הפועל באר שבע – אנחנו

אולי זה בהשראת מערבולת החגים שאנחנו סחופים בתוכה, ואולי ברוח המעבר המבלבל מעונה לעונה בהרף הזזת מחוג, אבל משחקי ומפגשי הספורט של סוף השבוע התאפיינו בעיקר בבלגן גדול וחוסר סדר והיררכיה. הגדולים מפסידים לקטנים, המאמינים מפתיעים את השאננים, הקבוצות החזקות לא מצליחות לגבור על החלשות, האלופות נכנעות לעולות החדשות (ולמי שלא מעודכן – לוינטל סיכם יפה).

ולנו לא נשאר אלא לקוות שבשעה כאוטית זו, קבוצתנו האהובה תהיה עבורנו אי של יציבות, אי ירוק בים של תוהו, בו אפשר לבטוח שיהיה שם בשבילנו בלב הסערה. כי כמו ניצולים מספינה שנטרפה תחת גלי גפילטע, דבש ונלסון ואלדז, אין דבר שאנו זקוקים לו יותר כעת מחוף מבטחים בדמותו של המקום הראשון בטבלה.

לפני

אבל הדרך לחוף המבטחים הזה עוברת באיצטדיון קשה מאוד, וסרמיל הבאר שבעי. אנחנו (כלומר, אני) לא יודעים הרבה על הקבוצה הבאר שבעית של העונה הנוכחית, אבל אנחנו יודעים שמשחק שם שחקן שכבר לבש ירוק, ושחקנים כאלה תמיד מסוכנים לנו. מדובר כמובן במאור מליקסון, המאור הקטן שהיה אמור להיות הכוכב הגדול הבא שלנו אבל איכזב והועזב, בצדק (ובניגוד לאחרים שלא מקיימים את ההבטחה כבר שנים והם ממשיכים לקבל קרדיט, לא חשוב שמותליאורפאלוב).

ויש שם גם את האח המיתולוגי, כלומר האח של המיתולוגי, דוד רביבו שכבר 400 קיצים מוזכר כמועמד למכבי והוא תמיד רוצה להוכיח. וגם אחד ליאור אסולין, שתמיד מרגיש לי מסוכן, מין טבז לעניים כזה, שלא מפסיק להציק ולהטריד ולנסות לגנוב כדורים. אז הגנה חיפאית יקרה, נא לא להתמסר ולשחק לידו משחקים. הבחור שועל.

אבל מה שמעניין אותנו זה אנחנו, ואצלנו השבוע מעניין במיוחד.

ההרכב

(ע"פ וואלה ספורט)

אמיר אדרי, עלי עוסמאן, שי מימון, איגנסיו קאנוטו, פיטר מסיללה, ג'ון קולמה, עידן ורד, מוחמד גדיר, ליאור רפאלוב, אייל גולסה, ולדימיר דבאלישווילי.

החששות בהרחבה

ההגנה מתייצבת לאט לאט. אדרי שומר על יכולת סבירה פלוס הצלות לא רעות מינוס בעיה בכדורי הגובה. מימון עדיין חסר ביטחון אבל נדמה שהמשחק נגד פ"ת – ובעיקר ההחלטה שלא להחתים בלם נוסף – עשו לו טוב, וקאנוטו הולך ומשתפר, וכבר אפשר לפקפק בהשערה שמראדונה היה על סמים כשזימן אותו לנבחרת ארגנטינה בשנה שעברה. עותמאן הוא הבאנקר שלנו עד עכשיו, ומסיללה אמור כבר לחזור להיות המגן השמאלי הטוב בארץ, אחרי שהבין שגם העונה יישאר בארץ הקודש.

ובקישור… הפתעה! ורד פותח במקום סילבה! (קצת מוזר לי הניסוח של אתר ערוץ 5, שכותב שאלישע "מתכנן הפתעה בהרכב" – ומיד מדווח מהי ההפתעה, ממש כמו וואלה. האם המובן של "הפתעה" השתנה בזמן שהייתי בארוחת חג? ואולי זו הפתעה רק לסילבה, שלא יכול לקרוא אתרים בעברית? אני מקווה שמישהו יגלה לו, כי יכול להיות שההפתעה הזו לא ממש תשמח אותו).

