי הקבוצות ככה, אבל מסתבר לי שכשזה לא קשור למכבי חיפה, בכל מה שקשור לכדורגל ישראלי הראש שלי די תקוע בתחת של עצמי, סליחה על הצרפתית. והנה, הוצאתי את הראש לרגע וגיליתי שיש עולם יפה ורגיש וחברתי ומרגש בחוץ. וזה חוץ מהעניין המרגש כשלעצמו של אהדה לקבוצה שלא משודרת בטלוויזיה ולא נמצאת בכותרות. אוהד מכבי חיפה או ת"א (כלומר, רוב האוהדים בארץ) לעולם לא יבין זאת. לפחות עד שזה יקרה גם לקבוצה שלו (ואולי כל אוהד צריך שזה יקרה לקבוצה שלו מתישהו, לקבל תחושה של אהדת כדורגל אמיתית, שלא תלויה בידיעה שמתישהו יהיו הישגים).
    כל הכבוד לכם. מעכשיו גם אני אוהד (מִשְנה) של הפועל קטמון.

    *אגב, אם יש פה מישהו מכותבי הערך הזה בוויקיפדיה או עם קשר אליהם – יש שם לדעתי קצת בלבול בשורות הראשונות של תת הפרק "היסטוריה". איזו בעייתיות לוגית בשלושת המשפטים הראשונים.

    אהבתי

  23. mirage הגיב:

    כן קטמון. ובאמת תודב רבה על המילים החמות. אנחנו במאבק מאד קשה כבר 4 שנים. כל אוהד נוסף שלפחות שומע על הענין הוא הישג שלנו. ובקשר לפוסט שלך תראה את הטור הזה של עדי רובינשטיין בעיתון "ישראל היום" מהיום בעמוד 38 בצד ימין. http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODE/Israel/Default.aspx?href=ITD%2F2010%2F07%2F14&pageno=38&view=document
    נ.ב. הערך בוויקיפדיה באמת לא ברור. צריך להיות כמובן שהאוהדים הצטרפו ליוזמה להקים קבוצה חדשה עד יעבור זעם/קבלן (או שניהם)…..

    אהבתי

  24. הופ הגיב:

    עדי רובינשטיין הוא לא פרשן או כותב בעיני. בעונה החולפת הוא כתב כמה טורים מהם הוא הצטייר לי כסוג של פרובוקטור, אבי רצון לעניים, או במקרה הכי טוב, אוהד מתלהם שלא מצליח להשתלט על יצריו כשהוא כותב ולהיזכר שהוא כבר לא ביציע או בבלוג פרטי. למען ההגינות אומר שקראתי את הטור שלו היום והוא היה בסדר. קריא. עבורו זו מחמאה אדירה.

    אהבתי

  25. mirage הגיב:

    טוב. לא התעמקתי בטוריו. אבל שאני חושב על זה עכשיו אני נזכר שבטור שלו אתמול לסיכום המונדיאל הוא כתב כמה הערות מוזרות ומטופשות.

    אהבתי

  26. הופ הגיב:

    לא זוכר את הטור אתמול, ואני לוקח בחשבון שאני קצת מחמיר איתו בגלל שהוא אוהד הפועל ואני חיפה, והעונה האחרונה קצת חידדה את היריבות הזו. מצד שני, יש לא מעט אוהדי הפועל בעיתונות ואף אחד אחר לא מצליח לגרום לי לכזו סלידה. וחוץ מזה, שיטוט קצר באינטרנט מבהיר לי שאני לא היחיד שלא סובל אותו. נדמה לי שיש לו כישרון כתיבה אבל הוא פשוט לא מצליח לבלום את האוהד שבו, שקופץ לו בכל טור.

    אהבתי

  27. בני תבורי הגיב:

    זה בסדר שכותב הוא גם אוהד וזה בסדר גמור שהוא מציג את אהדתו ברבים, כי אהדה זה לא משהו להתבייש בו. אבל לקרוא את טוריו של עמנואל רוזן הנוגעים להפועל ת"א זה מביך, כי אחרי הכל, כותב אוהד צריך להיות קודם כל כותב ואחר כך אוהד.

    אהבתי

  28. הופ הגיב:

    מסכים איתך לגמרי בני, גם לגבי החלק הראשון וגם לגבי הסיום. אני מניח שזה די דומה לרוזן (מישהו קרא לו אצל לווינטל, יכול להיות שאפילו פראליה שמבקר פה – "עמנואל רוזן לעניים"). כשכתבתי "קופץ לו האוהד", התכוונתי ל"קופץ לו האוהד המתלהם, הטוקבקיסט, המקלל, הצווחני, שכל כך אוהב את הקבוצה שלו שהוא שוכח כמה ערכים של עיתונות".
    ובעצם, אתה ניסחת את זה יותר קצר והרבה יותר טוב.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s