הפוסט הזה בער בי אתמול ושכך קצת, אבל עדיין נשארו מספיק גיצים שאוכל להשליך כאן ואולי עם קצת רוח שתעבור בי לרגע, נעשה מהם איזו אש קטנה, ואולי קפה שחור קטן, ואולי אפילו נעביר איזה זר קוצים ריחני. בקיצור, הנה קצת חומר לעיניים, ממש מעט כי יש יובש כידוע, גלגלו, שאפו, הוציאו והמשיכו לדרככם.
***
ולמה בער בי אתמול? כי הרגשתי שיורקים עליי. ומכל הכיוונים. ולא רק עליי, גם עליכם. על כולנו. מי, אתם שואלים?
ערוץ 1 יורק עלינו. כבר הרבה מאוד זמן. כבר כתבתי על זה לא אחת, אבל הם ממשיכים, אז אין סיבה שאני אפסיק. בערוץ הציבורי, הלאומי, הממלכתי או איך שתקראו לזה, שממומן מכספי ציבור, מושיבים על כס הפרשן הראשי אדם שלא רק שאין לו הרבה מושג בפרשנות, הוא גם טיפוס די מגעיל וגם גזען. אבל אני חושב שזה שאין לו מושג בפרשנות זו סיבה מספיקה להעיף אותו. וכולם יודעים שהוא גרוע (חוץ ממנו, וגם זה לא בטוח). גם בערוץ 1 יודעים את זה, אני מבטיח לכם. אבל הם יורקים לנו בפנים וממשיכים להרשות לו לזהם לנו את האוזניים, בפריים טיים. כי יש לו חברים בחלונות הגבוהים. שמן הסתם יורקים בפנים של האנשים בערוץ 1.
- קוראים לה למה. - למה? - בדיוק.
וגם אבי לוזון יורק עלינו. וגם זה, כבר הרבה מאוד זמן. הוא פשוט עושה מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. הוא מעביר את הקיזוז כי הוא רוצה, גם אחרי שהוכח שהשיטה לא מושלמת בלשון המעטה, ובלי לערוך דיון של ממש. הוא ממנה את האחיין שלו למאמן הנבחרת הצעירה. הוא מקלל שופטים. הוא מתנהג כאילו הכדורגל הישראלי שייך למשפחה שלו. ואנחנו לא יכולים לעשות כלום. פשוט אין מה לעשות. הלחץ הציבורי לא מזיז לו את הביצה השמאלית, ולנציגי הציבור בכנסת ובממשלה אסור להתערב, כי אופ"א לא מרשה. אז הוא פשוט ממשיך לירוק עלינו, ועוד עם החיוך הרחב ומדושן העונג שלו (ניסיתם פעם לירוק תוך כדי חיוך? זה לא פשוט, שתדעו לכם. יו"ר ההתאחדות שלנו הוא איש מוכשר מאוד).
וגם התקשורת יורקת עלינו. כל הזמן. בכל גיליון עיתון, בכל מהדורת חדשות. בדרך כלל אני לא אוהב את הדיבור העוין על "התקשורת", דיבור שהוא לעתים קרובות רק דרך קלה מדי להתכחש לדמותנו במראה. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמראה עצמה מעוותת לגמרי. במאבק נואש מול האינטרנט, העיתונים שלנו מאבדים כל רסן במרדף אחר כותרות. מתי בפעם האחרונה ראיתם תחקיר אמיתי בעיתונות בנושאי ספורט? במקום זה – שירות אינטרסים של בעלי ההון, ליבוי יצרים והלהטת מהומות. דוגמאות? מה עושה ערוץ הספורט המוביל בישראל למען הציבור כדי להילחם נגד השחיתות בהתאחדות? מזמין את אותו יו"ר מושחת מהסעיף הקודם, יחד עם חיוכו מדושן העונג, להגיש את מהדורת חדשות הספורט, במין יחסי ציבור חינמיים ולא ברורים (למה אני מיתמם? שום דבר הוא לא בחינם. מעניין מה היה המחיר, ומתי נגלה את זה).
