יומונדיאל: וזה הסוף

זהו זה. היום זה נגמר. יש עוד איזה משהו קטן בדרך, איזה אירוע שינוע בין שעה וחמישים לשעתיים ושלושת רבעי ברוטו של ריגוש מרוכז, ועוד מעט הכל יסתיים ונשכח שזה בכלל קרה.

לחיים יש נטיה נהדרת להמשיך ולנוע, בלי להתעכב על אירועים שזה עתה נגמרו. החודש האחרון נדמה כמו הקטע הזה בסרטים בו העולם קופא במקומו, והגיבור הולך בין הדמויות הקפואות ובוחן את כל המוזרויות: אנשים רציניים שמעולם לא התעניינו בכדורגל נתפסים כשבידיהם עיתון הספורט; עיתונאים שאף פעם לא כתבו את האותיות פ', נ', ד' ו-ל' אחת אחרי השניה עומדים קפואים עם העט והפנקס באמצע השורה "אוזיל, חדירה ובואטנג הוכיחו לעולם שזו כבר לא אותה גרמ"; פרסומאים שבשגרה מנסים למצוא מילה חדשה לתאר את פעולת הכדוריות הלבנות באבקת הכביסה רכונים על לפטופיהם כשעל פניהם מבט נואש, באמצע ניסיון שווא למצוא מבצע חדש שירכב על גל הכדורגל; דגלי מדינות שביום יום הן אויבות העם תלויים מהחלונות, עומדים באוויר באמצע ההתנופפות; כלבים שרגלם האחורית מונפת משתינים על רגליהם של אנשים הצופים בריכוז שיא במסכי בתי הקפה ואינם שמים לב לדבר; ותמנונים שולחים זרועותיהם הארוכות לכל עבר, מנסים בכל כוחם לאחוז בפיסת תהילה אחרונה.

ורגע אחרי, בהישמע שריקת הסיום, מנער העולם את ראשו כאילו נענה לנקישת אצבע צרדה של מהפנט, ממצמץ בעיניו ומיד חוזר לו רעש היום יום וכל אדם שב לענייניו, האנשים לטרדות הפרנסה, העיתונאים למלחמת ההישרדות מול מנהלי השיווק והיחצ"נים, הפרסומאים לאבקות הכביסה. הדגלים מוסרים מהחלונות ומוחזרים לבוידעם יחד עם האחווה הקוסמופוליטית הרגעית, הכלבים סופגים את הבעיטה מרגלו הרטובה של הולך הרגל הזועם, ותמנונים מופתעים לגלות כמה קטן המרחק בין ההצלחה לצלחת, ככה זה בעולם, רגע אחד אתה מוצג בעיתון ליד תמונות נשיאים וברגע הבא אתה מוגש לשולחן לצד רוטב איולי.

***

אתמול כתבתי כאן על שלל דרכים בהן ניתן לסכם את מונדיאל דרום אפריקה 2010. בשבילי ובטח גם בשבילכם היה זה המונדיאל של כל אלה יחד, התמנון והג'אבולני וטעויות השיפוט ובלאטר ואפריקה כמובן, וערוץ 1 ונוימן והווווווזלות ולבסוף המונדיאל של הקבוצתיות ושל הרב תרבותיות (לא בפעם הראשונה, כפי שהזכיר פה יפה רועי בתגובות לפוסט הקודם), ושל הקולקטיב והסולידריות.

אבל יותר מכל אלה, המונדיאל הזה היה בשבילי המונדיאל של האהבה לכדורגל. היה בו הכל: משחקים שהראו את הכדורגל היפה, כמו ארגנטינה-דרום קוריאה, ברזיל-חוף השנהב ורוב משחקי גרמניה; משחקים שביטאו היטב את אי הצדק שבכדורגל, כמו רבע הגמר בין גאנה לאורוגוואי וההתמודדות הקלאסית בין גרמניה-אנגליה; משחקים שהפגינו את האקראיות שבכדורגל, כמו אנגליה-ארה"ב עם הטעות של גרין או יפן-פרגוואי עם המשקוף של קומאנו; כאלה שהוכיחו את חשיבות הצד המנטלי (הולנד-ברזיל, המשחק של המונדיאל לטעמי, ואולי הערב הבחירה הזו עוד תשתנה), וכאלה שהציגו את חשיבות הנחישות והרצון (ארה"ב-אלג'יריה למשל, שהיה גם אולי הדרמטי ביותר). היו בו משחקים שאחריהם אתה מבין שכדורגל ללא שום ספק ניתן לחיזוי (משחקי צפון קוריאה למשל) וכאלה שאחריהם אתה מכריז בפסקנות: כדורגל הוא התגלמות ההפתעה (סלובקיה-איטליה, משחקי צרפת ואחרים).

ומכל המשחקים ביחד למדנו שוב, ומחדש, כאילו לא למדנו את זה אינספור פעמים בעבר: כדורגל הוא צפוי ובלתי צפוי, צודק ולא צודק, יפה ומכוער, מרגש ומשעמם, שמח ועצוב, כדורגל הוא כל כך הרבה דברים בבת אחת, ממש כמו, כמו, כמו… נו, אתם יודעים מה. וזה מה שאני כל כך אוהב בו, ובמונדיאל 2010 האהבה הזו, שחשבתי שאין לי מקום ואנרגיות בשבילה אחרי העונה המתישה שעברנו, הוכיחה שהיא לא צריכה שאתן לה מקום, כי אהבה לא זקוקה לנכונות שלי ולא דורשת שאקדיש לה אנרגיות – כי בשונה מכל דבר אחר, יש לה כוח יצירה משלה, והיא יוצרת בי בעצמה מקום ונכונות ואנרגיות, יש מאין.

