בלוז לחופש הגדול

העונה עומדת בפתח, כבר דופקת על הדלת או יותר נכון במקומותינו, עומדת בתור הדחוק, מנסה לקפוץ מדי פעם כדי להשיג קצת אוויר, וכמוה גם אנחנו, מנסים להרים את הראש מעל זרם האירועים ולזכות באיזו שאיפה קצרה של חופש. בין נפילה חופשית לטראומה, בין טראומה למונדיאל ובין מונדיאל למחדל, אנחנו נידפים כמו עלה ברוח או, יותר מדויק, ניצולים מספינה טרופה על קרש בלב ים בין גלים אימתניים המאיימים להטביענו ואין מי שיציל, בטח לא אמיר אדרי. אין לנו עוד מקום לטראומות, אנחנו מלאים וגדושים בהן, ואולי זה טוב, כי מכאן אפשר רק לעלות, ולא ננסה לעודד ולומר שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע, כי אז אנחנו עוד עלולים להתעודד ובמקרים כאלה, כפי ששנו רבותינו, למצב יש נטיה להפוך באמת ליותר גרוע.

***

משום שהעונה בפתח, למעשה כבר היום היא מתחילה, אנחנו מחויבים כנראה בפרויקט פתיחת עונה, שהרי ככה זה בתקשורת, אם אתה לא עושה משהו מיוחד לכבוד פתיחת העונה, כאילו שהעונה לא נפתחה כלל, ולא משנה שכולם כותבים אותן מלים ואומרים בדיוק אותם דברים, והאוהד הממוצע לא מבדיל בין הפרויקט המיוחד של זה למוסף המיוחד של ההוא, וכל הרעיונות המבריקים והחד פעמיים שנהגים בישיבות המערכת עוטפים דגים כבר ביום למחרת, כמו שאומרים, ואולי הגיע הזמן כבר לעדכן את הביטוי הזה, היום אפשר להגיד אולי, כל דפי העיתונים עם הרעיונות המבריקים והחד פעמיים הולכים לפח מחזור הנייר, רק כדי להפציע שוב בקרוב כנייר טואלט רב שכבתי, או, לא הרבה יותר טוב, כדפי עיתון חדשים, עליהם יירשמו אותם רעיונות חד פעמיים באותן מלים ממש בפתיחת העונה הבאה, אולי רק בשינוי השמות, וגם זה לא בטוח.

ומכיוון שגם בלוגנו מחויב כנראה בפרויקט פתיחת עונה כלשהו, גם אל חלל המערכת שלנו, כלומר אל החלל בין אוזן ימין לאוזן שמאל של עורך הבלוג, נזרקו רעיונות מתוחכמים למיניהם. אחד מהם היה לאסוף כמה אוהדים ירוקים ולתת להם לכתוב כל אחד על מכבי חיפה שלו, או על זיכרון יקר ממשחקי הילדות, אך רעיון זה דרש יכולת לוגיסטית מסובכת מאנשי הבלוג, שאינם ידועים ביכולתם הלוגיסטית דווקא, ולכן נדחה בסופו של דבר, בצירוף הבטחה רפה ש"זה בוודאי יקרה בשנה הבאה".

רעיון חביב אחר היה "לצאת לשטח" ולבקר את כוכבי הבלוג, ולהוציא מזה כתבת צבע פיקנטית ומשעשעת במיטב מסורת מוספי הספורט. אך גם רעיון זה נפל בסופו

אחד מהאוהדים היחידים שיש להם חיסון טבעי נדיר למגיפת הבעהה, ושיכולים להרשות לעצמם להיפגש עם אחד הגורמים לה