ולמה ליבוי יצרים? קחו לדוגמה את המסע התקשורתי האחרון נגד אוהדי מכבי חיפה, אשר לפי התקשורת "צעקו בוז במהלך דקת הדומיה לזכר אימו של פיני בלילי" במשחק נגד בני יהודה. מי שהיה במשחק סיפר בדיוק מה שקרה שם (עדויות אצל המגיב תום כאן למשל, ובמקומות אחרים – בעיקר בטוקבקים על הידיעות הרלוונטיות). בקצרה, אוהד אחד צעק לבלילי שהם יכבדו את אימו של בלילי כשהוא יכבד אותה, אוהדי בני יהודה צעקו בוז בתגובה ומשם התפתח רעש כללי. האם ראיתם את התיאור הזה באחד מערוצי הספורט או האתרים? האם מישהו טרח לבדוק או לכתוב מה בדיוק היה שם? האם מישהו לפחות ניצל את ההזדמנות כדי לערוך, שומו שמיים, דיון בנושא – למה בכלל צריך הקהל כולו לעמוד דקת דומיה לזכר בני משפחה של שחקנים?
למה שמישהו יעשה את זה, הרבה יותר קל ליצור איזו מהומה קטנה ולהרוויח כמה כניסות או כמה קוראים, ועל הדרך להזרים קצת דם רע בין האוהדים לבין עצמם, וביניהם לקבוצה, ובין הקבוצה לקבוצה השניה. הרבה יותר נחמד לגנות את "אוהדי מכבי חיפה" בשצף קצף צדקני, כמו שעשה אתמול אלי אוחנה (אני דווקא מחבב אותו בדרך כלל) ב"יציע העיתונות", תכנית שהיא עצמה דוגמה ליריקה אחת ארוכה בפנים שלנו.
אז יורקים עלינו ויורקים, ולא מפסיקים, ומה שעצוב הוא שאנחנו כבר אפילו לא חושבים שזה גשם, אנחנו יודעים שאלו יריקות ובכל זאת אנחנו ממשיכים לעמוד שם ולספוג אותן אחת אחרי השניה, כאילו אבד לנו הכוח לעמוד על שלנו מול החזקים. וכשגם מי ששומר עלינו מצטרף לרעים, מה נשאר לנו לעשות אלא לפרוק את התסכול ביריקות על אחרים, האחרים היחידים שאנחנו מכירים שלא יעזו לירוק עלינו חזרה.
ירוק זה לא רק על דשא
והסיבה שאני מעלה את הפוסט הזה עכשיו למרות שאני בלחץ זמן מטורף כי המשחק שלי מתחיל (אני אקח את אינטר, נראה לי. או את ארסנל. ברצלונה זה לא חוכמה, הם משחקים בפלייסטיישן טוב כמעט כמו שהם במציאות), זה שהיום יש את אחד מאירועי הספורט החשובים של השנים האחרונות.
רק נדמה לכם שזה סתם עוד ערב של ליגת אלופות. אתם טועים. ערב זה ייכנס להיסטוריה הספורטיבית כערב בו מכבי חיפה כדורסל חזרה לאירופה אחרי הפסקה של 11 שנים (וכאן יש סקירה היסטורית קצרה וטובה). ולמרות שעוד אייחד, בשאיפה, פוסט נפרד לקבוצת הכדורסל (אולי עם עזרה של חבר, כי לואו-פוסט ובוקס-אאוט הם הוויק-סייד שלי), אני רוצה לאחל הצלחה גדולה היום, העונה ובכלל לקבוצה שאני הכי אוהב אחרי מכבי חיפה: מכבי חיפה כדורסל.
***
ולסיום, מצטער אבל אני חייב לרוץ, השָלַט קורא לי מאי שם – שיר שחוק אבל שמבטא היטב את הערבים המוקדמים האלה של תחילת הסתיו, וגם איזו הרגשה שלפעמים אוחזת בי, אולי גם קצת היום, שאין דרך יותר טובה לתאר אותה מאשר רצון למות מרוב תוחלת.
