בני יהודה – אנחנו

איך קראו לזה? "חזרה למקום הפשע"? לא ממש. הפשע לא נעשה בבלומפילד במשחק נגד בני יהודה, אלא זמן רב קודם לכן, במשרדי ההתאחדות. אבל אנחנו היינו שותפים לפשע הזה, והוא גם לא פשע שנעשה בזדון אלא יותר רשלנות פושעת (שהפכה לפשע מכוון וזדוני העונה, כשלא ביטלו את השיטה המטומטמת). לכן אסתפק ב"חזרה למקום הטראומה". ואין התמודדות טובה יותר עם טראומה מלהביט לה בעיניים ולומר – את שייכת לעבר. את כבר לא רלוונטית. את כבר לא משפיעה עלינו. לצערי, אנחנו לא יכולים לעשות את זה.

כי כל העונה הזו תישפט לאור מה שקרה בסוף העונה שעברה. אם נצליח לתת עונה סבירה, נניח מקום 2-3, אולי אפילו גביע, נוכל להגיד שהתמודדנו בהצלחה עם הטראומה. אם ניקח אליפות איכשהו, הטראומה ההיא תהפוך להיות הרגע בה עברו שחקנינו מילדים לגברים. אבל אם חס וחלילה העונה תהיה כישלון, אם למשל אפילו לא נגיע לאירופה, תווית הלוזרים תהיה קשה להסרה, לפחות בעונות הקרובות. ולכן המשחק היום חשוב. זה המקום להתחיל בו את המסע הארוך הקשה אל החזרת שמנו הטוב.

***

אבל לפני שנגיע למשחק, נייסד מדור חדש: קישור התקפי – קישורים לטורים, פוסטים ומאמרים מעניינים על ספורט שקראתי בזמן האחרון. נתחיל בקטן, בתקווה שעם הזמן זה יתרחב. אז ככה:

פז חסדאי הנהדר בטור אחד ששואל האם לא הוצאנו את השוטרים מהיציעים קצת מוקדם מדי, ובטור יפה אחר מספר איך הבקהאנד של ווינקה ניער את חייו. עוד בוואלה ספורט – האתר הכי יצירתי בין אתרי הספורט הפציץ לאחרונה עם שני מדורים משעשעים: דואר זבל ומה למדתי השבוע. בהארץ, יואב בורוביץ' כותב על הצד הפחות יפה של אוהדי הפועל תל אביב. איציק אלפסי חזר לארץ וגילה שדווקא האפרוריות הישראלית אמיתית יותר מכל זוהר אנגלי. ולבסוף דה-באזר, שמעלים המון פוסטים מעולים ולכן מגיעה להם פינה מיוחדת: פוסט מרתק של עופר פרוסנר (ג.נ.: חבר) בו גיליתי את תופעת הגראונד-הופרים, טיילי האיצטדיונים. מיכאל זילברמן מטופס 630 המשובח הצטרף לכותבים עם פוסט נפלא שלו על אגדת בילי התיש. יערה צרי כתבה פוסט שמאוד אהבתי בשל סגנון הכתיבה המינימליסטי ועמית לווינטל התותחן יורה בכל הארטילריה לאחרונה: פוסט על העליונות של אוהדי הכדורגל ועוד שניים מרתקים, אחד על שקרים בכדורגל ואחד על הפרדוקסים של המשחק.

זהו בינתיים, אתם מוזמנים להוסיף בתגובות קישורים לטורים שאהבתם. ועכשיו, סוף סוף, לטראומה. סליחה, למשחק.

***

לפני

השבוע התחיל עם הפסד דרמטי בגביע הטוטו. לא התייחסנו להפסד כי יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם. בקצרה: חשיבותו של קולמה הוכחה סופית. ברגע שהוא יצא, התפרקנו. מול בני יהודה הוא יהיה חשוב שבעתיים: בני יהודה בעיניי היא הגרסה הענייה שלנו, או לפחות של מה שפעם היינו. קבוצה טכנית, מהירה, שמשחקת התקפי ויפה לעין. אם הם ישחקו בהתאם לתדמית שלהם, זה טוב לנו כי קבוצות שסוגרות את המשחק גורמות לנו לחשוב והשכל במכבי, אפעס, הוא לא מה שהיה פעם (אייל, בז'צ'ק, פראליה). למעשה,ייתכן שנבקיע יותר משער אחד (!) במשחק הזה, מה שעוד לא קרה לנו העונה. מצד שני (ווהו קצת עצוב), ההגנה שלנו היא לא המחק הכי יעיל בקלמר, ומשחק טוב של גלבאן, יבוריאן ובלילי-לאן-אתה-רץ הוא לגמרי מתכון לאסון עבורנו.

