פוסט טראומה

נעלמתי קצת. היתה לי הרבה עבודה, וזה יצא לי טוב בגלל איזו טראומה ספורטיבית קטנה שהייתי צריך להתגבר עליה. אז הנה אני שוב פה, בפוסט שרובו ככולו מכבי חיפה, עם כמה מחשבות פוסט טראומטיות על השבוע המוזר הזה שעבר עלינו, ועל האנשים שעשו אותו.

שחר

הדמות הבולטת השבוע במכבי, באופן טבעי. אם שחר בכותרות, אפשר לדעת שמשהו לא טוב קורה במכבי, ולהיפך. אחרי מינסק הוא נכנס בשחקנים ודסקסנו את זה קצת בתגובות לפוסט הקודם. דעתי בקצרה: אני לא חושב שהוא הגזים בתגובתו אחרי המשחק, אבל אני מסכים שעצם ההתערבות שלו משדרת מסר קצת בעייתי, שתמציתו – "אלישע לא שולט בקבוצה, הוא צריך את העזרה שלי".

זה קורה בכל מקום, גם בעבודה וגם בצבא. כשהבוס/ המפקד הגדול מרגיש שהעובדים/ החיילים פורקים עול והמשמעת נפגעת, הוא נכנס לעובי הקורה. העניין הוא שבדרך כלל ההתערבות של האיש בקצה הפירמידה נעשית בשיתוף הבוס/ המפקד הישיר, ונדמה לי שבמקרה הזה שחר לא ממש סופר את אלישע. אין לי באמת מושג אם שחר מבקש את רשותו של אלישע להיכנס לחדר ההלבשה, אבל אפשר להמר שהוא פונה ישירות לשחקנים מתי שבא לו. וזו בעיה.

עם זאת, אני חושב ששחר לא ממש יכול לעצור את עצמו, כי הוא אוהד, אוהד שיש לו גישה חופשית לחדר ההלבשה. זאב אברהמי כתב השבוע על שחר ש"ארגון מקבל את דמותו של העומד בראשו", ולכן "זה לא שלמכבי חיפה אין לב ונשמה, יש לה – של וולוו". כלומר – ליעקב שחר יש נשמה של מכונה, או במילים אחרות, אין לו לב או נשמה כלל, ונדמה לי שיש גם איזו רמיזה לכך ששחר הוא יותר סוחר ואיש עסקים מאשר אוהד (הפירוש הזה נראה לי די ברור אך moby ראה את הדברים קצת אחרת, ולכן אני מסייג). אני לא חושב שיש הרבה שותפים לדעה של אברהמי (ואולי הוא יודע את זה ולכן לא המשיך בדיון עם המגיבים שניסו לפרש את המשפט או להבין מה עומד מאחוריו). אבל זה גרם לי לחשוב.

איך באמת אפשר לדעת אם שחר הוא אוהד אמיתי או רק איש עסקים? איך אפשר לדעת מה בא אצלו קודם? אי אפשר לדעת. אבל אפשר להרגיש. אפשר לנסות לקלוט ממנו מה הוא מרגיש וחושב כשהוא נתפס רוטן באמצע משחק, ומה הסיבה לכעס שלו על השחקנים אחרי הפסד מרגיז כמו זה מול מינסק – האם אלו רגשות סוערים של אוהב אמיתי, או רק ההפסד הכספי שמציק לו.

לי נדמה שהתשובה ברורה. דווקא בגלל שהוא אומר שבא לו לתת בוקס בשיניים לכל שחקן. מי שהוא רק איש עסקים לא אומר את זה. הוא יודע אילו מטעמים התקשורת יכולה לעשות ממשפט כזה. הוא יודע שהדבר החכם והנכון והעסקי הוא לשמור על קור רוח ועל רציונליות מוחלטת. אבל שחר מפגין רגשות, כל הזמן. והרגשות האלה הם התשובה הכי טובה למשפט המרגיז של אברהמי. אי אפשר לזייף רגש. ובטח שאי אפשר לזייף רגש כל כך הרבה זמן.