מה זה אומר? אחד משני דברים: שאלישע בונה על ורד כשחקן ה 50-50 שלו לצד קולמה, או שגולסה יעבור לשחק באמצע וקצת מאחורה וורד יישלח לאגף. האפשרות הראשונה בעייתית כי לפי אוהדי ירושלים (והמשחקים עד כה) ורד הוא שחקן אגף, ונדמה לי גם שהוא קצת רך בשביל להרוס התקפות של היריבה. האפשרות השניה דווקא מוצאת חן בעיני. גולסה נראה די אבוד עד עכשיו בתפקוד שלו באגף והחְזרה שלו לאמצע, כמו ששיחק בחלקים גדולים של העונה שעברה, היא אפשרות לא רעה. לעומת ורד הוא יכול לשחק 50-50, כי הוא יודע לשחק קשוח ואגרסיבי. ורד באגף ימין וגאדיר מצד שמאל, עם החלפה בצדדים במהלך המשחק, משלימים אגפים מלהיבי דמיון יחד עם עותמאן ומסיללה (בתנאי שוורד יציג סוף סוף שמץ ממה שמספרים עליו, ואולי השער במדי הצעירה הכניס בו קצת ביטחון).

מה שזה עוד אומר זה שאלישע לא כל כך מרוצה מסילבה. אני די מסכים איתו. הקשר הפורטוגלי המבטיח הראה עד עכשיו רק ניצוצות התקפיים לצד הרבה מסירות רוחב (שהיו אמנם יפהפיות אך הלכו, כדרכן של כאלה, לרוחב) ובעיקר איבודי כדור. לא מתאים ובטח לא למשחק חוץ קשה, כשכל כדור חשוב.

אבל יש עוד דבר. אלישע מתחיל להראות מהי ההיררכיה שלו, וזה לא מבשר טובות מבחינת סילבה שגם כשקטן פצוע, הוא לא בהרכב. נדמה לי שאם הוא לא יתחיל לנצל את ההזדמנויות שניתנות לו, הוא ולא קולמה, קאנוטו או מסיללה יהיה הראשון בתור להחלפה בינואר.

ויש בחור אחד בקבוצה שפגרת הנבחרות עשתה לו רק טוב. ליאור שלנו כמובן. ההבטחה הנצחית. התופעה הייחודית הזו ששמה רפאלוב, שיודע להתעלות על עצמו בתחילת עונות ובמשחקי מבחן (בעיקר נגד קבוצות קלות), ולהפתיע את כולם כשלא מצפים ממנו לכלום – אך כשהציפיות מתחילות להיערם הוא פשוט קורס תחתן.

כבר נמאס לי לכתוב את זה, אבל זו יכולה להיות ההזדמנות הגדולה של רפאלוב. קטן לא על המגרש, וצילו המאיים לא ידרוך על הצל של ליאור חסר הביטחון. השחקנים שלא ממש יודעים מה לעשות כשקטן לא בסביבה ימסרו מן הסתם את הכדור ליורש העצר. מה הוא יעשה עם הכדור? ייקח עליו את האחריות כמו שעשה בנבחרת מול מלטה, או שיברח ממנה כמו שעשה מול גיאורגיה? ינהיג את הקבוצה או שישאיר את הבמה לגולסה? הרבה תלוי במשחק הזה, כי כמו שנירַאה בחודש הקרוב בלי קטן, ככה נירַאה בשנים הבאות. בחודש הקרוב ייקבע אם ליאור רפאלוב הוא המנהיג הבא של חיפה, או שנצטרך לסמוך על טוב ליבו של גולסה.

האפשרות השניה היא המועדפת מבחינתי, אגב. מבחינת משחק נטו, אני מעריך את גולסה האחראי והבוגר הרבה יותר מאשר את ליאור השכונתי-משהו. הבעיה עם גולסה היא שלכו תסמכו על מי שכבר ברח פעם אחת. לליאור, לפחות, אין ממש לאן ללכת.