ההרכב

(ע"פ וואלה ספורט)

אמיר אדרי; עלי עוסמאן, שי מימון, איגנסיו קאנוטו, פיטר מסיללה; ג'ון קולמה, ליאור רפאלוב, עידן ורד, אייל גולסה; ולדימיר דבאלישווילי, מוחמד גדיר.

החששות בהרחבה

לא אגיד כלום על אדרי הפעם, אחרי תלונות שהגיעו על ניחוס הבחור. שימשיך את הרמה הטובה שלו. מימון וקאנוטו יצטרכו להיות קצת יותר מהירים מבדרך כלל ומסיללה ועותמאן צריכים להיות מסיללה ועותמאן. כאמור מה שהתגלה במשחק מול עכו הוא שההגנה שלנו תלויה יותר בקולמה מאשר בעצמה, ולכן עלינו לקוות למשחק טוב של הטרקטור הקולומביאני.

בקישור נמשכים קרבות הירושה. סילבה לא מקבל את הקרדיט למרות משחק לא רע שלו מול עכו, ורפאלוב ממשיך לקבל את ההזדמנות. אני מצדי ממשיך לקוות שגולסה יהיה זה שייקח על עצמו את הקבוצה, במיוחד אחרי שלמד את הלקח של רצון-יתר במשחק מול ב"ש. אולי זה בדיוק הכיוונון שהיה צריך, בין רעב של שחקן צעיר לבין אגרסיביות שיכולה לפגוע בקבוצה. בכל מקרה, אִין אייל אַיי טרַאסט. וכשגולסה וליאור רבים, השלישי שצריך להמשיך לזכות הוא עידן ורד, שאם ימשיך כמו ששיחק מול ב"ש יהיה באנקר בהרכב. בגדול, אם דברים לא הולכים אני מציע לאלישע (אל תיתמם, אני יודע שאתה קורא את זה) – רפאלוב החוצה, סילבה פנימה, ויפה מחצית אחת קודם.

בהתקפה גאדיר ממשיך להצדיק את מקומו בהרכב, גם אם עדיין לא ברור מה התפקוד המושלם בשבילו. אני מעדיף אותו באגף ושיפתח את האמצע לרפאלוב ולגולסה. אבל אולי אני טועה ואלישע צודק. היום תהיה לנו עוד הזדמנות לגלות. דבאלישווילי ממשיך כהרגלו להחטיא המון ולהיות אגואיסט אבל כל עוד הוא נותן את השער למשחק שלו, טפו טפו טפו, אני לא מתלונן.

Go-to Guy

אני ממשיך עם גולסה.

סיבות לאופטימיות

ויאם עמאשה.

מלת המפתח

נקמה.

הנבואה

ניתנה לשוטים.

ולכן

0:3 ירוק.

אחרי

מה קורה כששתי התקפות טובות נפגשות עם שתי הגנות גרועות? 2:3 לא מרשים במיוחד אבל די מהנה. כלומר, עבור הצופים הניטרליים. עבור אוהדי בני יהודה זה היה מדכא מסיבות מובנות. עבורנו זה היה מורכב יותר.

מבחינתנו, אפשר לחלק את המשחק לשניים: לפני הגול הראשון של בני יהודה ואחריו. שני החלקים האלה הראו לנו את שני צדדי ההיעדרות של קטן. בחלק הראשון ראינו קבוצה מהירה, זורמת, מפרגנת, שרפאלוב פורח בה וכל השחקנים רעבים לכדור ומחפשים דרכים יצירתיות לפרוץ את ההגנה. זה בדיוק מה שלא קורה כשקטן משחק. לא רק שהוא תוקע את המשחק ברגע שהוא מתעייף (כלומר בדקה ה-30), אלא שאין יצירתיות במשחק. אף אחד מהשחקנים לא יוזם כלום ולא עושה משהו מפתיע, כי כולם יודעים שהכדור חייב לעבור דרכו.