מצד שני 
פגעת בול בקשר לבוז של אוהדי מכבי חיפה. הייתי במשחק עם הבת שלי, כשהכרוז קרא בשם של פיני בלילי בהרכבים אפילו נשמעו קצת מחיאות כפיים מכיוון הקהל של מכבי חיפה. בזמן דקת הדומיה לא נשמעה ולו שריקת בוז אחת אלא קריאה של אוהד מכבי חיפה אחד או אולי שניים מהיציע ואז התחילו אוהדי בני יהודה לצעוק כולם ולהפריע לדקת הדומייה וזהו. כשקראתי בעיתון שאוהדי מכבי חיפה שרקו בוז מיד לקחתי את הבת שלי לשיחה וחקרתי אותה אם היא היתה זו ששרקה בוז ואם כן אני מסגיר אותה בו במקום לחזי מגן. היא נשבעה שזו לא היתה היא וגם אמרה לי שנגע לה ללב שאמא של פיני בלילי נפטרה כי קשה בלי אימא וגם במשחק היא קצת התגעגעה לאימא טיפה ורצתה שיגמר כדי לחזור אליה.
את דני נוימן (כבר סיפרתי את זה?) ראיתי כבר יורק ומקלל במשחק נוער כמאמן הנוער של בית"ר י-ם מול הנוער של הפועל חיפה לפני איזה 20 שנה אולי פחות.
את אבי לוזון לא ראיתי יורק ולא ראיתי מקלל אבל לפעמים אלו הכי גרועים.
ועיתונות הספורט כבר דיברתי עליה רבות. כשהייתי ילד חלמתי להיות עיתונאי ספורט אבל עכשיו כשאני מסתכל עליהם אני אומר לעצמי איזה באסה זה כשצריך לקום בבוקר לחכות עד אחת בצהריים לדויד רביבו שיתעורר כדי לשאול אותו מה הוא חושב על ניר קלינגר.
לא אהבתי את הסאב טקסט שהתחבא בתוך השיר של יוסי בנאי .חשבת שהחבאת מפנינו את מה שאתה חושב על פיני בלילי?:"הוא רק יתום ורק תמים"
אהבתיאהבתי
מתי, הרגת אותי. ובסוף, עם ה"יתום", גם התעללת בגופה.
הקטע הוא שאם חושבים קצת, יודעים טוב מאוד שמי שמקלל את בלילי או את אמא שלו הוא אדם אחד או שניים שלא שווים התייחסות, וככל הנראה יש להם בעיה. אבל לנו קל איכשהו להיסחף אחר הלהטת היצרים הזו של התקשורת. מה שגורם לי לחשוב שאנחנו אוהבים שיורקים לנו בפנים. למעשה, כשקוראים את הטוקבקים המתלהמים, כנראה שאנחנו ממש מבקשים את זה.
איפה "דיברת רבות על עיתונות הספורט"? איפה בכלל אתה מדבר? יש לך איזה בלוג שאני לא יודע עליו?
אהבתיאהבתי
אני מדבר בהרבה מקומות. אני לא מפסיק לדבר. לרוב אני מדבר לעצמי ועצמי עונה לי בנועם שאין עם מי לדבר.
יש לי בלוג, הבלוג שלך. שורת התגובות אצלך מספיקה לי די והותר.
אהבתיאהבתי
Mi blog es su blog :)
אהבתיאהבתי
חומר למחשבה:
– יש אינפלציה גוברת והולכת בדקות דומיה. מי אמר שמשחק כדורגל הוא מקום שמחייב התייחסות למתים? זה לא אחר מישיבות ועד הבית. גם דירקטוריון אגד או הנהלת המשביר עומדים דקה לזכר חייל שנפל או עסקן פוליטי שקרס?
– דקת דומיה לזכר אימו של שחקן היא עניין פנימי שצריך להתקיים בתחילת אימון במעמד צד אחד בלבד ולא במשחק רשמי.
– באנגליה מוחאים כפים במשך דקת דומיה. מכובד, מרגש ואי אפשר לשמוע את האידיוט התורן שצועק משהו.