***

ובדיוק כמו אתם יודעים מה, הכדורגל הוא קודם כל סיפור, וסיפור הוא יותר טוב ככל שאתה מזדהה איתו יותר. לכן לצפות במשחק בלי לבחור צד הופך אותו לתפל, לכן אנחנו בוחרים את הצד שנראה לנו הכי דומה לעצמנו, ולכן המונדיאל היה יותר מעניין מכל ליגת אלופות, כי למדנו לאורך חודש להכיר את הדמויות, את הנבחרות ואת השחקנים בו מקרוב, כאילו היינו אנחנו והם קייטנים באותו מחנה קיץ עולמי מרוכז, וגילינו לאט לאט עם מי מהם אנחנו מזדהים יותר ועם מי פחות, מי מעורר בנו חמלה ומי סלידה, מי הכי דומה לנו ולמי הכי היינו רוצים להיות דומים.

ולכן, בניגוד לאחרים שביכו את קיצו של המונדיאל, קץ שמבשר את החזרה לביצה הישראלית, אני אומר: אדרבא, הבו לנו את משחקי הליגה המקומית. נכון, הרמה לא משהו, המתקנים עלובים, השחקנים עצלנים והמשחקים מתנהלים בקצב צב פיסח. אבל המתקנים נמצאים בערים שלנו, השחקנים הם מיטב נערינו, הקללות הן בעברית (למען האמת, רובן בערבית) והמשחקים הם השתקפות מדויקת של עצמנו. ובפראפרזה על טשרניחובסקי אפשר לומר, האוהד הוא תבנית נוף ליגתו.

ובגלל שטיבו של סיפור תלוי בהזדהות לא פחות ואף יותר מאשר באיכות המלים שבו, לא תהיה לי שום בעיה ליהנות מהליגה המקומית, להיפך. אתרגש מלהטוטיו של בוקולי לא פחות מאלה של מסי, משעריו של דבאשווילי אף יותר מאלה של פורלאן ומתיקוליו של שי מימון לפחות כמו מאלה של פויול. הנצחונות של מכבי חיפה, אפילו במשחקים הקטנים כביכול נגד קריית שמונה והפועל עכו, ישמחו אותי באותה מידה כמו ששימחו אותי נצחונותיהן של ספרד וארגנטינה, וכשמכבי שלי תשחק הגנתי ושמרני אתאכזב הרבה יותר משהתאכזבתי מאבדן הדרך של נבחרת הולנד. ככה זה. ההזדהות נמצאת בלב ההתרגשות, ובלעדיה אין שום טעם בשמיעת סיפור או בצפיה בכדורגל.

לכן אני מקבל בברכה את סיום המונדיאל, ומחכה בקוצר רוח לפתיחתו של הטורניר באמת חשוב: ליגת העל הישראלית. ועוד לפני זה, הטורניר השני בחשיבותו בעולם הספורט, הלא הוא טורניר גביע הטוטו.

***

לפני המשחק:

ועוד לפני זה, יש איזה עניין קטן ולא פתור, משחקונצ'יק שייערך הערב ויקבע את זהות האלופה. וככל שעוברות השעות מגלה כותב הבלוג שהדילמה שחשב לפתורה עודנה רוחשת בבטנו, והספקות ימשיכו כנראה לטרוד את מחשבתו עד לשריקת הפתיחה ואולי גם אחריה.

עם זאת, הנטיה היא ברורה: בקרב בין ההיסטוריה וההווה, במאבק בין האשה החוקית (והבוגדנית!) לבין המאהבת הלטינית הנפלאה, במלחמה בין הכדורגל הקשוח לכדורגל היפה, בין קרויף לקרויף, בין זכרונות הטוטאל פוטבול לטוטאל פוטבול עצמו  – מנצחת נבחרת ספרד. על כן קורא הבלוג לעודד אותה ולהיות בעדה, שכן ידוע שכל אוהד, בין אם הוא באיצטדיון או בבית, משפיע על תוצאת המשחק כמעט כאילו היה על הדשא. ויסקה אספניה!

אחרי המשחק:

תם ונשלם. ספרד לא הלהיבה במשחק הזה אבל בסופו של דבר היתה יותר טובה. הולנד הראתה פה ושם ניצוצות מפעם והיתה לא פחות מסוכנת, אבל היתה גם מסוכנת לבריאות הספרדים ולכדורגל בכלל, ולכן טוב שהפסידה. למתעניינים, שאלתי את עצמי מדי פעם אם יש לי איזה שמץ של רצון בניצחון ההולנדים. התשובה החד משמעית, לאורך כל המשחק, היתה: לא. אאמץ את גישתו של רועי ואחסוך ממני וממכם נסיונות להסביר. זה מה שהלב החליט, וככה זה. תודה לאלוהי הכדורגל, לצ'אבי הנהדר, לקסיאס המרגש, לפברגאס שאני מתחיל לחבב, לאינייסטה כמובן ולכל השאר על שהביאו לניצחון הצודק והיפה על השלילי והציני, וכמו שאתם יודעים, בכדורגל זה אף פעם לא מובן מאליו ולא כל דור זוכה לראות את זה קורה. לכן לא נותר אלא לומר, זכינו.

בזאת תם פרויקט היומונדיאל. תודה לכל הקוראים והמגיבים על (כמעט) חודש נהדר. תודה מיוחדת לעופר הירוק ולמֵ"ם. אני כמובן לא הולך לשום מקום, "מצד שני" ימשיך להתקיים כאן במתכונת מעט פחות צפופה, וכולכם כמובן מוזמנים.

בתמונה: בחירת הבלוג (עדכון: ואלופת העולם). לא בתמונה: היריבה שגם לה שמורה פינה חמה. מול התמונה: אתה