אבל את הצד השני והאפל של מכבי חיפה בלי קטן ראינו אחרי הגול של בני יהודה. פתאום הכל כבה. כאילו גלבאן הוריד את השאלטר, והחשמל נידף מהשחקנים שלנו בבת אחת. כולם נכנסו להיסטריה לא מובנת, הסתובבו במגרש כמו עכברים מסוממים כשעיניהם מתגלגלות בחוריהם ומחפשות דמות סמכותית, דמות שתרגיע, שתיקח אחריות ותשחרר אותם מהכדור הארור. קטן ישב ביציע מן הסתם וחייך לעצמו. המחצית השניה היתה תשובה לכל מי שתוהה (כמוני, לפעמים) למה הוא בהרכב. מבין כל השחקנים הצעירים שלנו, אין כרגע אף שחקן שייקח עליו את המנהיגות, שיבקש את הכדור, שישדר לשחקנים את המסר המרגיע: חבר'ה, בלי פאניקה. זו בסך הכל בני יהודה.

אך דבר טוב אחד כן קרה היום (חוץ מהניצחון): כמו בסרט גיבורי על טוב, רק כשהמשבר בשיאו, כשכולם סומים בחשיכה מוחלטת, כשנדמה שהקץ קרב ואין מה לעשות – רק אז יכול לצוץ הגיבור האמיתי, המנהיג שלוקח על עצמו את האחריות כי כבר אין ברירה וכי אף אחד אחר לא צועד קדימה. חברים ואוהדים, הורידו נא את הכובע בפני ג'ון קולמה.

כמה

3:2 לנו

ציונים

אדרי – 4. כמה אפשר לוותר לאדרי בגלל שהוא נותן כמה הצלות יפות? הטעויות הנוראיות שלו הופכות להיות דפוס מדאיג, ואם לא הפנדל שקיבלנו הוא הורס לנו עוד משחק.

מימון – 4. גלבאן עשה ממנו בדיחה.

קאנוטו – 3. גלבאן עשה ממנו בדיחה, ובמקרה שלו, בדיחה מאוד יקרה.

מסיללה – 6. נתן את שלו בהגנה ובהתקפה, אבל לא הבריק. לקח קצת אחריות כשקיבל את סרט הקפטן.

עותמאן – 5. היה בסדר בהגנה, כולל כמה קרבות קשים עם בלילי, אבל לא תרם בהתקפה והתרכז בעיקר בלהגביה כדורים לידיים של איינוגבה. יש לקרוא בטון פולני: ממנו ציפיתי ליותר.

קולמה – 8. משחק מצוין של האיש מספר אחת במגרש. והיום, לשם שינוי, לא רק בזכות ההגנה, אלא גם בזכות ההתקפה, ובעיקר בזכות המנהיגות. (עוד עליו בהמשך).

גולסה – 4. איכזב מאוד. אולי התקוות שאני תולה בו מוגזמות. לא מצליח לשחזר את היכולת הטובה שלו מהעונות הקודמות, למרות שהוא מאוד רוצה.

רפאלוב – 6. התלבטות. נתן שני גולים, אחד מהם יפהפה, אבל כשהיה צריך להוכיח שהוא מסוגל לשאת את הקבוצה על הכתפיים, ברח ונעלם. ובכל זאת, נתן שני גולים.

ורד – 7. בזכות המסירה הפנטסטית בגול הראשון, מסירה א-לה ברקוביץ'. והרבה בזכות המלחמה הבלתי פוסקת. גם כשכבר לא היה לו כוח לזוז, הוא המשיך לרדוף אחרי הכתומים. בלתי נלאה.

גאדיר – 4. בזבז לנו כמה הזדמנויות בחצי הראשון בגלל אגואיזם וחשיבה לא נכונה. אני מקווה שזה לא עוד עונה כזו שהוא פותח טוב ואז נעלם. ואולי בכל זאת התפקוד לא נכון? אלישע, לטיפולך.

דבלישווילי – 6. ולא בגלל הגול. לשם שינוי חיפש כל הזמן את החברים, נלחם, עשה הרבה תנועה וכמעט לא איבד כדורים. הגיע לו הגול הזה.

מחליפים

סילבה – 4. היה אמור להרים את החברים מהקרשים, ובמקום זה פשוט נשכב לצידם.

חמד – 5. הופקר לבדו בהתקפה, אבל גם כשהכדור הגיע אליו במצב טוב, לא עשה איתו הרבה. עזר לשמור על היתרון בסוף.

משומר – לא שיחק מספיק בשביל ציון. לזכותו ייאמר שכששיחק ניסה והתאמץ.

השחקן המצטיין

קולמה. הוכיח להרבה אנשים היום למה אלישע כל כך מתעקש עליו. מצליח להחזיק את מרכז השדה האחורי לבד לגמרי, אבל היום הראה שיש בו עוד משהו. כשכולם שיחקו אחורה, כשכולם התייחסו אל הכדור כמו אל תפוח אדמה לוהט וניסו להיפטר ממנו כמה שיותר מהר – ג'ון בריון הראה את עצמו, בא לקבל את הכדור, עשה תנועה קדימה, לא הפסיק לנסות, ובסוף גם הצליח (עם עזרה קטנה של השופט). מהיום אמור: ג'ון קולמה – לא כוכב. מנהיג.