לכן אני חושב שאברהמי טועה. ואני חושב גם שמי שעוקב שנים אחרי הכדורגל הישראלי יודע היטב ששחר הוא אמנם איש עסקים, אך יש לו לב של אוהד אמיתי, כזה שמתעצבן ומקלל כששחקן מאבד כדור וזורח מאושר כשהקבוצה מנצחת, ולא רק בגלל ה"קצ'ינג" של הקופה הרושמת. מצד שני, עובדה שההערה של אברהמי קצת עצבנה אותי וגרמה לי לשאת את זה עד לפוסט הזה, מה שעשוי להעיד שאולי היא בכל זאת נוגעת באיזו נקודה רגישה אצלי, ושאולי יש בה איזה שמץ של אמת. ואולי מה שעצבן אותי זה שאברהמי, בלוגר די ותיק ועיתונאי רציני למיטב הבנתי, כותב הערה כזו, שמנוגדת לאינטואיציה ולמה שבדרך כלל נהוג לחשוב, ולא מגן על עמדתו בתגובות, כאילו חזרנו לימי הטור בעיתון, ולתהיות המגיבים אין כל חשיבות.

ומה שעוד מרגיז, זה שכאשר שחר נתפס במצלמה רוגז ורוטן, מתלוננים עליו שהוא תמיד זועף. וכשהוא מתנהג כמו איש עסקים, מתלוננים עליו שאין לו נשמה. וזה הוביל אותי לעוד כמה מחשבות, על תקשורת בכלל ותקשורת ספורט. אבל גם ככה הפוסט ארוך מאוד, אז את המחשבות האלו אני אשמור לאחד הפוסטים הבאים, אחרת זה יהיה פוסט ארוך מאוד מאוד.

אלישע

זה המבחן הגדול של אלישע. את העונה הראשונה הוא עבר בהצלחה מסחררת, ואת מבחן האלבום השני הוא צלח איכשהו, בזכות ההגעה לליגת האלופות, בזכות סיום עונה לא כל כך ברור והרבה בעזרת הקיזוז, שפעל דווקא לטובתו במובן מסוים. אבל עכשיו הוא צריך להוכיח שהוא יכול לשלוט במועדון גם בלי העזרה של הבוס. שהוא יכול לארגן את השורות מחדש, ולהרים קבוצה לוחמת, מגובשת, שאולי אפילו מסוגלת להפתיע את בעלי התקציב העדיף. במילים אחרות – אלישע צריך להוכיח שהוא יכול לחזור על הקסם של העונה הראשונה. הבעיה היחידה עם זה היא שעכשיו זו כבר לא תהיה הפתעה, והיריבות יהיו מוכנות.

יש לנו כרגע בעיות קשות בהגנה, והגדולה בהן היא דווקא לא האיטיות שלה. גם קינן לא היה מהיר במיוחד וגם טישיירה, אלא שלקינן היה את אותו דבר שמפריד אותו מאחרים – שכל. הוא ידע לפצות על האיטיות שלו בהרבה מחשבה, ונעזר בכך בטישיירה המוכשר, ומה שלא פחות חשוב – ביחד היה להם המון ביטחון. וזו הבעיה הבאמת קשה שלנו השנה: חוסר ביטחון.

כרגע הבלם הבכיר שלנו הוא שי מימון, ונדמה שהוא לא העיפרון הכי בטוח בעצמו בקלמר, מה גם שאלישע בהתנהלותו בקיץ לא כל כך עזר בעניין הזה, בלשון המעטה. יכול להיות שקאנוטו יכול להביא איתו את הביטחון הזה, בכל זאת מראדונה נגע בו פעם, אבל גם מה שעובר עליו כרגע לא עוזר לו, ובניגוד לטישיירה אין לו את קינן שירגיע אותו. היחיד שיש לו את הביטחון הוא בנאדו המנוסה, אבל האוהדים הלא כל כך חכמים שלנו דואגים להרוס גם את הנכס הזה (וזה חוץ מהעובדה שהוא איטי מדי אפילו בסטנדרטים של מימון וקאנוטו).

