קישורים חברתיים (וקצת על אנחנו – עכו)

הבושה הגדולה של הבלוג הזה היא שעד עכשיו לא היתה פה רשימת קישורים. האינטרנט מבוסס על קבלה ונתינה (כמו שאומר ידידי שוקי ברקן, כל המביא לינק בשם אומרו כאילו הביא גאולה לעולם) ואני, ברוך השם, מקבל ומקבל כל הזמן, והגיע הזמן שאומר מאיפה אני מקבל, וגם אתן קצת חזרה. אז הנה, עכשיו יש. תסתכלו שמאלה ולמטה ותגלו רשימה מסודרת, תחת הכותרת "משחקי חוץ", של כל בלוגי הספורט בהם אני מבקר בקביעות, מסודרים לפי הא'-ב'.

קישורים הם הדרך החדשה שלנו לנוע במרחב. שכן האינטרנט הביא איתו לא רק את הטוקבקים, את הפורנו החופשי ואת המצב הקיומי בו אתה קם מהמחשב בלי לזכור מה עשית בחמש השעות האחרונות (יש המכנים את המצב הזה "פייסבוק"), אלא גם ובעיקר סוג חדש של תנועה: מסע רחב היקף בעולם בלי לזוז מהמקום. יש משהו נכון במינוח "גלישה" כדי לתאר את התנועה הזו: זה לא בדיוק פסיבי, הרי אתה שוכב על הגלשן וצריך לחתור עם הידיים ובמקרה של האינטרנט, האצבעות; אבל זה גם לא בדיוק אקטיבי, כי בשלב מסויים אתה פשוט מרפה ונותן לגל, או לגוגל, לקחת אותך, בלי להתערב לו יותר מדי.

כך למשל יצאתי לי לגלוש לא מזמן ותפסתי גל שהתחיל בסיפור מעניין על מישהו שאת שמו לא הכרתי, אשר עבד בערוץ הספורט ופוטר מעבודתו. אחרי שעליתי על הגל ונעמדתי על הגלשן, שהיתי זמן מה בצינור של ידיעות שונות על המאבק ואז יצאתי ממנו לאוף-דה-ליפ על כוח לעובדים, ארגון שלא הכרתי עד אותה גלישה ועל מאבק עובדי אקרשטיין בירוחם, שנערך לפני שנה ובכל זאת גם עליו לא שמעתי, ולבסוף ביצעתי אריאַל והגעתי חזרה לכשלון המאבק של אותו עובד ערוץ הספורט, שהתברר כאיש מרתק, מוזיקאי חשוב, חובב ספורט ובעליו הגאה של בלוג מוצלח. כך, בגלישה אחת בת שעות ספורות, הגעתי לדברים שללא האינטרנט כנראה שלא הייתי שומע עליהם בחיים (אלא אם כן עיתונאי כלשהו היה מצליח להיחלץ לרגע מסבך האינטרסים של בעלי עיתונו ולהגניב איזו כתבה מרדנית), ולמדתי שיש סולידריות חברתית בארץ, צריך רק למצוא אותה, ושגוגל מוצא הכל.

ולמדתי עוד משהו חשוב: קישורים הם הקשרים של העידן החדש. אנחנו מותקפים יותר ויותר על ידי בעלי אינטרסים (מסחריים בעיקר) חזקים וכוחניים, וזכויותינו הבסיסיות, שעל ייסודן וביסוסן עמלו במשך עשרות שנים אבותינו ואימהותינו

חיזוק ויזואלי לנסיון ההחייאה המלאכותית של האנלוגיה בין גלישה באינטרנט לגלישה בים, שמתה בסביבות 1997

ואבותיהם ואימהותיהם, נגנבות מאיתנו בזמן שאנחנו מהופנטים למסך הטלוויזיה. היכולת שלנו להתאגד, כמו שמראה סיפורו של דני אמיר כאן למעלה, הולכת ופוחתת, והמוטיבציה שלנו לצאת לרחובות ולדרוש את מה ששייך לנו מתפוגגת לטובת תחליפים וירטואליים קלושים.

כאן מגיע היתרון הגדול של האינטרנט ואיתו המצד שני (ווהו!) של הפוסט – האינטרנט מאפשר לנו להתגבר על מרחקים ומחסומים ולהתאגד יחד כדי לעשות בעצמנו שינוי, שאלו שמנהיגים אותנו קצרי ראות או יכולת או רצון מכדי לעשותו. זו התקווה הגדולה של הדור שלנו: איבדנו את האידאולוגיות הגדולות לציניות המסחרית ואת הקשר האנושי הבסיסי לקשר-מתווך-מסך, אבל זכינו במקומם במתנה דיגיטלית אדירה שסגולותיה יקרות ערך: האפשרות ליצור קשרים על בסיס דעות ומחשבות ולא על סמך מראה חיצוני, מעמד חברתי ומקום מגורים; החופש להטיל ספק ולשאול שאלות בלי שידעו מי אנחנו ולהשתיק אותנו; והכי חשוב בעיני – האפשרות לדעת שלא משנה איזו מחשבה מוזרה ומעוותת עולה בראשנו, תמיד יש לפחות עוד מישהו אחד שחושב כמונו איפשהו, ושאנחנו לא לבד.