עוד כמה מילים

מאבק הירושה על הכוכבות במכבי נטה היום לצידו של רפאלוב, בזכות השערים ונרפותו של גולסה. אבל למאבק על המנהיגות נכנס גורם חדש ומפתיע – לא נסיך על סוס שחור אלא הסוס השחור בעצמו, שניער מעליו את הנסיכים הצעירים והראה להם איך עושים את זה נכון, ואיך נראים ביצים של סוס. קולמה קנה לעצמו היום שקט בקרב האוהדים לפחות לעוד… טוב, עם האוהדים שלנו, בערך משחק אחד. טוב לדעת סוף סוף שיש מי שיסחוב ויכוון את העגלה כשהעגלון חולה.

אלישע היה לא טוב היום. כן, כמו ששחקנים יכולים להיות בכושר לא טוב, כך גם מאמנים. ואלישע היה היום לא בכושר. זה נראה כאילו השער של בני יהודה הכניס אותו ללחץ ביחד עם השחקנים, והשער השני הכניס אותו, כמוהם, לשוֹק טוטאלי. ובמצב של שוֹק, אדם חוזר לבייסיקס, והבייסיקס של אלישע כידוע נוסדו במשחקי תחתית ובקבוצות קטנות, ועיקרם: כל נקודה חשובה ועל כן יש להתגונן, לשמור על היתרון, ורק לא לספוג. וזה מה שהוא עשה.

כל חילוף שאלישע עשה יכול להיות מוסבר בצורה הגיונית. סילבה נכנס כדי לשפר את הנעת הכדור ולהרגיע את מרכז השדה ההיסטרי שלנו, חמד בשביל לספק אופציה התקפית רעננה ומשומר כדי להעניק לו קצת ביטחון אחרי שלא שיחק די הרבה זמן. אבל אלישע שוכח שלכל חילוף יש גם השלכות פסיכולוגית על השחקנים, והחילופים שלו היום שידרו הרבה פאניקה לשחקנים שהיו מפוחדים ממילא. אפילו רק לשם מראית העין הוא היה צריך לוותר על משומר הפעם. אז יש משהו ראוי להערכה בעיניי בעקשנות ובעקרונות שלו, אבל צריך גם להיות חכם.

ועוד מילה אחת – אני פשוט לא יכול לשמוע את אייל ברקוביץ' משדר. הוא לא רק הרבה אוויר חם, הוא אוויר חם עם ריח רע. ואתם יודעים איך קוראים לדבר כזה.

תודות

ויאם עמאשה.

השורה התחתונה

זה לא היה נפלא, זה היה לא נעים בדקות רבות, אבל זה היה ניצחון. ולא פחות חשוב: השלב הראשון בהתמודדות עם הטראומה הוכתר בהצלחה.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, קישור התקפי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

19 תגובות על בני יהודה – אנחנו

  1. ניר,
    מקווה שאתה זוכר שאמרתי לך כמה תהנו מעידן וורד..

    אהבתי

  2. הופ הגיב:

    איציק, זוכר גם זוכר. ואם בהתחלה עוד הטלתי ספק, אני מתחיל להבין… המסירה לגול הראשון היתה משהו מיוחד. נדמה לי שברקוביץ' שישב באולפן נזכר לרגע במישהו. והרדיפה אחרי שחקני בני יהודה גם בדקה ה-90! אני לגמרי מבין למה כל כך הצטערתם לאבד אותו.

    אהבתי

  3. מתי הגיב:

    זו יציאה מטראומה על פי שיטות של בתי חולים לחולי נפש משמע הרבה כדורים שעושים לך דאון ומוציאים אותך מההלם על ידי שיוטים באטמוספירה של אפאטיות.
    יש דברים טובים בכמבי חיפה ואחד מהם זה עידן ורד שמגיע לו לקבל שחקן מצטיין למרות שאני לא אחלוק עלייך לגבי קולמה. הבחור עושה עבודה ועבודה טובה עם הרבה אינטיליגנציית משחק. גם מרפאלוב אני מבסוט אחרי היום וגם ההגנה ללא היתה רעה כלכך כמו שגלבאן עשה אותה. אם יש שחקן שמכבי חיפה באמת צריכה זה גלבאן מצדי שיגיע עם עודף משקל של ערן לוי ויהיה אס הזהב של מקדונלדס בסופרגול. השחקן הוא שחקן. ממש שחקן.