של דבר, מכיוון שכוכבי הבלוג מסתכמים בשלושה, שניים מהם הם עובדי הבלוג עצמו, העורך והכתב, ורק אחד הוא אדם שנמצא בשטח ממש ואותו אפשר לראיין, הלא הוא האוהד הפרובנציאלי, ואותו אוהד פרובינציאלי סירב לפתוח לנו את הדלת, בטענה שהוא חולה במחלה העונתית המכונה הצטננות קיץ, שנובעת מקור המזגנים, או ליתר דיוק מהמעברים בין קור המזגן לחום המהביל, אך מקולו יכולנו לשמוע היטב שהוא חולה דווקא במחלת הבַּעֵסֵת החיפאית הנדירה, הידועה גם בשמה העממי "מגיפת הבעהה", והיא מחלה חדשה הנפוצה בעיקר בצפון הארץ אך גם במרכזה, מחלה חסרת חיסון וקשה במיוחד לריפוי שמקורה בצירוף נדיר של שני נגיפים שונים: וירוס "קדחת בלומפילדית" שכבר מוכר לרופאינו מהתפרצויות קודמות, שהתערבב לו לדאבוננו עם נגיף חדש ומסוכן שקיבל את השם "שפעת מינסקאית"; ועל כן ויתרנו לפרובינציאלי המסכן, שכן היטב אנחנו מבינים לליבו, ואף אנחנו מעט חולים באותה מחלה ממש.

ואז בא לעזרתנו אוהד בית"ר דווקא, אלפסי שמו, והציל אותנו מהסרט או מהתיק או מהעז, כל אחד שיבחר על פי גילו ומקורות ההשראה שלו את הדימוי שהוא מעדיף לצרותיו, כשהציע לנו להשתתף בפרויקט פתיחת העונה של הבלוג שלו, ואנחנו נענינו מיד כמובן, ובכך נגאלנו מהצורך להכביר מילים ותחזיות על הצפוי לנו העונה, ורק הסתפקנו במשאלה.

ועל כך נודה לאותו אלפסי ונאחל לקבוצתו בהצלחה, אותה אנחנו מאחלים לכל קבוצות הליגה, ואמנם בעומק ליבנו אנחנו מאחלים לקבוצה אחת יותר מאותה הצלחה ולאחרת פחות, אך מכיוון שאנחנו שואפים להיות בריטים מנומסים ובני תרבות, נשמור את הברכות הפרטיות שלנו בליבנו, ונאחל לכולן הצלחה שווה לגמרי, ורק לאחת הרבה יותר, כי בריטים בריטים, כשזה נוגע לקבוצה שלנו אנחנו עדיין לבנטינים קנאים ופרימיטיביים, וחוץ מזה שמענו שכשזה מגיע לכדורגל, גם הבריטים לא כאלה בריטים בעצמם.

***

ובמקום פרויקט פתיחת עונה רק נאמר, שהשנה כל העסק קצת מוזר. שכן ברוב השנים עד עכשיו היינו נהנים מהחופש ומהקיץ, ומנצלים את המנוחה כדי למלא מצברים, מה שנקרא, ולשכוח ממה שהיה וליהנות מהבטלה, וכששכחנו את העונה הקודמת והתחלנו לחשוב על השנה הבאה, היינו נעזרים בכותרות העיתונים ובידיעות המלפפונים כדי לצייר בדמיוננו איך תיראה קבוצתנו המתחדשת בעונה הקרובה, עם זרים חדשים ומרתקים בעלי שמות קסומים כמו חרוליקן או הרומטקו או מוגאי או איוון גצקו, ועם שחקנים ישראלים מבטיחים שראינו אותם מלהטטים במדים אחרים, כמו חיים רביבו מהשכונה, שאומרים שהוא יהיה אחד הגדולים, או אחד יוסי בניון, שנחשב כישרון ענק, יהלום לא מלוטש, וכבר ראינו מה הוא יודע לעשות במדי הבאר-שבעים, ואלה יצטרפו לכשרונות שכבר אצלנו, בכל שנה שמות אחרים הרטיטו את לבנו והכניסו צבע למשחקים בדמיוננו, ולפעמים אותם שמות במשך כמה עונות רצופות, אייל וראובן

הולנדי שגרם המון התרגשות לאלפי ילדים, עד שראו אותו משחק בפעם הראשונה

ואלון ומשה, והישאם ועוד אלון וציון ואברהם, וזאהי ורוני, וברוך ורוני אחר, ואיתן ורפי וטל ועופר ועוד אלון אחד… וכולם בדמיוננו רצים וכובשים שערים וכובשים את הליגה, ומה שטוב בקבוצה שאנחנו במקרה אוהדים, שהמציאות בסופו של דבר לא היתה רחוקה מהדמיונות ולעתים קרובות אף עלתה עליהן.