אהבתיאהבתי
בני – מסכים, מסכים ומסכים וחצי. לא ברור למה הקהל צריך לעמוד על הרגליים לזכר אמו של פיני בלילי, שאף לא הכיר. כולם יודעים שבכל קהל גדול יש כמה טמבלים שזקוקים לתשומת לב, וזה נראה כאילו מחפשים בכוח הזדמנויות לתת להם אותה.
ואם כבר דקת דומיה, אז באמת הגיע הזמן לנסות את השיטה האנגלית.
אהבתיאהבתי
ניר,
דני נוימן פרשן גרוע ויש משהו מאוד מעצבן בטון שלו ועדיין, כל זה לא מצדיק את השנאה היוקדת לה הוא זוכה.
אפרופו דקות דומיה, הנה טקסט מעטן ישן שלי בנושא שנזכרתי בו בזכות הפוסט הזה:
http://geshemalfasi.com/archives/67
אהבתיאהבתי
איציק, מעט דברים מצדיקים שנאה יוקדת. אבל זה בעיניי דווקא אחד מהם – אתה פרשן גרוע (נעזוב את המעצבן), וקיבלת משרה בכירה בזכות הקשרים שלך. למה אתה מנפנף בזה? למה אתה צריך לצעוק בכל מקום שרודפים אותך? שמקנאים בך? שב בשקט, תהנה ממנעמי הקרבה לצלחת עד שהכיף ייגמר.
כתבתי את זה בפוסט השני עליו – כמעט וריחמתי עליו על המסע הציבורי נגדו, עד שקראתי את הראיון איתו. מי שמשתין עליי בגלל שאין ברירה יקבל יחס סלחני. מי שמשתין עליי מהמקפצה לא זוכה ברחמיי.
ולגבי דקות הדומיה – הפוסט שלך מדויק. אמרת הכל.
אהבתיאהבתי
ניר,
גם אני לא אהבתי את הראיון ההוא שבו הוא תלה את השנאה כלפיו בזה שהוא ליכודניק וביתר"י. גם אני ליכודניק (לשעבר כרגע) וביתר"י (תמיד) ועדיין מסכים עם חלק גדול מהביקורת עליו.
בכלל, אני לא אוהב שאנשים תולים חוסר פרגון או ביקורת כלפיהם בשיוכים פוליטיים/חברתיים/אתניים וכו': זה שלא משמיעים שיר מסוים של קובי פרץ בגלגלצ זה לא בהכרח בגלל שהוא מרוקאי- יכול שזה סתם שיר גרוע; זה שלא מזמינים שחקן ערבי כזה או אחר לנבחרת לא בהכרח קשור לזה שהוא ערבי- יכול להיות שהוא סתם לא מספיק טוב; וכו' (אפשר להביא המון דוגמאות נוספות).
העניין הוא שברגע שהביקורת הופכת לא עניינית, אישית ודי נמוכה בהרבה מקרים, אתה מתחיל לחשוד שבכל זאת יש פה משהו, שאיכשהו עצם הנוכחות שלו נוגעת לאנשים בכל מיני נקודות רגישות.
אני לא בטוח שזה קשור לזה שהוא ליכודניק וביתר"י, יכול להיות שזה משהו באופי שלו שמשדר התרסה כמו שהסברת כאן. אבל בכל אופן, העובדה שדמות די שולית (שבסה"כ מפרשן משחק בשבוע מהליגה שממילא, כך אומרים, אף אחד לא רואה בערוץ שאף אחד לא אמור לראות) מעוררת כזה שיח טעון רגשית היא בהחלט מסקרנת וגורמת לי לתהות מהו באמת המקור לאותה טעינות רגשית.
אהבתיאהבתי
איציק, אתה צודק לגבי זה שהגבול בין ביקורת עניינית לבין ביקורת שנובעת ממניעים אישיים הוא דק ובדרך כלל קשה להבחין מה נמצא בצידו האחד ומה בצידו השני. נדמה לי שברוב המקרים אין ביקורת או יחס מתמשך (לזמר מסוים למשל) שהם רק כזה או רק כזה, האישי והענייני מתערבבים כל הזמן.