    אהבתי

  4. לגבי הפסקה האחרונה שלפני ה"תודות" – אני יודע איך קוראים לדבר כזה, אבל אני לא יודע אם מותר פה בדיחות שואה.

    אהבתי

  5. הופ הגיב:

    מתי – מסכים לגבי גלבאן. אמרתי לחבר תוך כדי משחק: למה השחקנים החכמים האלה אף פעם לא מגיעים אלינו, תמיד נוחתים אצלנו כל מיני דוטראים כאלה. נדמה לי שמאז בז'צ'ק לא היה לנו שחקן מהסוג הזה, קטן וחכם, שתמיד עושה את הפעולה הנכונה.
    רועי – LOL. האמת שאני די המום מזה שאתה בכלל קורא את הפוסטים האלה (בהתחשב בזה שהכדורגל הישראלי לא ממש מעניין אותך, אם אני זוכר נכון).

    אהבתי

    • יכול להיות שאם הייתי נחשף לבלוג שלך לראשונה עכשיו, הייתי מוותר עליו בשל העיסוק בכדורגל ישראלי. למזלי, נחשפתי לבלוג בתקופת המונדיאל, ככה שאני יודע מה הכותב שווה. זו הסיבה שאני קורא את הפוסטים על הכדורגל הישראלי ולמד מהם כמה דברים. ראשית, כשקוראים על זה זה פחות גרוע מכשמסתכלים על זה. יכול להיות שאם לאנשים שיודעים מהו כדורגל עדיין אכפת ממה שקורה בכדורגל הישראלי, יש לענף תקווה. שנית, הבלוג הזה לחלוטין לא מאמץ את הגישה לפיו הוא מתעסק במשחקיה של קבוצה מהליגה השישית בטיבה באירופה. נדמה לי שנתקלתי כבר לא מעט פעמים בהתייחסויות לרעות החולות של הכדורגל הישראלי (למשל, זה שבלוזון-לנד יש תחושה שאנשים חושבים שכדורגל משחקים 60 דקות). ושלישית, מה שמעניין באמת בבלוג הזה הוא האופן שבו באה אהדה לקבוצה לידי ביטוי.
      זו הסיבה, אגב, שאני לא חושב שתתפוס אותי מגיב פה על עניינים שברומו של פוסט. אני לא ארשה לעצמי להעיר משהו על שחקני כדורגל שמעולם לא ראיתי (מבין השחקנים של חיפה שהזכרת, היחיד שאי פעם ראיתי משחק הוא כנראה יניב קטן) או לחוות דעה על איך שקבוצה שבפעם האחרונה שראיתי אותה משחקת היא ניצחה 3:0 את הקבוצה שלי. יש גבול לחוצפה. כאן אני אתייחס רק לשוליים. עד כמה ששואה זה שוליים.

      אהבתי

      • הופ הגיב:

        נראה לי שזו לא רק האהדה לקבוצה וזה לא שסתם אכפת – כנראה שאני פשוט אוהב את הכדורגל הישראלי, משום מה. אני מוצא את עצמי לפעמים צופה בסכנין – עכו כשבאותו זמן יש משחקים בליגה האיטלקית או הספרדית. לא יודע, משהו במקומיות העלובה הזאת נוגע בי. אולי לכן אהבתי את הפוסט של אלפסי אליו קישרתי למעלה. זה לא נוצץ, אבל זה הלונוצץ שלנו.
        ותודה על המחמאות הנרמזות והגלויות :)

        אהבתי

  6. מנטיסה הגיב:

    הופ, לשם שינוי אני מסכים כמעט עם כל מילה שאמרת וגם עם הציונים שנתת. אחד לאחד (אולי בגלל שהייתה לנו אותה עמדת צפייה על המשחק ?). דבר אחד שכחת. הציון לעלי עותמאן, שלמרות כמה איבודי כדור ואיבוד עשתונות מצידו, עדיין מוכיח שהוא בערך הרכישה היחידה המוצדקת משנה שעברה וששנה הבאה או עוד שנתיים נוכל לראות אותו רק בטלויזיה (אלא אם כן הוא יגיע לביקור לשחק בנבחרת או באחד מהמפעלים האירופאיים).

    אהבתי

  7. הופ הגיב:

    מנטיסה, כנראה שזה באמת נובע מעמדת הצפיה המשותפת. לגבי עותמאן, צודק לגמרי כמובן, יתוקן מיד. ללא ספק מהרכישות המוצדקות.