ולקראת סוף החופש כבר רצינו שהעונה תתחיל, ממש כמו כשהיינו ילדים בחופש הגדול, שלקראת סופו התחיל להימאס עלינו, שכן כבר היינו קצת משועממים, והיינו מחכים שכבר יתחילו הלימודים, גם אם לא היינו ממש מודים בזה, כי כמה עוד אפשר בריכה וים ורואים שש שש והמנגינה הזאת של הטלטקסט, טלטקסט, ורצינו כבר לפגוש את כולם, לגלות איפה יו"ד היה בחופש ומה נו"ן הביא השנה מהמשפחה שלו באמריקה, ולראות כבר את הבנות למ"ד ועי"ן שהתגעגענו אליהן כל הקיץ, ולהראות להן איזה יפים אנחנו וכמה שזופים נעשינו בים. ולקראת החזרה לבית הספר כבר שכחנו לגמרי כמה אנחנו שונאים את הלימודים וכמה הם מייאשים, ורצינו לחזור, וביום הראשון של הלימודים היינו נרגשים ונלהבים כאילו מעולם לא ישבנו בשיעור והתפללנו שזה כבר ייגמר ושהחופש כבר יגיע.

כך גם בכל הנוגע לעונת הכדורגל, וגם כשהיינו כבר גדולים, ביום של המשחק הראשון של העונה שכחנו לגמרי מכל הקללות שהטלנו בשחקנים האיטיים ומכל השיקוצים והגידופים שהפטרנו מול הרמה העלובה, ובכל פתיחת עונה חדשה התרגשנו מאוד, ורעדנו קצת בחוסר מנוחה, וחיוך רחב ומטופש כיסה את פנינו כל היום, בכל פתיחת עונה אותה התרגשות ואותו חיוך, כאילו בכל פעם מחדש אנחנו חוזרים להיות אותם ילדים שזופים ביום הראשון של הלימודים, ולא סתם אומרים, התרגשנו כמו ילדים.

ונדמה שכל זה עם הזמן קצת השתנה. לגבי החופש הגדול זה ברור, אנחנו כמובן כבר לא ילדים ואין לו הרבה משמעות, מלבד לחלקנו שהם הורים והם מן הסתם מקווים שהחופש הגדול יסתיים לא בגלל הגעגוע לנו"ן ויו"ד ולמ"ד ועי"ן אלא מסיבות אחרות לגמרי והרבה פחות רומנטיות, שלא לומר אנטי-רומנטיות. אך גם כאוהדים הקיץ שלנו השתנה מאוד מפעם, נדמה שעוד לא נגמרה העונה הקודמת וכבר מתחילה חדשה, ונכון, השנה היה מונדיאל שקצת הוסיף לתחושה הזו, אך גם בלעדיו, נדמה שלא נותנים לנו רגע מנוחה, דיווחים ממחנות האימונים ושידורים של משחקי האימון הזניחים ביותר, אפילו מסיבות העיתונאים מועברות בשידור חי, שלא לדבר על גביע הטוטו שמקבל פרומואים ויחסי ציבור כאילו היה ליגת האלופות, והמשחקים בטורנירים האירופיים, שנדמה שהם הולכים ומקדימים מעט כל שנה, וכל זה קצת מבלבל ומעמיס וסוגר על מה שהיה פעם החופש, והוא הולך ומצטמצם עד שהוא כמעט נעלם לגמרי, וכל זה לא מאפשר לנו לנוח ולמלא את אותם מצברים, ופוגע מן הסתם בעונג ההתרגשות לקראת המשחק הראשון של העונה, שגודלו הוא כגודל הרִיק שהיה לפניו…

וגרוע מכל, כל העומס הזה הולך וגוזל מאיתנו, בכל שנה קצת יותר, את החופש הגדול באמת, החופש החשוב והמענג ביותר שיש לנו בחיים, הלא הוא החופש לדמיין.