על מי אלישע סומך יותר? את זה נראה לפי התפקוד. אחד מהשניים, גולסה או רפאלוב, יתופקד באגף או כקשר אחורי לצד קולמה. השני יתופקד כשחקן חופשי מתחת לחלוץ, סטייל קטן. השחקן הזה הוא השחקן בו אלישע נותן את אמונו. זה לא אומר כמובן שום דבר לגבי המשחק הבא: לאלישע יש חודש, עד שקטן חוזר, לגלות מיהו האיש שלו בקבוצה. זה יהיה חודש בו נראה לפי יש אופי יותר גדול, שלא לומר ביצים יותר קשיחות.

והחודש הזה עשוי לספק לנו גם תשובה לשאלה הגדולה באמת: מיהו יורש העצר האמיתי למלך המזדקן והפצוע: זה המיועד, או הנסיך המיובא מנתניה. ואולי בכלל נגלה שאין כזה ושצפויות לנו כמה שנים קשות, ימים בהם אין מלך על הכרמל.

העובדה שהמשחק בחוץ יכול לבוא טוב למכבי. באר שבע לא תוכל להסתגר בהגנה, היא תיאלץ לתקוף מדי פעם, ויש לנו את חולית הקישור המושלמת למתפרצות, בלי קטן האיטי שקצת תוקע את המשחק אחרי הדקה ה-30. ואל תשכחו: בהתקפה יש לנו את חלוץ נבחרת גיאורגיה, שישראל סחטה ממנה תיקו השבוע. לא משהו לזלזל בו.

Go-to Guy

רפאלוב. או גולסה. בואו נראה מי יבוא לקבל את הכדור.

סיבות לאופטימיות

הקישור ההתקפי: עידן ורד, מוחמד גדיר, ליאור רפאלוב, אייל גולסה. ארבעה קשרי נבחרת, ישראלים, צעירים, רעבים ומהירים. אם זו לא סיבה לאופטימיות, אני לא יודע מה כן.

מילת המפתח

מהירות.

הנבואה

ניתנה לשוטים.

ולכן

0:3 ירוק! (והפעם זה הכרחי – עם פחות מזה לא נעלה לראש הטבלה, ונצטרך לראות את התחת האדום מעלינו. אני לא יכול לחשוב על מדרבן טוב יותר).

אחרי

זה היה לא רע. לא רע בכלל. המשחק היה לא רע. התוצאה – בהתחשב בהרחקה – לא רעה. אבל הכי חשוב, שיחקנו בלי קטן, ושיחקנו לא רע, ואפילו טוב. וזה גורם לי להיות מאוד אופטימי.

כי השחקנים לא נבהלו מזה שקטן לא נמצא שם להחזיק להם את היד. הם היו רגועים, אחראים ואפילו שיחקו יפה, מהר, ובעיקר עם רעב. היה הרבה רעב על המגרש היום. רפאלוב היה רעב להוכיח שהוא כבר יכול לבד. גדיר היה רעב להוכיח שהתחלת העונה המוצלחת לא היתה מקרית. ורד היה רעב להראות סוף סוף למה הביאו אותו (ובהחלט הראה), וגולסה היה כל כך רעב שהוא אכל את הרגל של מליקסון (וגמר לנו את המשחק).

אבל רעב לא מספיק, צריך גם שיטת משחק. וגם את זה היה! אלישע כנראה לא קורא את הבלוג הזה ולא ציית לאפשרויות שהצבתי. גולסה אמנם תופקד קצת מאחורה אבל רפאלוב הוסט לאגף ומי שהיה השחקן החופשי היה בעיקר גדיר (קיבלנו רמז שזה מה שיהיה בכתבה עליו היום). ומה שהיה בעיקר, זה הרבה חילופי מקומות ותנועה. וזה עבד. המשחק שטף והיה מהיר, דינמי ויפה לעין. ואז בא גולסה.

כמה

1:1

ציונים

אדרי – 5. איזה ציון נותנים לשוער שהיה מצוין כל המשחק אבל בטעות קטסטרופלית אחת גרם לשער? הלכתי על הבחירה הקלה: פשרה בין מה שהגיע לו על פי 89 דקות לבין הציון ההולם את אותה שניה אומללה. ככה זה, קשים חיי השוער.