    אהבתי

  8. עופר (הירוק) הגיב:

    ממקום מושבי בבלומפילד, ולמרות שאני נוטה להסכים עם כמעט כל מה שכתבת (הציון לוולדימיר גבוה מדי לטעמי), אני חושב שיש משהו שדי פספסת בפוסט, ולו רק בגלל שצפית במשחק בטלוויזיה.
    אחד היתרונות בללכת למגרש (אהם אהם) הוא היכולת להתמקד במשהו שהוא לא הכדור, למשל, באלישע לוי.
    אני ואבא שלי מנהלים את הויכוחים האלה כבר הרבה זמן, (הוא טוען שאלישע לא מאמן ואני טוען שאלישע הוכיח את עצמו) ובגלל זה אלישע הוא דמות די אניגמטית מבחינתי, כי גם אם הדעה שלי נשמרת מול אבא שלי, ביני ובין עצמי אני מתקשה להחליט למה אני מחבב את אלישע. והיום הוא לא נתן יותר מדי סיבות לכך. מה שאפשר היה לראות (אני מניח) בטלוויזיה, היה החילופים התמוהים ושריקות הבוז, אבל מה שרואים מהיציע זה מאמן שנכנס מעט לפאניקה.
    כמה נקודות להעיד:
    1. אין מספיק אצבעות בידיים לספור את כמות הפעמים שהשופט הרביעי ביקש מאלישע לחזור לאיזור הטכני.
    2. אני לא זוכר איזה מבין השלושה, אבל את אחד מהשחקנים שנכנסו כמחליפים, אלישע אשכרה דחף לכיוון קו האמצע, במן , "יאללה כנס כבר".
    3. דרסיליה, לא איש רגוע מי יודע מה, הרגיע את אלישע פעם או פעמיים במשחק.

    איך החוסר מנוחה הזה בא לידי ביטוי במשחק? החילופים.

    שים לב למה שמכבי עשתה במשחק הזה: בדקה ה58 (התוצאה הייתה עדיין 2-1) מכבי מוציאה חלוץ (גדיר) ומכניסה קשר אמצעי/אחורי, סילבה. הקבוצה לא משחקת טוב עדיין, ולכן 10 דקות אחר כך, נכנס חלוץ (חמד) במקום רפאלוב שנפצע. אז ב10 דקות ירדת ל4-5-1 ואז חזרת ל4-4-2. ולמי שטוען שהחלוץ נכנס בגלל שרפאלוב נפצע, טוב יעשה אם יחכה שש דקות, מהחילוף הזה, שבו נכבשו שער אחד לבני יהודה, ואחד בפנדל למכבי חיפה, שכבש דבלשווילי, שיצא מיד לאחר הפנדל ובמקומו נכנס משומר מה שסימן שוב חזרה לחלוץ אחד.

    ואז אלישע אומר שזה בסדר להגן במשך 8-10 דקות, כשנשארו 16 דקות מהזמן החוקי פלוס מינימום של 3 דקות תוספת זמן, כמעט 20 דקות, או במילים אחרות, קצת פחות מרבע משחק, כדי להגן בצורה כזו. וכמו שלך זה הרגיש הרבה מול הטלוויזיה, בבלומפילד זה הרגיש עוד יותר גרוע.

    אלישע צריך להתאפס. אני מאמין שהוא מאמן טוב, ואני חושב שהקבוצה מאומנת טוב, ויעיד על זה השקט שבה. אבל חשוב לזכור שיש דרך, ואי אפשר לשנות אותה כל חמש דקות. זה לא עובד ככה.

    כמה קטנות:

    1. הייתי גם במשחק של הפועל ת"א – היה תענוג.
    2. בהמשך ל1 – יוחתם אלרואי כהן במכבי אתמול!!!!
    3. גם בהמשך ל1 – לא יאמן כמה עצום רן בן שמעון במציאות.
    4. תענוג לראות את עידן ורד משחק. פשוט תענוג. אני כבר מת עליו.
    5. דקת הדומיה בהתחלה – זה היה רגע כל כך מגעיל, כל כך כל כך מגעיל.