בקיצור, אלישע יצטרך להוכיח שהוא יכול להוציא הגנה מן הסלע, והשלב הראשון הוא הכנסת ביטחון לסלע. זה לא יהיה פשוט, אבל נדמה לי שזו בדיוק ההתמחות שלו: לתת לשחקנים שלו ביטחון עצמי ולהשרות עליהם רוגע. הבעיה היא שהמומחיות הזו אף פעם לא נבחנה בנסיבות כאלו, ברמות כאלו של לחץ ותחת כזה אור זרקורים. כל עוד לא היו ציפיות, השקט שלו הביא את הקבוצה להישגים. אבל ככל שהציפיות עלו והלחץ גבר, נדמה שהשקט הזה הצליח פחות ופחות לחדור את חומת הלחץ ברגע המכריע, ובשני המבחנים הקריטיים האחרונים למומחיות הזו שלו, הוא נכשל.

אבל אני חושב שיש עוד סיבה, מאוד משמעותית, לזיופים בהגנה. לא הרבה שמו לב לזה, אבל המסר ששחר ניסה להעביר בשתי מסיבות העיתונאים הוא שהשנה המטרה היא לשחק יפה. לא הייתי מזלזל בהצהרות האלה של שחר – לפני שנתיים, להזכירכם, המטרה היתה לשלב צעירים בהרכב, וזה מה שקרה (האליפות היתה ערך מוסף ולא צפוי). בשנה שעברה נדמה לי שהמטרה היתה להצליח באירופה, וגם זה קרה. במילים אחרות, שחר מקפיד בכל עונה להציב מטרות למאמן ולהודיע בפומבי מה הן. אם המאמן עומד בהן, והמאמן הנוכחי עומד בהן כבר שנתיים ברציפות, הוא ממשיך לעוד עונה. אם לא, די לחכימא.

בקיצור: תשכחו מתארים ואל תבנו על הגנה חזקה – המטרה של אלישע השנה היא להחזיר לחיפה את המשחק היפה. בזה תלוי הג'וב שלו. יש הרבה היגיון במטרה הזו. שילוב הצעירים הוא כבר סטנדרט (שחר כבר הודיע מה מקור ההשראה שלו). על תארים נצטרך כנראה לוותר לאחת הנוצצות מהמרכז. מה שנשאר זה להחזיר לחיפה את האתוס הישן שלה, "נציגת הכדורגל היפה", בני יהודה לעשירים, אתוס שקצת התנדף ממנה בתקופתו של רוני לוי. אז תתכוננו: לתקוף גלים גלים, לחטוף גול ולהבקיע שניים, להלהיב מחדש את הכרמל – זה המבחן של אלישע, על זה הוא יקום ויפול. אלישע כבר הוכיח שהוא חזק מאוד בלהבין מה מצפים ממנו וליישם את זה בשטח (נדמה לי שזו הסיבה ששחר כל כך מחבב אותו). לכן, לא פלא שההגנה כרגע היא הצד החלש שלנו. לא על זה עובדים באימונים.

קטן

השיחה של קטן עם שחר השבוע היתה ביזיון גדול. אם אני מבין נכון, ונדמה לי שרק הארץ הסביר את זה כמו שצריך, מה שקרה באימון היה – קטן נתן מרפק לגדיר, גדיר הבליג אך בתגובה בעט בעצבנות בכדור, וקטן התעצבן על אלישע שלא הגיב לבעיטה. לתשובתו (אני מהמר – לחישתו) של אלישע, שאם זה לא נוח לו הוא יכול ללכת, קטן נטש את האימון והלך. ואז, במקום לחכות בשקט ולראות מה יעשו איתו ואיזה עונש יקבל, הוא קבע עם שחר פגישה והלך לדבר איתו בתל אביב במשך שעות, מאחורי הגב של המאמן. בפגישה הוא בטח שפך את כל התלונות שלו על אלישע וחוסר הסמכות שלו. מלבד הראיה הנוספת לכך ששחר לא ממש סופר את אלישע (הוא היה צריך להימנע מלהיפגש עם קטן, ולהבהיר לו שיש מאמן והוא צריך ללכת אליו עם הזנב בין הרגליים לבקש סליחה) – קטן שוב הוכיח שכמו בחורות שקוראים להן "יפה", גם אצלו כל קשר בין השם למאפיינים הבולטים, במקרה שלו האגו, מקרי בהחלט.