ובכל זאת אני חולק עליך נחרצות בעניין נוימן, ולו משום שההנחות שלך שגויות – הוא מפרשן את המשחק המרכזי ביותר בשבוע, כל שבוע, ונראה לי שגם הנצפה ביותר בארץ (בערוץ שאף אחד לא רואה חוץ מבשידורי ספורט), ויותר מכך – לא ראית את זה כי היית באנגליה, אבל הוא היה הפרשן המרכזי במונדיאל ונאלצנו לשמוע אותו כמעט כל יום, ועוד בגמר המונדיאל (שזה כבר חילול הקודש). אם לא שמעת את זה, אתה לא יכול לנחש את עוצמת הסבל.
יכול להיות שאתה צודק ובכל זאת יש בו משהו מיוחד שלוחץ לאנשים על הכפתורים (יותר ההתרסה מאשר הימניות – אני בכלל לא ידעתי שהוא ליכודניק עד אמצע המונדיאל), אבל אני חושב שזה יותר קשור לאישיות שלו ולעובדה שהשיבוץ שלו הוא משהו מאוד מאוד שגוי שנעשה לעיני כל וכבר הרבה זמן, ומול מחאות מתמשכות, ושום דבר לא עוזר. כמו שכתבתי למעלה – ההרגשה שיורקים עלינו בפנים ואין לנו ברירה אלא לקבל את זה.
ואם כבר הזכרת את פרץ, הנה דוגמה למשהו שהוא עשה ושיכול לשנות את ההתייחסות אליו כ"מזרחי וזהו", ניסיון לא איכותי במיוחד אבל מעניין של פרץ לעשות משהו שונה עם מידה של אירוניה (תכונה שנהוג לשייך אותה בד"כ לשיח האשכנזי/ תל אביבי)
גם ליאור נרקיס עשה מעשה מעניין שקצת חוצה את הגבולות המוכרים כשעשה מה שמכונה "קליפ ויראלי" לשיר שלו והראה שגם זמרים "מזרחיים" יודעים לעשות דברים מתוחכמים שקורצים למחוזות שנשלטים בדרך כלל על ידי אשכנזיים:
http://www.youtube.com/watch?v=Zqt-nZHrAfw (זה הולך ומתפתח)
אהבתיאהבתי
ניר,
תודה על הקליפים. האמת שלא ממש התחברתי לאף אחד מהשניים- את ג'מירקוואי אני לא סובל והקליפ של נרקיס הזכיר לי את הקליפים של הזמרים השחורים מאמריקה עם כל הבחורות שמענטזות בלבוש מינימלי סביב הראפר. אגב, מה זה "קליפ ויראלי"?
אהבתיאהבתי
איציק – פרסומת ויראלית הוא השם בתעשיית הפרסום לפרסומת שיש בה אלמנט יוצא דופן ולא מקובל – בוטה, אלים, יש בו עירום, הומור שחור וכו' – שמושך את תשומת הלב וגורם לצופה בו לשלוח את הסרטון לחבריו (ולכן: ויראלי – מתפשט כמו וירוס). סרטונים כאלה לא יכולים להיות מוקרנים במדיה הרגילה בגלל האלמנטים הבוטים שבהם, ולכן הם אפשריים רק בעידן היוטיוב והמיילים.
זה הקטע בקליפ של נרקיס – הוא נראה כמו עוד קליפ רגיל של ראפר, אבל בערך בדקה ה-2:14 מתחילים לקרות דברים קצת מוזרים. אני לא אהרוס לך, תראה לבד…
מה שניסיתי להראות פה הוא את הניסיונות של שני זמרים שנחשבים מאוד משויכים לז'אנר המזרחי לפרוץ את גבולות השיוך שלהם על ידי פעולות שמיוחסות בד"כ למחוזות אשכנזיים/ אליטיסטיים/ חתרניים.
(גם אני לא ממש התחברתי לשירים. פרץ די משעמם למרות הרעיון המגניב בעיניי ולשיר של נרקיס בכלל לא הקשבתי :))
אהבתיאהבתי
תודה, ניר. למדתי משהו נוסף.