    אהבתי

  9. פראליה הגיב:

    אחרי ה- 2-2 אני אומר לעצמי – זה משחק שאנחנו יכולים לקבל בו שניים כמו כלום אבל אם זה 2-2 אנחנו מנצחים, זה מדהים איך שה- dna של הקבוצה הזו לא משתנה כל השנים האלה.
    תשמעו, אין הרבה מסירות בכדורגל של היום שאפשר להגיד עליהם שהן מסירות שמזכירות את המוסר הגדול בתולדות המשחק (אחד שלבש 9 במידה small בירוק לפני הרבה שנים), אבל המסירה של ורד היתה דליקטס. להבדיל, אני חושב שיש לו הרבה קבלות להנפיק עד שיוכיח שהוא ראוי לחולצה הירוקה, הוא עדיין שכונה אבל שכונה לא רעה (אחוזה, נגיד).
    אני תומך של אלישע, אבל לא אהבתי את "לא בושה להגן", אלישע, אתה עונה שלישית אצלנו ואם הלכנו לתקוף בדלה-אלפי (בזכותך!) אין סיבה שנגן בבלומפילד לא משנה נגד מי ומה התוצאה.

    אהבתי

  10. הופ הגיב:

    עופר, תודה על התגובה המושקעת. אתה צודק לגמרי. אמנם כתבתי שאלישע שידר פאניקה לשחקנים אבל זו היתה בעיקר הסקת מסקנות על פי החילופים, כי בטלוויזיה בקושי הראו אותו (רק ברקוביץ' הואיל לתאר לצופים מה מצבו). באמת יש דברים שרואים רק במגרש. האמת, לפני המשחק אתמול רכבתי על האופניים בטיילת ומולי, לכיוון יפו, עבר רכב עם חלון פתוח וצעיפים ירוקים משתרבבים. זה החזיר אותי לכמה שניות מתוקות לזמנים שבהם הייתי נוסע למשחקים. אני עוד אחזור לזה, מבטיח, ואני לוקח אותך איתי.
    אני מעריך את אלישע וחושב שצריך לתת לו קרדיט על האליפות ועל ההעפלה לליגת האלופות, אבל אין לי כמובןשום אינטרס או חיבה ייחודית כלפיו וגם הקרדיט לא מוגבל. כשהוא טועה, צריך להגיד את זה. ואתמול הוא גם טעה וגם תרם לזריעת פחד ופאניקה בשחקנים. לא כתבתי את זה בפוסט, אבל בדיעבד זה די ברור מה היה שם – השער הראשון של בני יהודה החזיר את השחקנים להפועל עכו בגביע הטוטו, ומשם כמובן לטראומה לפני 5 חודשים, וכל הביטחון פשוט אזל מהם. אני חושב שזה בדיוק מה שקרה גם לאלישע (ונדמה לי שגם קצת לי ואולי לאוהדים אחרים) באותו רגע. הטראומה חוזרת ובמדויק. אז בטח שהוא נכנס לפאניקה. ומה שהיה חשוב לו זה רק לנצח, כי הפסד או תיקו במשחק הזה היה יכול להיות קטלני לביטחון שלהם. אם יתרון של 0:2 לא מספיק… זה לא נאמר כדי להגן על אלישע, אלא כדי לתאר את הנסיבות המיוחדות של אתמול, כי בדרך כלל, כמו שאתה אומר, מדובר במאמן שקט שמכניס שקט לקבוצה. אתמול זה היה משחק מיוחד.
    בסך הכל גם לדעתי הוא מאמן טוב, ויותר חשוב – אני רוצה שבכל פעם שהאוהדים יכעסו עליו, שניה לפני שיתחילו לקלל, שיגידו לעצמם בראש "ארסן ונגר", או "גי רו". יש קבוצות שבהן המאמנים נשארים עשרות שנים. אז זה לא צריך להיות ככה אצלנו, אבל לפחות לא לגמור מאמן בעונה השלישית. נשימה עמוקה, אורך רוח. היינו חלוצים של הכדורגל הישראלי בכל כך הרבה תחומים, למה לא גם כאן. (האמת – אין מה לעשות. כל עוד עטר מצליח, צילו מכסה את אלישע יותר ויותר ובשלב מסוים לאף אחד כבר לא תהיה ברירה. אלישע נלחם פה נגד רוחות רפאים).
    פראליה – אני יודע כמה קשה לך להשוות מישהו לאייל, אני מקווה שעידן ורד מעריך את זה :). הוא לא אייל כמובן (ואני מהמר שגם לא יהיו כבר כמוהו, ולא רק בארץ), גם לא ממש אותו סגנון, אבל המסירה הזו בהחלט הזכירה נשכחות. אבל הוא גם לא ממש שכונה – מוסר, מפרגן, ממש לא אלירן עטר. יודע מה, אחוזה זה בסדר.
    לגבי ה"לא בושה להגן" – אני מתלבט. קראתי את זה ולרגע הסכמתי איתו, זו באמת לא בושה להתגונן במצבים מסוימים. ואז נזכרתי באמת בליגת האלופות (זה לא היה הדלה אלפי) ובכלל באתוס של מכבי חיפה ואמרתי לעצמי "רגע, למה בעצם להתגונן כאפשר לתקוף?", ולרגע הבנתי את האוהדים שתוקפים אותו, ולא סתם בגלל שהם רוצים את עטר: רוב האוהדים גדלו על מכבי חיפה דורסנית, התקפית, מוחצת, ולאט לאט התדמית הזו מתפוגגת ואנחנו הופכים לקבוצה רגילה, כזו שמסתפקת ב- 0:1 או ב 0:2 ולא מתביישת להתגונן כדי לשמור על התוצאה. ובאותו רגע הייתי מאוד גאה בטוקבקיסטים שכתבו לו: אלישע, פה זה מכבי חיפה, אנחנו לא מתגוננים (בטח שלא נגד בני יהודה).
    אז יכול להיות בהחלט שכמו שכמה מהאוהדים צריכים לקחת נשימה ארוכה ועמוקה ולהיאזר באורך רוח ובמתינות, כך גם אלישע – נשימה עמוקה שתכניס בו את הרוגע ואת ההבנה: לא נלחצים ביתרון. להיפך. יתרון של שני שערים הוא המקום בו מכבי צריכה לחייך, לשלוף את הסכין ולשחוט את היריבה שנפתחת. שני שערים הם בדיוק שני הפגיונות שתקענו בשור והפכנו אותו משור חי למת מהלך ואת המשחק מקרב להצגה.
    (ואחרי הרגע הזה חזרתי למציאות וחשבתי, הייתי רוצה לראות מה היו כותבים אותם אוהדים אם אלישע היה עושה חילופים התקפיים והיינו מפסידים. אם אז היו להם את הביצים להגיד: "נכון שהפסדנו, אבל לפחות תקפנו, כמו מכבי חיפה. כל הכבוד". איכשהו אני מאמין שזה לא היה קורה).