התקרית הזו היתה יכולה לעורר שוב את אותה דאגה לגבי קטן, שהוא עלול להפוך לנמני של מכבי חיפה. אבל נדמה לי שזו דאגה שכבר אפשר להסיר מליבנו, כי ככל שעובר הזמן הולכת ומתבהרת עובדה פשוטה: קטן פשוט לא מספיק טוב. וזה הדבר שהכי טוב בו. כי זו הסיבה שהוא לעולם לא יהפוך להיות מה שנמני הוא עבור מכבי ת"א.

קטן הוא המנהיג של חיפה בדור הזה, והיו לו את כל הדברים שצריך כדי להפוך להיות נמני שלנו, שחקן שמרגיש שהוא מעל המועדון. כמו עטר, יש לו בסיס תמיכה אצל האוהדים, וכמו ברקוביץ' (שאלוהים יסלח לי על שאני מזכיר אותו ואת קטן באותו משפט), יש לו את האגו. בניגוד לאייל, שהיה עשוי להיות הנמני הראשון שלנו אבל היו לו שאיפות קצת יותר גדולות, קטן לא הצליח לתקוע יתד באירופה וחזר למועדון, ועוד עם שכר עתק (והנה עוד סיבה אפשרית לגישת "אייאקס" – להרחיק מהמועדון שחקנים שעשויים לאיים עליו).

כל מה שקטן היה צריך עוד בשביל לכבוש את המועדון, זו היכולת. וכאן ניצלנו. כי את הפוטנציאל יש לו, אבל (בניגוד לעטר ולברקוביץ', וגם לנמני) הפוטנציאל הזה מתממש במלואו רק לעיתים רחוקות. אנחנו צריכים להודות לאל על כך יום יום, כי נמני מקומי זה משהו שאנחנו ממש לא צריכים בחיפה.

ויש גם איזה משחק

מה שאנחנו כן צריכים בחיפה הוא דרבי מעניין. אז נכון, הדרבי המקומי לא יהיה לעולם כמו הדרבי בין הפועל למכבי ת"א, אלא יותר משהו כמו בין ברצלונה לאספניול (בקנה המידה המתבקש). וטוב שכך. בחיפה אין מקום ליותר מקבוצה עשירה אחת. עם זאת, חיפה גם צריכה קבוצה אחת של פועלים, שתזכיר כל הזמן את האופי האמיתי של העיר הזו. ואולי יואב כץ הוא בכל זאת גאון, כאשר הוא משמר בחסכנותו המבורכת את המצב הזה.

אם כן, הערב בגביע על שם סלבטורה די ויטה (אחח, איך יודעים לכבד פה תרבות אמיתית): דרבי. והמשחק הזה, שעדיין לא קובע כלום אבל יש בו איזו יוקרה עירונית מסוימת, הוא הזדמנות פז בשביל אלישע. משחק טוב עשוי להתחיל להדביק את הקבוצה מחדש, ולתת תקווה לאוהדים. משחק רע עשוי לסמן תחילתה של בעיה גדולה. הניחוש שלי הוא שייקח עוד קצת זמן עד שיידבקו, אבל זה יקרה בסוף. אני מאמין באלישע.

רק שלא יהיה איזה ביזיון. כי זה יכול לגמור אותנו סופית, עוד לפני שהתחילה העונה.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על פוסט טראומה

  1. שמרלינג הגיב:

    אהבתי מאוד את ההסקה מדבריו של שחר שהעונה המטרה היא לשחק יפה. אני מאוד מקווה שזה נכון.
    לכאורה, לקטן אמורה להיות השנה תחרות אמיתית על המקום בהרכב. אם הוא יישאר הבאנקר בצד ימין או מאחורי החלוץ זה יהיה מצער ויראה חוסר ענייניות בהתנהלות של הקבוצה.
    הניצחון בדרבי לא הרשים אותי כלל. שמת לב למשהו מיוחד בתפקוד של סילבה או זהבי?
    ועוד משהו. למה לא לנסות את קולמה בתור בלם?