מימון – 6. משחק טוב שלו. אפילו טוב מאוד יחסית לפתיחת העונה הנוראית.

קאנוטו – 5. לא הסתדר עם ברנרדו ועם המהירות של מליקסון ואסולין.

עותמאן – 6. עבודה טובה בהגנה, לא סיפק את הסחורה בהתקפה.

מסיללה – 7. היה מצוין בהגנה ולא רע בהתקפה. להגיד תודה על כל דקה שהוא בארץ.

קולמה – 7. לא ייאמן כמה עבודה הבנאדם הזה עושה. יגידו עליו מה שיגידו, הטרקטור הזה מחזיק את החלק האחורי של מרכז המגרש לבד לגמרי.

גולסה – 5. עוד התלבטות: מכניסים את השטות של האדום לחישוב הציון או לא? טוב, אם את השטויות של אדרי מכניסים, אז גם את של גולסה. שיחק טוב עד שגמר אותנו.

רפאלוב – 4. איים פעם על השער, הכניס כדור אחד לגדיר. התמקד בלאבד כדורים. לא מספיק. לא בשביל להיות המנהיג הבא.

ורד – 7. טכני, תכליתי, יודע למסור וגם נלחם. וכמובן, השער. מצוין.

גדיר – 5. התאמץ ורצה, ויש לו גם חלק גדול בשער עם ההשארה הנהדרת לוורד, אבל חוץ מזה לא עשה הרבה. הוא נעלם כחלוץ ליד דבה, אני מעדיף אותו באגף.

דבלישווילי – 5. בזכות השער לא קיבל 3. לוקה במחלה הידועה בשם "תסמונת-אני חושב-שאני-יותר-טוב-ממה-שאני". שיתמקד במה שהוא יודע.

מחליפים

סילבה – 6. נכנס טוב למשחק, הוציא מתפרצות יפה (מסירה נהדרת לרפאלוב שהיתה יכולה להביא לשער, אם ליאור היה קצת יותר יניב במסירה האחרונה). יקבל צ'אנס במשחק הבא, בזכות גולסה.

שלומי אזולאי – לא שיחק מספיק בשביל ציון. למזלו. אם הייתי פרשן בריטי הייתי שואל "שלומי Who?!". בגלל שאני בלוגר ישראלי אסתפק בלומר WTF??? היה בהלם מוחלט. יכול להיות שהוא שחקן מצוין בפוטנציה, אבל רבאק, בשביל זה לגמור את תומר חמד?

בוקולי – לא שיחק מספיק בשביל ציון. בדקות ששיחק היה טוב והוכיח ששווה לחשוב עליו למשחק הבא. תמיד מספק את הסחורה.

השחקן המצטיין

קולמה. בלעדיו זה היה נגמר הרבה יותר גרוע.

עוד כמה מילים

באשר למלחמות הירושה שדיברתי עליהם לפני: ובכן, שני הנסיכים לא הוכיחו שהם ראויים לכתר. האחד אמנם מוכשר אבל פחדן, קצת עצלן, מפוזר ומפונק. השני אמיץ, ערמומי, בטוח בעצמו ומאוד רוצה להוכיח, אבל לא יודע עדיין לשלוט ברוחו, תכונה חשובה מאוד למלך. ואם בנסיכים עסקינן, נאמר שהראשון לא הצליח לערוף את ראשו של הדרקון, והשני הצליח אבל בדרך ערף גם כמה ראשי אזרחים מסכנים. מלחמות הירושה יצטרכו להידחות בינתיים. מה שכן, ייתכן שהוכח היום שכלל לא צריך מלך, והממלכה תוכל להתנהל כאריסטוקרטיה (במובן האריסטוטלי). וזו בשורה לא פחות טובה.

תודות

הקהל. איזה כיף לראות אלפי אוהדים שנסעו עד לבאר שבע, ולשמוע אותם מעודדים כל הזמן. מרגש. גורם לי לרצות להיות אוהד אמיתי (כלומר, כזה שבאמת מגיע למשחקים של הקבוצה שלו).

השורה התחתונה

תחושת אכזבה, אבל אף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים. לפחות למדנו שאנחנו יכולים לשחק בלי קטן. אולי שיישאר פצוע עוד קצת?