    אהבתי

  11. פראליה הגיב:

    תשמע, למרות שהאוהדים שלנו ילדים טובים ונמנים על המיעוט שעוד איך שהוא מבין כדורגל (בעיקר החלק השקט) אני לא חושב שיש אג'נדה מאחורי הצעקות שלהם אלא בעיקר תרבות כדורגל קלוקלת (מה לעשות, אנחנו עדיין חלק ממדינת ישראל), הרבה יותר קל להתגונן תקשורתית אם הכנסת קשר תוקף והפסדת מאשר אם הכנסת מגן שלא בתפקיד שלו כדפנסיבי והפסדת, זה פשוט לא מתקבל טוב בשום תוצאה, אתה במין loose-loose situation שלא מתאים לנו בשום צורה.
    לי אין שום בעיה שאלישע או כל מאמן אחר ישאר כמה שנים טובות בלי קשר להישגים בעונה זו או אחרת בשני תנאים –
    א. הוא משקף ומזדהה עם רוח המועדון.
    ב. בהיעדר אלטרנטיבה טובה יותר.

    אהבתי

  12. הופ הגיב:

    פראליה – מסכים. ואני איתך לגבי אלישע. באמת נראה שהוא מבין איפה הוא נמצא (ואת מה שהוא לא מבין דואגים לצעוק לו).
    עופר – לגבי ההערות הנוספות שלך: נראה לי שאנחנו כבר לא בזמנים שאנחנו רואים שחקן טוב ויודעים שהוא יהיה אצלנו בעונה הבאה. נכון, זה היה כיף כשזה היה, אבל זה נגמר. ואני לא יודע כמה זה רע שזה נגמר. היה משהו מיוחד באליפות האחרונה, כי יש משהו נחמד בלנצח גם כשאתה לא הכי עשיר בעיר (כלומר, בארץ).
    ולגבי דקת הדומיה – המגיב תום כתב אצלך בדה באזר שהדברים לא היו כפי שהם נראו, וזה המקום לתת לינק לפוסט שלך לטובת הקוראים שלא יודעים את דה באזר
    http://debuzzer.com/buzz/?p=1096

    אהבתי

  13. פינגבאק: סיפור של חורף, או יותר? פוסט אורח מאת פרלה | מצד שני

  14. פינגבאק: בַּיי שַיימון. ואנחנו – בני יהודה | מצד שני

  15. פינגבאק: אנחנו – בני יהודה | מצד שני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s