ברצלונה – ריאל מדריד: היסחפות ב-15 נקודות

קשה שלא להיסחף אחרי משחק כזה. ולמה בעצם שלא להיסחף? זו היתה שירה בתנועה, הנאה צרופה, חגיגה מרגשת ומשום שהכדורגל הוא גם ולפני הכל תחרות – גם השפלה גדולה ליריבה. היום מותר להיסחף, כי אין לנו ולא יהיו לנו בחיים הרבה סיבות טובות יותר להיסחפות מאשר משחקים כמו זה.

ובכל זאת, אולי בשביל לא להיסחף יותר מדי, כי – וברצלונה הראתה את זה יפה היום – דווקא כשאתה בהתלהבות גדולה אתה צריך להשליט על עצמך סדר כדי לנתב את ההתלהבות הזו למקומות טובים, אכתוב בסעיפים. 15 סעיפים על שם 15 הגדולים של היום – 14 השחקנים ופפ. כדי קצת לעשות סדר בבלגן הזה שיש בראש, כי כמו אחרי כל חוויה של יצירת אמנות גדולה, הראש רוצה לרוץ לכל הכיוונים בבת אחת. אז סליחה מראש אם למרות הסעיפים, יהיה קצת בלגן. אני עדיין מתרגש.

1. במונדיאל כתבתי אחרי אחד המשחקים הגדולים שראיתי, בין הולנד לברזיל, שאחרי משחק כזה אין מה לכתוב. אז איך אפשר לכתוב אחרי משחק כ-זה? אי אפשר. מילים, כמו אז גם עכשיו, לא יכולות לתאר את התחושה. ובכל זאת אכתוב. כי אני מרגיש שאני חוזה בקבוצה חד פעמית. אז אני מנסה להפיק ולהסיק מהרגע כמה שאפשר.

אבל חשוב לי להקדים ולומר: המילים הן רק תחליף עלוב, רק ניסיון מגוחך להאריך לרגע את ההנאה המדהימה הזו. כמו מוסף הספורט של יום ראשון אחרי שהקבוצה שלך הביסה בשבת, זה מלהיב בזכות ההיזכרות, ולכן, אף על פי שייכתבו כאן תובנות ומסקנות ורעיונות, לכל מה שייכתב עכשיו יש מטרה משנית, ואולי בעצם היא המטרה המרכזית: לגלגל שוב ושוב בראש את המראות, ולנסות לשחזר בבטן את התחושות.

2. נתחיל בשחקנים: מסי היום היה יחסית חלש. רגע, זה לא נכון להגיע ישר למסי. יש כמה וכמה שהיום הגיע להם יותר.

3. צ'אבי הוא אחד השחקנים הגדולים של זמננו. ברמה של זידאן. אי אפשר להתווכח עם זה יותר. לא צריך לספור לו בישולים או שערים או תארים, ואין צורך להשוות אותו לאחרים. פשוט צריך לראות אותו משחק. יש לו את הדבר הזה שכל כך אהבתי בזידאן – היכולת המדהימה לא לאבד אף כדור, אבל אף כדור. למרות שכמעט כל ההתקפות עוברות דרכו. למרות שתמיד יש עליו שחקן. למרות שהוא מחפש כל הזמן את המסירה הכי חכמה.

גם צ'אבי רוצה חתיכה מעצמו

למרות כל אלה, הוא שומר על הכדור בצורה מדהימה, ועושה בדיוק את הדבר הנכון. לא במובן "הנכון מבחינתו", כלומר במסגרת המגבלות שלו באותו הרגע. הנכון מבחינת הצופה בבית, שרואה את כל המגרש, שיודע לאן נעים השחקנים אותם צ'אבי כביכול לא רואה. אבל צ'אבי כן רואה אותם. הוא נמצא על המגרש, אבל באותו הזמן גם רואה אותו מהיציע ויודע בדיוק מי עושה עכשיו תנועה וצריך לקבל את הכדור (והכדור שהוא יספק לו יהיה הכי מדויק שאפשר), או לאן צריך לרוץ בשביל לקבל את הכדור. איזה כיף שעל אחת התנועות החכמות האלה הוא קיבל היום תגמול בדמות גול.

הגיע הזמן שכשמדברים על השחקנים הגדולים בעולם כיום יפסיקו לדבר רק על מסי ורונאלדו, ויכניסו גם את צ'אבי לדיון הזה. התחרות על התואר הזה היא לא דו ראשית. היא משולשת.

4. ואינייסטה. מרגש. יצירתי. טכניקה עילאית של טיפול בכדור. דריבל מופלא. וראיית משחק מדהימה – הוא זה שסיפק לצ'אבי את הכדור הזה מול השער. יש הטוענים שברצלונה עושה את השחקנים שלה טובים יותר ממה שהם. זה נכון כמובן. זה היתרון הגדול של קבוצה מוצלחת. אבל נדמה לי שאם אינייסטה לא היה בברצלונה, הוא היה כוכב גדול הרבה יותר ממה שהוא היום. צ'אבי ומסי קצת מאפילים עליו. אני די בטוח שהוא לא מתבאס מזה.