    אהבתי

  2. הופ הגיב:

    שמרלינג – גם אני מקווה שזה נכון. אני מנצל את ההזדמנות להוסיף על מה שכתבתי למעלה: ייתכן גם שהצבת מטרה שהיא לא אליפות, היא דרך מתוחכמת של שחר להוריד לחץ מאלישע. אולי הוא מבין שכשהוא מטיל על אלישע משימה שהוא יכול לעמוד בה, כמו שילוב צעירים או משחק נאה לעין, הוא מפחית את הלחץ שיש עליו ועוזר לו להשיג את המטרה האמיתית, שהיא תארים. זה אמנם די מתוחכם אבל נראה לי שאנשי עסקים בלֵבֵל של שחר יודעים דבר או שניים על פסיכולוגיה ועל התמודדות עם לחצים ומתחים.
    לגבי קטן – תראה. נוצרת בעיה חמורה של עומס יתר בקישור. אם אני סופר נכון, יש תשעה שחקנים על מקסימום חמישה מקומות, ולפעמים (עם שני חלוצים) רק ארבעה. זאת אומרת שבכל מצב, לפחות ארבעה מהשחקנים המרכזיים שבקבוצה על הספסל. אם נניח שזהבי יודע שהוא רק מחליף שלישי לפחות, אנחנו מתמודדים עם שלושה שחקנים בעלי אגו ומאוד מוכשרים שצריכים להשלים עם זה שהם לא משחקים.
    אני לא מקנא באלישע. הרבה יהיה תלוי ביכולת שלו להתמודד עם זה. אני חושב שהדרך המקובלת של רוב המאמנים להתמודד עם בעיה כזו היא ליצור היררכיה ברורה, ולאור הנסיבות (השכר, האוהדים, אפילו העמדה של שחר), הראשון שמקבל מקום בטוח בהרכב הוא קטן. אחר כך באים כל השאר. אז אני מסכים שחייבים למצוא דרך לשחק גם בלעדיו, אי אפשר להמשיך עם המצב בו בכל פעם שהוא לא המגרש הם נראים כמו עדר בלי רועה. אבל צריך לקחת גם את עניין ההיררכיה בחשבון. תחרות שבה כל אחד יכול להיות בתמונת ההרכב בכל משחק היא לא בהכרח בריאה. חוץ מזה שמבחינה חברתית, כנראה שקטן הוא היחיד שמסכים לקחת עליו את האחריות (אני לא בטוח שזה מתאים לו), ומבחינת יכולת, יש לו אולי את הפוטנציאל הכי גדול. בקיצור, צריך להתרגל לעובדה שגם השנה קטן יהיה באנקר, ולקוות שזו תהיה עונה טובה שלו.
    סילבה תופקד הפעם כקשר אחורי לצד קולמה, או יותר נכון מה שמכנים 50-50, כמו כיאל של שנה שעברה. שמעתי לפני העונה שאומרים שהוא רך מדי (רק דרך התקשורת, אין לי ממש מקורות בקבוצה), ואני חושש שזה נכון. הוא היה אתמול לא רע בניהול המשחק (גם לא משהו יוצא דופן), אבל הוא לא האיש שיעצור התקפות. בוקולי יותר טוב ממנו, לדעתי, בתפקיד הזה, בזכות היכולת ההגנתית. לדעתי סילבה צריך להיות המחליף לקטן בניהול המשחק, או זה שנכנס לעזור לו כשהעניינים תקועים וצריך פתרונות חדשים.
    זהבי מתופקד באגף, אתמול שמאל ובמשחק הקודם בימין (אבל זה כל הזמן משתנה, גם גדיר מחליף אגפים). הוא די מרשים, בעיקר כי הוא עושה המון פדאלדות ועקבים. יש משהו מאוד פורטוגלי ומלא ביטחון במשחק שלו. הבעיה היא, שוב, חוסר המקום בקישור. אני לא רואה על חשבון מי הוא משחק העונה.
    שמעתי על הרעיון של קולמה כבלם, נדמה לי שזה היה איציק אהרונוביץ' שזרק את זה לשחר במסיבת העיתונאים. זה לא בהכרח רעיון רע, כי הוא בטח יותר מהיר ממימון וקאנוטו. יש שתי בעיות שזה יכול לגרום: הראשונה, שזה יביא להדחה מההרכב של מימון או קאנוטו, לא משהו שאלישע רוצה לעשות כרגע – את מימון זה יגמור סופית, וקאנוטו הוא רכש יקר והדחתו תהיה הודאה בכישלון (חוץ מזה שהוא היה כבר הרבה יותר טוב אתמול). הבעיה השניה היא, שאז אין לך גרזן בקישור. חייבים מישהו חזק באמצע שיכול לעצור התקפות לפני שהן מגיעות לאזור הרחבה. סילבה לא יכול לעשות את זה, ובוקולי לא יכול לעשות את זה לבד.

