ההחלפה

היום מתפרסם בעיתון "העיר" התל אביבי טור שלי לקראת המשחק נגד הפועל ת"א. זה גורם לי הרבה שמחה וגאווה לראות את מילותיי מופיעות על אותם דפים שהציגו מדי שבוע את מילותיהם (וברווזיהם!) של דודו גבע, עוזי וייל וכמובן עלי מוהר הנפלא. הנה הטור שפורסם בגרסה מעט פחות ערוכה ומעט יותר ארוכה

לא רבים שמו לב לכך, אבל כמו בקומדיות ההוליוודיות שמבוססות על החלפת זהויות, סרטים כמו "משנה מקום משנה מזל" או "שישי הפוך", גם בליגת העל שלנו היה רגע אחד קסום בשנה שעברה, בו הכל התהפך ושתי הגיבורות הראשיות החליפו ביניהן את הזהות. את הרגע המדויק ניתן לתארך במדויק ל- 10 באפריל האחרון, עת הסתיים לו הסיבוב השני של עונת 09/10 וקיזוז הנקודות יושם: אי שם במרתפי ההסתדרות נשק אבי לוזון לשטרן חלובה, ובאותו רגע במקום אחר, מכבי חיפה הפכה להפועל תל אביב, והפועל תל אביב קיבלה בתמורה את נשמתה של מכבי חיפה.

***

מאותו רגע ובבת אחת, אנחנו הפכנו להפועל תל אביב הקלאסית: קבוצה הגנתית, מסתגרת אחרי היתרון, מפוחדת מהצל של עצמה, מסתפקת במועט. ובינתיים במרכז הארץ, הנשמה החיפאית שנכנסה פתאום בהפועל הקנתה לה לפתע סגנון משחק מהיר, טכני להפליא ומלא עוצמה, ממש כמו אותה מכבי חיפה שהכרנו פעם. גם התוצאות של הקבוצה התל אביבית כמו הועתקו מרישומי ההיסטוריה של יצחק הברמן: שלישיות ורביעיות למכביר בליגה ובגביע היו מנת חלקם של שוכני בלומפילד המופתעים, בזמן שבקריית אליעזר הופיעה לה קבוצה לא מוכרת שרושמת בקביעות אחת-אפסים קטנים ואדומים.

רגע ב-1983 בו אדי מרפי ודן אקרויד מתחלפים במעמד גם בסרט וגם במציאות

גם שחקני שתי הקבוצות השתנו באותה שבת גורלית: גילי ורמוט התחיל לספק מסירות שהזכירו איזה קוסם חיפאי מפעם, שכטר רץ על הקווים כמו רוני רוזנטל ומי שהתבונן זמן רב בערן זהבי יכל לזהות בנקל את הווינריות של זאהי ארמלי שנכנסה בו, בעוד תינוקות חיפה לעומתם הפגינו לפתע כבדות וחוסר ביטחון שאפיינו תמיד את הלוזרים האדומים מתל אביב. ההחלפה המיסטית לא עצרה על המגרש: אלי גוטמן, הגרמני ההגנתי, הפך בן רגע לשלמה שרף ההרפתקן של שנות ה-80, ואלישע לוי שלנו, שעד אז הנחיל לקבוצה משחק שוטף והתקפי, שוב נראה כלא יותר ממוטיבייטור שייע-סטייל. בחלונות הגבוהים שפכו הבוסים על הפועל ירוקים שהיו עד כה בעיקר ירוקים, בעוד הנשיא החיפאי הפזרן עבר להפגין חסכנות הסתדרותית. וכמובן, ליגת האלופות, שהיתה עד אותו רגע בעיקר שלנו (עם הלוואה קצרת מועד לקולגה הצהובה ממרכז מכבי), הפכה פתאום לזירה אדומה בה נצפו המראות הקשים של דגל הצ'מפיונס באצטדיון באסה. באסה אינדיד.

כמו בכל קומדיית החלפות, ההחלפה הזו נועדה להוכיח נקודה. וכמו במקרים רבים, הנקודה היתה שאסור לקנא. החטא שלנו היה שקינאנו בהם, קינאנו בזה שהם מיוחדים, שהם תל אביבים. קינאנו בזה שהתקשורת עוסקת בהם. קינאנו בזה שעלי מוהר כותב שירי הלל לכל פירוק אחד אפסי שלהם. גם אנחנו רצינו שירי הלל. קינאנו בזה שיש להם איזו גאוות יחידה, שהם שרים גם כשהם מפסידים, שאותם אוהדים כל מיני יהלי-סובולים ומיקי-חיימוביצ'ים ואייל-קיציסים ואותנו רק איזה עוז אלמוג אלמוני. קינאנו בהם שלהם יש את אריק איינשטיין, ולנו יש את דדי צוקר.

אז הבנו, למדנו את הלקח. זה לא כיף לנצח 0:1 קטן. זה לא באמת "לפרק". זה הכל היה אירוניה אחת ארוכה, חיוכים מרירים של מי שהתרגלו להפסיד. אף פעם לא היינו טובים בלהבין אירוניות. קיבלנו את העונש שלנו ועכשיו אנחנו מבינים שכל אחד מקבל את מה שמגיע לו, כל אחד והגורל שלו, אי אפשר לשחק איתו. אנחנו נישאר מוחצים ושוטפים על המגרש, ומחוצה לו תמיד נהיה בצל של התל אביביים המפסידנים אך הזוהרים. בסדר, מקבלים את זה בהכנעה. מהיום ניזהר במשאלותינו וכל זה. רק בואו נחליף חזרה כבר.

***

אולי זה יקרה השבוע, אולי המשחק ביום שני יסמן את החזרה של כל אחת מהקבוצות לעצמה, כל אחת לאופיה המקורי, כל אחת לבעיותיה שלה. אנחנו נתקיף, נמחץ ונדרוס את הפועל, והפועל תתבשם בהפסד ובעיסוק של העיתונים והאתרים בעלייתה ונפילתה. אולי השבוע אוהדי שתי הקבוצות יקבלו חזרה את הקבוצה שהם באמת אוהבים לאהוב.

אבל כנראה שזה לא יקרה. ראינו מספיק סרטים כדי לדעת שזה אף פעם לא קורה בדיוק כשהגיבור רוצה. למען האמת, אנחנו יודעים היטב מהי הנקודה הספציפית בה ההחלפה השניה תתבצע: צריך לחכות לקיזוז הבא. כן, זה הרבה זמן. חצי שנה. אבל זה בסדר, יש לנו סבלנות. אנחנו לא ממהרים לשום מקום. אתם יודעים, חיפאים.