5. ודויד ויה הענק. ופדרו המוחץ. ואלבס הילד הנלהב. ופויול שמשחק את המשחק עם כל תלתל ותלתל. ובוסקטס, השלוחה של פפ במגרש. ופיקה האלגנטי. ואבידל השקט והטוב. וואלדז האנדרייטד. ומסי.

6. אז למסי היה משחק יחסית חלש היום. יחסית למה שהוא יכול, כמובן – בכל זאת, שני בישולים, משקוף ועוד כמה מהלכים יפים. אבל חלש, יחסית אליו.

נדמה לי שבהתחלה הוא בכוונה לא היה שם. הוא פינה בחכמתו (או בחכמתו של פפ) את הבמה לאחרים. אחר כך היתה איזו רבע שעה שהוא ניסה יותר מדי, ולא מסר כשהיה צריך. ואחר כך הוא פשוט הבין שהוא כנראה לא יבקיע היום, ועבר להכין לאחרים. וברגע שהוא התחיל למסור, הוא התחיל לשחק. כי היום זה לא היה קונצ'רטו לכינור יחיד. היום זו היתה סוויטה לתזמורת.

אבל בכל שלב – בכל שלב! – מסי נלחם. רץ אחרי שחקנים, תיקל, ניסה ולפעמים גם הצליח לקחת את הכדור, במקום לחכות שהוא יגיע אליו. אז לא משנה מי יותר גדול, מסי או רונאלדו (אם הויכוח הזה בכלל קיים והוא לא סתם איזה שיח שיווקי שנצרב בתודעתנו). אבל מרונאלדו לא ראיתי את המלחמה הזו.

7. וזה לא רק מסי. זו ברצלונה כולה שמראה לנו מחויבות. והמחויבות הזו הופכת אותה לקבוצה. ומחויבות ברמה כזו היא דבר שאנחנו כבר לא רגילים לקבל בעולם שלנו, או לפחות בכדורגל האירופי הבכיר של היום – שנשען על  יכולות אישיות של הכוכבים ושחקנים אפורים יותר שעובדים בשבילם. בארסה היא יחידה אחת.

הרבה דיברו לפני המשחק על מכונת יחסי הציבור השיווקית של המשחק. כמה מפמפמים לנו את המשחק הזה בשביל למכור עוד נייקי. והרבה אנחנו שומעים על כמה זה לא הכדורגל של פעם, כי אז היו משחקים בשביל הסמל, בשביל הקבוצה, בשביל הקהל, והיום כל אחד לעצמו.

אז הנה. עם כל הכסף, ועם כל הפרסומות, ועם כל הנייקי והמכירת-חולצות והעברות הענק והמשחקים באסיה – ברצלונה שיחקה היום בשביל הסמל, בשביל הקבוצה, בשביל הקהל. ובעיקר בשביל הכדורגל. כי בסופו של דבר, מאחורי התדמיות והחולצות שמוחלפות כל יומיים בשביל למכור עוד כמה חתיכות ומאחורי הסילואטות המוכרות שאנחנו רואים על פוסטרים בכל פינה, יש בני אדם. ובני האדם האלה נמצאים שם, ממש כמונו, כי הם אוהבים את המשחק, מאז שהם ילדים, וכמו אצלנו האהבה הזו שלהם למשחק לא נגמרת ורק מתעצמת עם הזמן. ורואים את האהבה וההנאה הילדותית בכל פעולה ופעולה שלהם.

8. וראינו היום גם קצת מהצד השני של מסי. זה שקצת מרמה לפעמים, זה שמתעצבן, שעושה לפעמים הצגות מטופשות (למרות שמרפק היה גם היה, ואדום הגיע גם הגיע לקרבאליו – אבל טוב שלא ניתן). אבל זה גרם לי להבין שאנחנו, או לפחות אני, מצפים ממנו ליותר מדי. הוא לא מושלם. אני רושם לעצמי, שאזכור: הוא בן אדם. כי לפעמים מכונת יחסי הציבור באמת מצליחה לבלבל אותי.

9. מוריניו הוא גאון גדול. בעיקר גאון תקשורתי – הוא הרי לא באמת טוב או חכם יותר מפרגוסון, מראניירי, מאנצ'לוטי, מפפ או מאחרים, אבל הוא יודע להשתמש נפלא בתקשורת, טוב יותר מכל מאמן אחר שאני מכיר. אבל גאון ככל שיהיה, מאמן אחד – גם אם הוא מחזיק את הסגל היקר בעולם – לא יכול לנצח שיטה ודרך שנבנות במשך שנים.