***

רשימת הקישורים המופיעה כאן משמאל היא חסרה מאוד. היא כוללת בהחלטה מכוונת רק בלוגים (ופורום) הקשורים ישירות בספורט. רשימת הבלוגים שלא קשורים בספורט בהם אני מבקר גדולה הרבה יותר, אבל זו לא הסיבה היחידה שלא קישרתי אליהם כאן. הסיבה העיקרית לא ברורה לי לחלוטין אבל היא קשורה בכך שעוד לא בקעתי לגמרי מהביצה בכל הנוגע לחשיפה האישית שלי ופירוט כל הבלוגים תהיה מעין התערטלות מלאה, וידוע בהקשר הזה הפתגם ספר לי מה הבלוגרול שלך, ואגיד לך מי אתה. אני חושב שאשמור את הרשימה הזו לזמן אחר, אולי לבלוג אישי או כללי יותר שאפתח כשהזמן יגיע (ואני מרגיש שהוא מתקרב במהירות), ואולי בכל זאת אפרוש אותה פה מתישהו. כך או כך, בכל הנוגע לאישיות הספורטיבית שלי, אלו מקורות ההשראה שלי בהם אני מבקר באופן קבוע, ואם עלי מוהר היה עוד חי בינינו, הבלוג (הדמיוני) שלו היה ניצב בגאון בראש הרשימה.

יש כמובן עוד בלוגים ומקורות מהם קיבלתי ושאבתי ובהם אני מבקר פה ושם: הבלוג של זאב אברהמי, הטורים של פז חסדאי שאני מאוד אוהב, הבלוג של אבי מלר, אופניק פלוס לייב שלא ממש מתעדכן לאחרונה וחבל, ויש עוד, ובטוח אני שוכח כמה, אבל – הנה עוד משהו נהדר באינטרנט, הכל דינמי וניתן לשינוי – כשאזכר, אעדכן. וכמובן, אתם מוזמנים להוסיף פה בתגובות לינקים לבלוגים של ספורט בהם אתם מבקרים. נבדוק, נראה, ואולי נתמכר וגם הם יזכו להיכנס להיכל התהילה פה משמאל.

זה הזמן גם להגיד מברוכּ לדורפן, לווינטל ואברהמי על האכסניה החדשה ולאחל בהצלחה. ההצלחה שלהם היא ההצלחה של כל חובבי הספורט בארץ – כי אם תיווצר פה תרבות ספורט אמיתית, שכוללת דיונים וויכוחים וביקורת על השיטה ועל הממסד, אולי יהיה לנו קצת פחות זמן וכוח להתעסק במלחמות, וכבר אמר מי שאמר, מלחמה היא תחרות ספורט שיצאה מכלל שליטה, ואם לא אמר את זה אף אחד אז הנה, עכשיו אמר.

***

וכאן ניפרד מכלל צופינו ונישאר עם אוהדי קבוצתנו האהובה והיפה מכבי חיפה, כי אי אפשר בלי כמה מילים על התצוגה המופלאה שנתנה קבוצתנו היום במפעל הכדורגל החשוב ביותר עלי אדמות, הלא הוא הגביע על שם סלבטורה סקילאצ'י.

אי אפשר להסיק יותר מדי ממשחק בגביע הטוטו, בטח נגד עכו הדי גרועים. אבל המעט שניתן להגיד הוא שאנחנו כנראה הולכים לסבול העונה ממניה-דיפרסיה קשה: רגעי אושר התקפיים לצד דיכאון הגנתי עמוק. החורים בהגנה נגד שחקנים שרובם לא נמצאו ראויים להיכלל בסגל קבוצתנו גדולים מהחורים בעלילה בטלנובלה ממנה הוציאו כנראה את הטאלנט הארגנטינאי שלנו, בה הוא שיחק בחור שסבל כל חייו מלעג על עודף המשקל שלו ואיטיותו עד שיום אחד, כאילו זכה בלוטו, קבוצה ישראלית עשירה החליטה לשנות את חייו ולתת לו הרבה כסף, רק כדי שתוכל באמצע העונה להעיף אותו ולהכריח את הקהל לקבל בעל כורחו את המחליף שלו, מי שבהתחלה נדמה כגיבור הרע אך עם הטוויסט בעלילה הופך למציל ההירואי של העונה. בקיצור, הגנתנו על הפנים ואין לנו אלא להעביר ערוץ בטלוויזיה בכל פעם שהכדור מגיע לחצי שלנו, תוך החזקת אצבעות ותפילה שנבקיע שער אחד יותר מיריבתנו בכל משחק.