אהבתיאהבתי
1. למכבי חיפה יש את האוהדים הכי מתורבתים בארץ (לא מכיר את האוהדים של הקטנות, רק מדגמי ואיתן הסליחה) וכל מי שמציג אותם כגזענים, אלימים או טיפשים לא מבין על מה הוא מדבר.
מי שאי-פעם עמד בתור הכניסה לטדי, בלומפילד, רמת-גן וקרית-אליעזר מבין את זה.
2. חיפה כדורסל, למרות שלפני שנה היתה הקבוצה היחידה בארץ שהביאה את קהל הכדורגל למשחק כדורסל, זה עדיין שנות ה-80 עד שיוכח אחרת.
3. הופ, יום ראשון יוצאת רכבת מאזור א' לאזור הירוק, אתה מוזמן לחזות בעיניים בלתי מזויינות בסינטיהו סולליך.
אהבתיאהבתי
פראליה – חיפה כדורסל זה באמת בעיקר עבר, אבל נראה שמנסים לבנות גם הווה ועתיד. אני זוכר את המשחקים של שנות השמונים, בעיקר את הדרבים הנהדרים, וגם בשנות התשעים היה כדורסל בחיפה. אני מקווה שעם רוזן – שנראה בחור רציני מאוד – נשחזר את הימים האלה.
תודה על ההזמנה אבל בינתיים איאלץ לדחות אותה. אני אמנם מתכנן לחזור למגרשים מתישהו השנה, אבל סינטיהו יצטרך לחכות עוד קצת :)
אהבתיאהבתי
סלח לי הופמן כי חטאתי. הגעתי לפוסט הזה רק עכשיו.
כמו בכל דבר, נראה לי, זה תלוי בפופלריות. כששנה שעברה פוצצנו את ר"ג בצ'מפיונס, עיתונות הספורט היללה את "הקהל הכי טוב בארץ". השנה, כשהפועל בקושי ממלאה את בלומפילד נגד קרית שמונה, ושער 5 עושה קצת רעש, רמי וייץ קורא בהתלהבות "קהל מדהים, הכי טוב שיש בארץ".
ככה זה, להצלחה הרבה אוהדים, לכישלון הרבה יריקות. אני רוצה להאמין שאנחנו, הקהל הכי טוב בארץ, נזכור שאנחנו כאלה ונמשיך להיות שפויים ושקולים ע"פ רוב.
דני נוימן פרשן, עמיר פרץ שר ביטחון.
אהבתיאהבתי
יניב בני, תגיד 80 פעם "אווה די מאריה" ויסולח לך.
מן הסתם אתה צודק. הסיבה היא פשוטה – עם כל ההטיות שבתקשורת ובתקשורת הספורט, שמאלה ימינה, תל אביבה חיפתה, בסופו של דבר יש מטרה פשוטה לכל העיתונים ולכל האתרים* בארץ: למכור. לכן, מה שעושה התקשורת הוא דבר אחד – לרחרח ולנסות לזהות לאן "הרוח נושבת" (הרוח=דעת הקהל) ולכוון לשם. אם היא מרגישה שהאנשים רוצים להתבשם בניחוחות ההצלחה, היא תשדר הצלחה. אם היא חשה בכעס ותסכול, היא תלבה ולתהיט אותם.
לגבי "הקהל הטוב בארץ" – לא יודע. לפעמים אני מאוד מקנא ביכולת העידוד של קהלים אחרים (בסבלנות לא – כל הקהלים בארץ חסרי סבלנות במידה שווה). בוא נגיד שאם לוקחים בחשבון גם את מספר האוהדים וגם את איכותם, אנחנו בהחלט באחד משני המקומות הראשונים (וכמובן יש לזכור שאנחנו בעידן מאוד מצליח… לא רוצה לחשוב איך היה הקהל שלנו מתנהג אם היינו חו"ח עוברים תקופה ארוכה וקשה כמו שעברה מכבי ת"א בשנים האחרונות).
*המיינסטרימיים. לתקשורת הפחות מיינסטרימית יש מטרות אחרות (להוות מצפון חברתי/ להשפיע/ לחקור ולחשוף), ובמילא היא לא מבוססת על מכירות ויכולה להרשות לעצמה מטרות כאלה.
אהבתיאהבתי