מדינה בהפרעה

וואו, אתם בטח אומרים לעצמכם עכשיו, פוסט שני תוך שלושה ימים! קצב כזה לא היה לנו מאז היומונדיאל!

אז אחרי שסיימתם להסמיק בגלל המבטים המוזרים מהחברים לעבודה שקלטו אתכם מדברים לעצמכם, אני יכול להרגיע אתכם – לא מדובר בפוסט ממש, עם הנאומים הרגילים שלי וכל זה. רק במיני פוסט שהוא גם מעין עדכון ותוספת של כמה קטנות לפוסט של אתמול (בטח בטח, אתם אומרים לעצמכם, אנחנו כבר מכירים את ה"כמה קטנות" האלה, אפשר להכריז כבר עכשיו על ביטול אחר הצהריים. אז א. תיכף נראה. ב. בוא נעבור ללהגיד בלב ולא בקול רם, טוב? זה נהיה מביך).

***

הדיון של תקשורת הספורט בעצמה, שעסקתי בו קצת אתמול, ממשיך לגעוש ולסעור. שני האתרים המרכזיים של הספורט הישראלי, וואלה! ספורט ואתר ערוץ הספורט, הציבו בראשי שלהם (!) היום בצהריים שני טורים שעסקו בציפיות מהנבחרת וביחס התקשורת כלפיה וכלפי מאמנה.

אבי מלר באתר ערוץ הספורט מבקש מאנשי התקשורת להיות הוגנים כלפי פרננדז ולזכור לראות את הצד השני (ווהו! מיוחד על המחווה) של המטבע, פלוס ביקורת חריפה ומוצדקת על ההתבטאות של אייל ברקוביץ' כלפי השופט הגרמני וקריאה לערוץ 10 להעמידו במקומו. נמרוד עופרן בוואלה! ספורט מצידו סוקר את היסטורית ההיסטריות סביב מאמני הנבחרת ומבקר את חוסר הפרופורציות של הציפיות (התקשורתיות) ממנה.

שני הטורים טובים ומדויקים, ואפשר לראות אותם גם כמענה של מלר ועופרן לקולגות, כל אחד באתרו – מלר לשגיא כהן באתר ערוץ הספורט ועופרן לחמי אוזן בוואלה. לשניהם מצטרף עמית לוינטל בדהבאזר שקורא גם הוא לרדת מפרננדז ולהנמיך ציפיות, ומוסיף תהייה מעניינת לגבי המינוי של פרננדז ועד כמה הוא נוח ללוזון.

ואני אוסיף רק הערה כללית שכתבתי אתמול בתגובות אצל לס ונראית לי רלוונטית:

לא צריך להגזים ולבקש מהעיתונאים שמסקרים את הנבחרת להיות אבנר כרמלי ולכתוב על "בחורינו האמיצים שהשיגו שער כבוד מול קרואטיה האימתנית". ברור שהנבחרת שלנו שיחקה די על הפנים והיא באופן כללי די על הפנים, וכנראה שגם המאמן שלה כזה ובטח שגם ההתאחדות כזו.

אבל גם התקשורת שלנו כזו. איך כתב אברהמי פעם – "ארגון מקבל את האופי של העומד בראשו"? אז אני לא יודע אם המנהיגים שלנו הם האחראים לזה, אבל די ברור שלכולנו – התקשורת, השחקנים, המאמנים והעסקנים (וגם המגיבים והבלוגרים) יש אופי די דומה, שאפשר לאפיין אותו בקווים כלליים כהפרעה דו-קוטבית, מניה דיפרסיה שהקטבים שלה הם מצד אחד שיגעון גדלות ומצד שני חרדת נטישה ופחד רדיפה.

כשאנחנו בקוטב השלילי אנחנו נוטים לדיכאון המלווה בהלקאה עצמית מוגזמת, אבל (מצד שני, ווהו) גם ליכולת גיבוש מהירה שמובילה להגברת המוטיבציה ולעבודה שקטה ויעילה. אלה מצידן מובילות אותנו לקוטב החיובי המתאפיין באופוריה אך גם בשאננות, חפיפניקיות וזלזול המתבטא בתחושת "אני ואפסי עוד" (ומלחמת יום כיפור המתקמבקת מזכירה שלא רק בספורט, בהכל).