    אהבתי

  3. בני תבורי הגיב:

    הופ,
    אתה רומנטי שחבל על הזמן. אני לא רוצה להתייחס כרגע לדבריו של אברהמי, אבל נדמה לי שאתה מפספס בפרשנות שלך למחוות של שחר. לא כל איש עסקים הוא קר רוח ולא כל אוהד מגדף ושוצף חרון. שחר הוא איש עסקים וזו הסיבה היחידה שבגללה הוא מחזיק את מכבי חיפה. הוא גם אוהד, אבל הוא ישאר בעלים רק כל זמן שהקבוצה תהיה קונטנדרית לאליפות בארץ וללג"א. לצורך זה הוא יוציא הרבה כספים ויקלל כשלא ילך. שחר, ואת זה אני אומר לזכותו, מעולם לא רשם בכותרת תעודת הזהות שלו "אני אוהד שרוף" לעומת אחד אחר, מאיר שמיר שמו. שמיר בחסות הצהרות האהבה שלו, פירק לגורמים מועדון על כל מרכיביו. שחר אולי נראה אוהד, והוא באמת כזה, אבל בראש וראשונה שיקוליו עסקיים לגמרי, הוא רק לא מתבייש בכך ולא מסתיר את זה.

    אהבתי

  4. הופ הגיב:

    בני, אני חושב שהאמת היא איפשהו באמצע. שחר הוא איש עסקים, ויכול להיות שהוא *קודם כל* איש עסקים, וזה כמובן (וכמו שאתה רומז) משרת אותנו אוהדי חיפה, כי כאיש עסקים הוא מביא אותנו להישגים רבים, ואם היה רק אוהד שרוף ולא איש עסקים בנפשו ובאופיו ייתכן שכבר היה עוזב מזמן, או לחלופין היה הורס את הקבוצה כמו בעלים/ אוהדים אחרים.
    מצד שני, זה לא שהוא סתם מישהו שנצמד לקבוצה כל עוד היא מצליחה וכשתפסיק להיות כזו הוא יעזוב אותה – הוא הרי הגורם הראשי להיותה מועמדת לאליפות בארץ ולהישגים באירופה, ולזה היא הגיעה הרבה בזכות המסירות שלו ובזכות זה שהוא לא עזב אותה כשהיא היתה בשפל, כמו שאיש עסקים אחר אולי היה עושה.
    בכלל, הנסיון להכריע "מה הוא יותר" די בעייתי, כי קשה להפריד בין השניים. מה שניסיתי להביע בפוסט, ואולי לא כל כך הצלחתי כי הכעס שלי שלט במילותיי, זה שאי אפשר להגיד על שחר שאין לו נשמה של אוהד, ושלדעתי יש לו כזאת, גם אם כל אחד יכול לטעון שהיחס בין אהדתו לחושיו העסקיים הוא כזה או אחר. ואנצל את ההזדמנות לציין שאברהמי עצמו היה הוגן מספיק כדי לטרוח ולהגיב באופן אישי ולהתנצל על שעזב את הדיון המדובר בלי להגן על עמדתו, ולחזור על כך שזוהי דעתו לגבי שחר והוא מתעקש עליה.
    ואם אסכם את הדעה שלי בנושא, בשביל להיות בעלים של קבוצת כדורגל כנראה שאתה צריך להיות גם אוהד שלה ושל כדורגל בכלל, וגם איש עסקים מוצלח, ולהצליח לאזן בין השניים בצורה טובה, ולדעתי יעקב שחר מצליח לעשות את זה לא רע בכלל, ובכל מקרה הרבה יותר טוב מכל האחרים.

    אהבתי

  5. בני תבורי הגיב:

    הופ,
    מסכים בהחלט.

    אהבתי

  6. פינגבאק: יניב אבירן - קופירייטר ומעצב גרפי - בלוג » הו ברצלונה ברצלונה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s