פסט: היום יומוּ

מה זה פסט?

***

טוב, שעון העצר רץ.

היום אני בן 32. אם חושבים על זה קצת, היום הזה לא ממש חשוב. זה הרי תאריך שרירותי לחלוטין – אם "שנה" היתה אורכת 211 ימים, הייתי חוגג בתאריכים אחרים לגמרי. ובכל זאת יש ליום הזה משמעות, גם אם היא תוצר של הבניה חברתית-תרבותית, שכן מה אנחנו אם לא יצורים שמובנים חברתית-תרבותית, אשר חיים בתוך הבניה אחת גדולה? ומשום שיש לו משמעות, אחגוג אותו לרגע כאן, יחד איתכם.

הבלוג הזה הוא אחד הדברים הכי חשובים שקרו לי בשנים האחרונות. הוא היווה בשבילי מעבר מכתיבה לעצמי, למגירה ולתיקיה על הדסקטופ – לכתיבה החוצה, לאנשים שאני לא מכיר אישית, AKA אתם. אז לכבוד יום ההולדת אני מאחל לעצמי שאמשיך לכתוב, ולבלוג שיפרח ויגדל ויצליח. או שלחלופין יקטן ויצטמצם ולא יצליח, אבל במקרה כזה אני מאחל לו שיעמיק ויזדקק (במובן הזיקוקי של המילה) ויגרום לי לחפור ולחדור ולהגיע אל מה שדוד גרוסמן דייק לכנות פעם "לוז" – הדבר הזעיר והמדויק הזה, שמכיל את התמצית המיוחדת ההיא, שכאשר מערבבים אותה בהרבה מים יוצרת את המשהו שנקרא אני.

אז זה האיחול היחיד שלאקשורלכדורגל, כי כבר איחלתי לעצמי כמה כאלה עם פרוס השנה החדשה ולא צריך להיות גרידי, מה גם שאיחול איחולים דומים רבים במועדים שונים עלול לגרום לבלבול, טעויות וקצרים במכונה הגדולה והעתיקה שקולטת איחולים ומעבדת אותם לכדי הגשמות. לכן אפסיק כאן ובמקום האיחולים הכלליים אאחל לעצמי מעתה רק כאלה שקשורים לנושאו של הבלוג (ואלה אמנם איחולים לעצמי, אבל לא אכפת לי אם על הדרך גם כמה מכם ירוויחו מהם. אתם יכולים לקרוא לזה נדיבות של חוגגים):

שאראה כדורגל מצוין, מסעיר ומרתק. שיובקעו הרבה שערים (לא לשעריהן של קבוצותיי שלי כמובן), שיהיו המון התקפות אבל שההגנות יהיו חזקות מספיק כדי להוות אתגר, אחרת מה הטעם. שאראה הרבה נצחונות – והפסדים בדיוק באותו מספר, רק שהנצחונות יהיו של הקבוצות שלי וההפסדים של קבוצות של אחרים. שיהיו כמה שפחות תיקואים, ואלו שיהיו יהיו מרובי שערים ואירועים.

שהמגרשים יהיו מלאים באוהדים, ושאני אהיה אחד מהם לעתים כמה שיותר קרובות. שהאהדה שלי ושל אחרים תהיה יצרית ומלאת תשוקה, אך תעצור רגע לפני שהתשוקה הופכת לכעס. שארגיש כמה שיותר פעמים את ההרגשה המיוחדת הזו של לשיר יחד עם עשרות אלפי אנשים שאני לא מכיר שיר שמוקדש לאהבה אחת שמשותפת לכולנו.

לכבוד האירוע החלטתי להיחשף לראשונה בבלוג. אז זה אני, יושב על עוגת יום ההולדת שלי. היא מאוד מאוד גדולה. וגם היד שמאחורה. מזל שהסירו את השער אחרת זה היה מאוד לא נוח

לא אשכח את האחות הקטנה ואאחל לי (ולירוקים אחרים) לראות סלים רבים, באחוזים מצוינים, אם אפשר בעיקר מעבר לקשת – אבל גם איזה דאנק מרשים מדי פעם בשביל הקפיצה עם האגרוף מונף מהמושב/ מהספה. שנגיע רחוק, רחוק ככל שאפשר בליגתנו המעט לא מאוזנת, ובמקביל נכבוש בסערה את היבשת שאנחנו כאילו שייכים אליה.

ובחזרה לכדורגל – שמכבי חיפה שלי תשחק יפה, שוטף והתקפי. שתרגש ותלהיב אותי ואת כל הירוקים. ושתיקח דאבל. ואם לא דאבל, לפחות אליפות. ואם אפילו לא אליפות, שתיקח גביע. ואם לא זה ולא זה, וגם אם לא תגיע לשום הישג משמעותי השנה, לפחות שתשחק יפה ותיתן תקווה לשנה הבאה. ואם לא תגשים את התקווה בשנה הבאה, אז בשנה שאחריה.

כי ממש כמו בימי הולדת, הדבר שהכי כיף בכדורגל, יותר מנצחונות והישגים והגשמת איחולים, זה שתמיד תהיה עוד שנה ועוד עונה*, ולכן תמיד קיימת התקווה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב, ושאת האיחולים שלא הספקנו/ הצלחנו להגשים השנה, נגשים בזו שאחריה. כי נדמה לי שמה שמחזיק אותנו וגורם לנו להמשיך, בכדורגל ובכלל, זה לא ההגשמות של התקוות, אלא התקוות עצמן. כי אם נגשים את כל האיחולים והתקוות והחלומות, מה נעשה אז?

ועל כן האיחול הכי חשוב לי ליום ההולדת, בכדורגל ובכלל: שאשאר אופטימי ומלא תקווה. ואת זה אני מאחל גם לכם, ולא רק לירוקים – לכולם.

***

ולרגל חגיגות היומולדת שיימשכו עמוק לתוך סוף השבוע, ייתכן שלא אצליח להעלות השבת את פוסט המשחק. עוד נראה לגבי זה.

***

זמן הפסט, כולל עריכות: שעה. אני משתפר.

_ _ _

*טוב, אז לא תמיד יש עוד שנה. אבל את הצד המדכא של ימי ההולדת נרחיק מפה מהר מהר. וכדי שלא לסיים עם הצד הזה נאמר מהר: יום הולדת! איזה כיף! מזל טוב לי! זיקוקים! חגיגות! וכמובן – ווהו!