זה לא בלתי אפשרי, אגב. ההתקפה שלנו נראית טוב מאוד ואפילו מצוין. ניסיתי להתמקד באדריאן סילבה, עד כמה שיכולתי להתמקד במשהו בשידור האינטרנטי הזה (הוא כל הזמן עצר והתמונה קפאה. אלו היו הרגעים

הוא עדיין לא יודע את זה אבל יום אחד כמה ילדים מטומטמים ישרקו גם לו בוז

היחידים במשחק בהם קאנוטו רץ באותה מהירות של השאר). במחצית הראשונה סילבה היה לא רע בכלל ואף סיפק כמה מסירות שהזכירו לי אחד, יז'י בז'צ'ק. במחצית השניה הוא התעייף ונהיה ממש גרוע עם חלוף הדקות, ובכל זאת לא הוחלף, מה שגרם לי לגלוש למחשבות קונספירטיביות, כמו למשל שאלישע רוצה להמאיס עליו את הקבוצה ובמקביל להשניא אותו על האוהדים, וכך לאפשר לעצמו להיפטר ממנו לטובת חלוץ זר.

חוץ מזה שמתי לב ש:

1. תומר חמד הוא רשמית המרענן הרשמי של הקיץ. חזק, יודע לשחק עם הגב לשער, משחק על דאבל-פאסים כל הזמן, לא מפסיק לרוץ אחרי מגנים ולעשות תנועה לשטחים מתים בהתקפות. שחקן הנשמה החדש של מכבי. אני הולך לקנות חולצה שלו.

2. ליאור רפאלוב צריך להרכיב את קלטת הביצועים שלו רק ממשחקי גביע הטוטו. מי שרואה אותו רק במשחקים האלה יכול להשתכנע שמדובר ברונאלדו הבא. הבחור נתן משחק מרשים, ואם ייתן 70% מזה העונה, דיינו.

3. גדיר הוכיח שוב שהוא לא סתם שחקן מהיר בטירוף, הוא שחקן סופר-טכני שאם לא יידעו במכבי להשתמש ביכולות שלו כיאות, הוא יהיה הבזבוז הגדול שלנו אי פעם. יש לו פוטנציאל ענק.

4. מכבי חיפה משחקת נהדר על האגפים. פשוט נהדר. מסיללה ומשומר (שמבסס את עצמו כמחליף נפלא לעותמאן) יודעים בדיוק מתי לרוץ באגף ומתי לחתוך לאמצע, וכל שאר החבר'ה יודעים איך למצוא אותם במסירות מעולות. אפילו טווטאחה נתן כמה פריצות יפות.

5. הוא אמנם היה  על המגרש רק דקות ספורות ולא קיבל יותר מדי מסירות, אבל שחקן-הרכש-עם-הרזומה-המרשים-ביותר-שהיה-לנו-אי-פעם הספיק לנפק כמה פעולות שהראו את הפוטנציאל הטכני שלו. אני רוצה לראות אותו משחק יותר.

6. ומילה אחרונה לאוהדי יציע ג' על עניין בנאדו. יש מעט דברים שמרגשים אותי יותר מאוהדי כדורגל שאכפת להם לא רק מהנעשה על כר הדשא, שמראים שחשובים להם לא רק היכולת להרים והמסירה האחרונה אלא גם החיבור למועדון, והדבקות בסמל, והנאמנות.

כל הערכים הנעלים האלו רחוקים מאותם "קופים ירוקים" כמרחק מינסק מאולד טראפורד. מדובר בחבורה של ילדים מטומטמים שנהנים להיות בכותרות ולקבל תשומת לב. אין להם מושג אמיתי מיהו אריק בנאדו ומה הוא עבר במועדון. הם פשוט למדו על דרך ההתניה, ממש כמו קופים בניסוי, שכשהם צועקים בוז ושורקים, מתייחסים אליהם יותר מאשר כשהם מוחאים כפיים, אז זה מה שהם עושים. יש לי רק דבר אחד לומר לכם על זה: בוז רייט בק אט יו.

***

ולא נלך בלי שיר לכבוד הניצחון המוחץ על הנפילים בני העיר האימתנית, שאת חומותיה אפילו נפוליאון לא הצליח להחריב, ואילו אנחנו מוטטנו גם מוטטנו ארבע פעמים.