***

ובכל זאת ולמרות הכל, יש איזו התרגשות קלה, אי אפשר להגיד שלא, וגם אם אנחנו הירוקים קצת פחות מרגישים אותה, בשל האירועים האחרים והשתלטניים של הטראומות האחרונות ומשום שחושינו קצת קהים בגלל השפעתה האגרסיבית של מגיפת

אם אתם לא רואים שמשהו בילדה הזו פשוט זועק "טכנולוגיה", כנראה שאתם לא אנשי פרסום

הבעהה האימתנית, וגם אם האכזבה תפסה את מקומו של הדמיון, ויש איזו הרגשה שעבורנו העונה נגמרה עוד לפני שהתחילה, הרי זה רק בגלל שנהיינו קצת מפונקים, ובשבילנו עונה ללא אירופה היא לא עונה, ובפינוק הזה צריך לטפל, ואין כמו עונה ישראלית אמיתית, מהבילה וחמסינית, לטפל בפינוקים מסוג זה.

ונדמה שהפעם יש לנו גם יריבים קצת יותר רציניים, לא איזה בריון שעבר במקרה ליד בית הספר אלא כמה תלמידים שחזרו מהקיץ לכיתה כשהם קצת אחרים, מעט גבוהים יותר, ואולי התעמלו קצת בקיץ והם גם קצת שריריים יותר, ולפתע אנחנו כבר לא הכי פופולריים וכבר לא אלה שכל התלמידים מבקשים את קרבתם, במיוחד אחרי שהחצופים ההם כבר העזו להוריד לנו את המכנסיים מול עיני כולם ולחשוף אותנו בבושתנו, ואיך נשקם את מעמדנו עכשיו ואיך נראה את פנינו שוב בבית הספר, לפחות אם היה לנו חופש להשכיח את האירוע המביך, אך גם זה לא ניתן לנו…

אז נכון, מצד אחד צריך להתמודד עם זה שאנחנו כבר לא מלכי הכיתה, אבל כמו תמיד יש גם מצד שני (ווהו!), והנה הוא הגיע, כי מצד שני (ווהו!) שנה חדשה זה אומר גם שעלינו כיתה, ובמילים אחרות שאנחנו הולכים ומתבגרים, ומבינים יותר ויותר את העובדות הפשוטות של החיים, כמו שאנחנו לא יכולים תמיד להשיג הכל ולקבל את כל מה שאנחנו רוצים, אבל עם ההתבגרות מגיעה גם הבנה חדשה לגבי מי אנחנו, אנחנו אולי כבר לא הכי חזקים בכיתה, אבל אנחנו הכי יפים, ואם גם לא הכי יפים, הרי אנחנו טיפה יותר חכמים מהאחרים, ואם לא חכמים יותר אז אהובים יותר, ואם לא זה אז אנחנו משהו אחר יותר, אבל יש משהו שאנחנו יותר, זה בטוח, ואולי עכשיו, כשאור הזרקורים ואיתו המבטים מופנים מאיתנו אל האחרים, אנחנו יכולים לנצל את החושך החדש הזה כדי להפסיק להסתכל סביב ולהפנות את המבט פנימה, ולנסות להבין מה זה הדבר הזה שאנחנו יותר מכל האחרים, מה מייחד אותנו ובמה אנחנו טובים באמת ובכלל להבין קצת יותר מי אנחנו, ולנסות להיזכר למה אנחנו אוהבים את עצמנו, וכשניזכר בזה אולי נוכל להתאהב בעצמנו מחדש.

***

ואין שיר טוב יותר לפתיחה של שנה חדשה מהשיר שמובא לכם פה למטה, שהוא אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם, והוא מדבר, כמו הפוסט הזה, על מחזוריות והתחדשות והתחלה, והייתי מרחיב ומנתח ומפרש אבל אני לא רוצה וגם לא באמת צריך כי השיר הזה מדבר בעד עצמו ואולי צריך רק להגיד את המילים יוני, רכטר, ובמיוחד עלי, מוהר, האהוב והנהדר, ולא צריך להוסיף על זה הרבה, ותיכף תקשיבו לשיר ותקראו את המלים ותראו בעצמכם.

ולא רק שאין דרך טובה יותר מהשיר הזה לפתוח עונה חדשה, אין גם הרבה דרכים טובות יותר לנצח את המשברים הגדולים בחיים וגם את הקטנים (ושכל אחד יחליט לעצמו לאן שייכים אלה של הכדורגל) – מאשר להביט להם בעיניים ולומר, מי אתם בכלל, כולה משבר קטן או דיכאונצ'יק פה ושם והרי אני, גם אם אלך בגיא צלמוות, הן לא אירא, וגם אם אפול פתאום, לבי יאמר שירה.