בקיצור, מה שאנחנו זקוקים לו יותר מכל הוא יציבות, תחושת ביטחון ונכונות לקבל על עצמנו מצב חיים שמצד אחד אינו הישרדותי ומאיים ומצד שני אינו מלהיב ומשמח. פשוט שיגרה יציבה, נדמה לי שזה מה שאומות בטוחות יותר בעצמן מנהלות, שיגרה שמאפשרת מבט לטווח רחוק, ובהתאם יעילות רבה יותר ומקצוענות גדולה יותר. חלק מהמקצוענות הזו היא גם יכולת לשים דברים בפרופורציות, ואני חושב שזה מה שלס, אברהמי ודורפן [ועכשיו גם מלר, עופרן ולוינטל] מבקשים ובצדק.

(והאתגר עכשיו, אם כן, הוא לשמור על פרופורציות ולא להפוך את השחקנים והמאמן למלכים גם אם איכשהו נשיג נקודות ביוון. בואו נראה אם נצליח או שכל העניין הזה של פרופורציות עדיין גדול עלינו).

***

למלר, עופרן ולוינטל מצטרף גם ייגר מייסטר (שערך פה ביקור חטוף אתמול, בתגובות) שמבקר גם הוא את התלהמות עיתוני הספורט ובנוסף מצביע יפה על חוסר היושרה שבהתנהלות העיתונאים, שמבקשים עכשיו סליחה ממאמני העבר רק כדי להמשיך לסקול את המאמן הנוכחי.

והטור של ייגר גורם לי לתהות: יכול להיות שגובה הלהבות שמבעירים העיתונים רק מסמן את גובה הלחץ בו הם נמצאים, בגלל המלחמה מול אתרי האינטרנט (וההפסד הצפוי בה)? האם עיתוני הספורט מגדילים את הפונט של הכותרות ביחס הפוך לתפוצתם ההולכת ויורדת? האם, בפרפארזה על הביטוי הידוע, כשאירועים קטנים עושים כותרות גדולות זה סימן ששמש העיתונות שוקעת לה? אני מקווה שלא. כצרכן נלהב לשעבר של עיתונים וכמי שעבד קצת בתחום ועדיין די מעורה בו, אני עצוב מאוד על גוויעתה המתמשכת של העיתונות. אבל אני מקווה שגם אם יקרה והיא תצטרך לפנות את מקומה, שתעשה זאת בכבוד ובסטייל. שלא נזכור מעיתונות הספורט שלנו רק צעקנות, צהיבות וכותרות מתלהמות.

***

ולמשהו שונה אבל לא לגמרי: שוב אוהדי הכדורגל נאלצים לסבול בגלל המלחמות בין ההתאחדות לגופי השידור. והפעם: צ'רלטון מאיימת לא לשדר את משחקי השבת (ולפי הנכתב בגוף הכתבה – לא רק זה של מכבי חיפה, למרות שהכותרות מדברות רק על המשחק הזה) בגלל העברת הדרבי לשבת.

אני חושב שצ'רלטון צודקים בטענותיהם, אם אכן אף אחד לא התייעץ איתם או שיתף אותם בהחלטה על העברת הדרבי. ההתאחדות שוב עושה מה שבא לה, כמו אחרונת הכנופיות. ועדיין, למה האוהדים צריכים לסבול מזה? למה לנהל את המלחמות האלה על גבינו? חבל, צ'רלטון, כבר הצלחתם לרכוש קצת אהדה מציבור האוהדים. זה לא חכם להרוס את זה כל כך בקלות. אולי במקום השביתה הזאת תעשו איזה קמפיין טלוויזיוני להדחת לוזון?

***

בהמשך לשאלה שעלתה פה בתגובות – מי שרוצה לקבל פוסטים חדשים ישר למייל צריך פשוט להכניס את המייל שלו פה למעלה משמאל, לצד התמונה ומתחת לכותרת "מנוי למקום הכי טוב ביציע", ולהקליק.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, הכדור הוא הכל, כללי, קישור התקפי, תקשורת השרוכים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על מדינה בהפרעה

  1. רפאל הגיב:

    אחלה מאמר- ממש מעניין.

    אהבתי

  2. הופ הגיב:

    רפאל – תודה רבה.

    אהבתי

  3. הנבגדת הגיב:

    וואו, הבלוג שלך מדהים. בטוח לא כמו הכתבות שלי, אותן החבר שלי לעולם לא קורא.

    אהבתי

  4. הופ הגיב:

    נבגדת – תודה גם כאן :)

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s