הדשא של השכן ירוק (יותר): פוסט אורח של איציק אלפסי

לקראת המשחק מול בית"ר ירושלים ביום ראשון, ובמעין חגיגת אושפיזין מאוחרת, הבלוג שמח לארח את איציק אלפסי מ"גשם באלפסי". במקביל עלה בבלוג של איציק פוסט פרי מקלדתי

***

אחרי שבמשך שנים אפשר היה לספור על יד אחת (ועוד יישארו אצבעות ספייר) את מספר הפעמים בהם ביקרתי בחיפה יצא לי בזמן האחרון מסיבות אישיות לבלות לא מעט זמן בעיר. להפתעתי הטובה גיליתי שחיפה היא בהרבה מובנים סוג של 'ירושלים עם ים'- המבנה הטופוגרפי ההררי, האוכלוסייה המגוונת והאנשים נטולי הפוזה. זה עזר להבין יותר לעומק את מערכת היחסים בין בית"ר למכבי חיפה לאורך השנים- הרבה פחות יריבות והרבה יותר יחסים של כבוד הדדי. כי בין חיפה וירושלים, בין מכבי חיפה ובית"ר, ישנו דמיון ורב וכמובן יריב, או אנטיתיזה משותפת- ההתנחלות העוטפת את יפו.

חיפה נתגלתה עבורי כגרסה המעודנת יותר, או אם תרצו השפויה יותר של ירושלים. במיוחד אני אוהב את הדרך שבה חיים בה במשותף יהודים וערבים בצורה שלפחות כלפי חוץ נראית כהכי טבעית שבעולם. כתבתי פעם לניר שבין ירושלים וחיפה יש אכן דמיון טופוגרפי, אבל העליות והירידות אצלנו הרבה יותר חדות. כשאני יושב לי בשעת ערביים על ספסל בטיילת לואי ומשקיף על המפרץ היפהפה, עם השקט והרוח המלטפת אני יכול לחוש כמעט כמו בפירנצה ולא יכול שלא לחשוב שזה יכול להיות כך גם אצלנו מול החומות.

אבל אנחנו אוהבים את זה הארד-קור.

גם בכדורגל כמו שאתם יודעים. ולכן אני מקנא בניר והחברים כאן, אוהדי מכבי חיפה. כי יש לכם פנינה קטנה שם בכרמל. מועדון יציב ומנוהל לעילא המתנהל בשפיות גם בעין הסערה שיוצרים פזרני מזומנים הזויים הנוחתים ונעלמים, חדשות לבקרים כך נדמה, דרומית ודרומית מזרחית לכם.

יעקב שחר הוא הבעלים שכל אוהד היה חולם עליו- אוהד שהוא גם מנהל מבריק שחושב תמיד צעד ושתיים קדימה. בכלל, אצלכם בחיפה מראים יפה שרגש ושכל יכולים לחיות בשלום ואפילו לא רע בכלל ביחד. אנחנו בירושלים עוד עובדים על זה.

לקראת המשחק ביום ראשון ניסיתי להיזכר מחדש במפגשי עבר בין בית"ר למכבי חיפה. המשחק הראשון שעלה לי בראש הוא גם זיכרון הכדורגל הראשון שלי- גמר גביע המדינה 1985, אלי אוחנה מכניע את אבי רן ז"ל חמש דקות לסיום ומעניק לי את התואר הראשון בחיי ואת ההבנה שנדבקתי במחלה.

הזיכרון החזק השני הוא שוב גמר גביע, הפעם זה של 1989- המשחק שכל חיי לא אסלח לעצמי שלא הייתי בו. מכבי חיפה מגיעה כאלופה הגאה ופוגשת את בית"ר בסופו של עידן כשכולם כבר יודעים שזהו המשחק האחרון של אורי מלמיליאן בצהוב-שחור. הטלוויזיה משדרת רק את המחצית השנייה כך יוצא שאת האחת-אפס של רובן עטר אבא ואני שומעים ברדיו. במחצית אבא אומר "רק שלא ייגמר בתבוסה". אבל במחצית השנייה בית"ר נותנת הצגה שמזכירה לרגע את הימים היפים של האליפויות והגביעים מאמצעיתו של אותו עשור. אבי כהן ואורי הופכים את התוצאה והגביע נראה היה כעושה דרכו אל אוויר ההרים הצלול כיין. עד שהגיע עופר מזרחי ועשה לנו את מה שדייגו מראדונה עשה לאנגליה שלוש שנים קודם לכן. בסוף זה נגמר איכשהו טוב, אורי הניף את הגביע ואני המתנתי 16 שנה ונסעתי עד איסטנבול כדי לזכות בחוויה מתקנת על כך שהחמצתי את אותו משחק.

על זיכרון אחר הייתי מוותר בשמחה, ולא בגלל התוצאה. ב- 4 בנובמבר 1995 יצאה בית"ר לקרית-אליעזר וכמיטב המסורת של המפגשים בינה לבין מכבי חיפה התפתח שם משחק נהדר שהסתיים בתיקו שתיים, שמבחינתנו הייתה תוצאה מצוינת. אלא ששעתיים מאוחר יותר התרחש בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב האירוע הנורא שבגללו יזכרו לעד את ה- 4 בנובמבר 1995 מסיבות אחרות לגמרי.

עוד משחק בלתי נשכח של בית"ר בקרית-אליעזר היה רבע גמר הגביע של עונת 1998/99. אני חייל בשכם שרואה את המשחק במועדון החטיבה המרחבית. תשעים הדקות מסתיימות ב- 1:1 והמשחק נכנס להארכה. את הארכה אני כבר לא רואה אחרי שאני יוצא למשמרת שלי בסיור. כשאני חוזר לפנות בוקר מספרים לי שנגמר 5:1 לבית"ר, ושוב, כמו עשר שנים קודם לכן, אני לא יודע אם לצחוק (מאושר על הניצחון) או לבכות (שפספסתי את אחת ממחציות השעה הגדולות בתולדות המועדון).

הזיכרון החזק האחרון שלי הוא גמר הגביע של לפני שתי עונות עם גרסת שנות האלפיים של שלישיית שוקולד-מנטה-מסטיק (יצחקי-ברוכיאן-בן שושן)- התואר הכי מתוק בתקופת ארקדי גאידמק הזכורה לרע, והתואר היחיד בתקופה הזו שהרגשנו שהוא באמת של בית"ר שלנו.

אה כן, והיה גם את המשחק הקודם בינינו, זה מהמחזור הלפני אחרון בעונה שעברה, אולי הפעם הראשונה בחיי בה שמחתי כשבית"ר הפסידה.

רק כדי לחוות שבוע אח"כ את אחת הטראומות הגדולות בחיי כאוהד בית"ר.

טראומה ששנינו מנסים להתאושש ממנה וביום ראשון נקבל אולי תשובה מי, לעת עתה, מצליח בכך יותר.

איציק אלפסי