וזה דבר אחד שאני לא מבין. ברצלונה מוכיחה לעולם, כבר כמה שנים טובות, שחשיבה ותכנון לטווח ארוך עובדים. הם מביאים תוצאות. והם מייתרים את הצורך בלשחק ציני ואופורטוניסטי בשביל התוצאות האלה. להיפך. ברצלונה נמצאת כבר כמה שנים בטופ של הטופ לא רק בלי לוותר על כדורגל יפה, אלא כשהיא משחקת יותר יפה מכל השאר.

בתמונה: שחקני ברצלונה באחד הרגעים האלה בהם הם מתאחדים והופכים לרובוטריק אחד גדול

אז למה לא כולם עושים את זה. למה לא יותר קבוצות בעולם מחנכות את השחקנים שלהן כבר מגיל ילדים לשיטת משחק אחת. הרי זה עובד. הנה, קיבלתם הוכחה. קבוצה אחת התנדבה לניסוי, והניסוי הצליח. זה עובד. נכון, כולם יודעים איך בארסה תשחק, ולפעמים גם מצליחים לסכל את המשחק שלה, אבל לאורך זמן, ועם ההתאמות הנדרשות פה ושם, זה עובד ומביא תוצאות והישגים והרבה אהדה.

אז למה שלא יעשו את זה כל המועדונים. שכל מועדון יבחר לו שיטה, ושכל הקבוצות שלו, מילדים ועד בוגרים, ישחקו ככה, ואנחנו נוכל להגיד ברצינות: אני אוהב את הכדורגל של ברצלונה. ואני אוהב את הכדורגל של איינדהובן. ואני אוהב את הכדורגל של ספרטה פראג. ונוכל להתווכח מה יותר טוב, ולהוכיח באותות ובמופתים ובמספרים ובקטעי וידאו שהשיטה הזו עובדת טוב יותר מההיא, או שהשיטה הזו התקפית יותר, ושזו מייצגת טוב יותר את התרבות המקומית.

וכאוהד מכבי חיפה אוכל לטעון שהשיטה שלנו – של המועדון מכבי חיפה, לא של הקבוצה הספציפית של השנה! – לא מספיק טובה וצריכה לעבור התאמות, או שהעידן דורש שיטה חדשה לחנך לפיה את ילדי המועדון. ושבשביל השיטה שלנו אנחנו צריכים לקנות את השחקן הזה ולא את האחר, ושהשחקן ההוא לא מתאים לשיטה שלנו, אולי לזו של אשדוד, אז שיעבור אליה.

שהכדורגל יבטא תפיסת עולם של אזור, אופי של אנשים, תרבות של חברה. ואולי אולי אז (זהירות, פנטזיה פרועה) נוכל לעמת את תפיסות העולם והאידיאולוגיות שלנו על מגרשי הדשא ולא בשדות הקרב.

אז הסיבות שזה לא קורה הן מן הסתם פוליטיקות פנימיות, בעלים שמתחלפים כשכל אחד מהם רוצה להיות שונה, חוסר יכולת לראות מעבר לקצה האף. מה שמראה לנו שהאופי קצר-הרואי ומחפש קיצורי הדרך שאנחנו נוהגים לייחס לעצמנו הישראלים הוא לא רק שלנו. הוא אנושי. חבל. לכדורגל יש פוטנציאל להיות כל כך הרבה יותר. וברצלונה מראה לנו את זה – לא היום, אלא כבר כמה וכמה שנים.

10. כי זה מעבר לכדורגל. גדולתם של אנשים חד פעמיים, של יצירות חד פעמיות ומסתבר שגם של קבוצות חד פעמיות, שהם מלמדים אותנו משהו חדש על העולם. אז ברצלונה הדגימה היום משהו: שלא חייבים להיות או קולקטיביסטיים, כלומר אחידים וממושמעים עד הסוף, או אינדיבידואליסטיים, כלומר כוכבים עם יכולות אישיות נדירות. אפשר לשלב את שניהם. היא הראתה לנו ששילוב של קבוצתיות ואינדיבידואליזם, שילוב של שיתוף הדדי והברקות של יחידים – מביא לתוצאות, ולתוצאות יפות ומרגשות. ואולי זה השילוב שיהיה המאפיין הגדול של המאה החדשה, במקום הדיכוטומיה ההרסנית בין האידיאולוגיות הקיבוציות והקולקטיביסטיות מול פולחן היחיד שאיפיינה את המאה הקודמת.

11. חזרה למשחק: ברצלונה משחקת לפרקים ארוכים בלי חלוצים. ממש 0-6-4. גם אם היא תתפרק מחר, היא הביאה חשיבה חדשה לכדורגל שלנו. המערך לא חשוב בכלל. העניין הוא תנועה, תנועה ותנועה. עם תנועה נכונה, הקשרים שלך הופכים לחלוצים, החלוצים לקשרים, המגנים לשחקני חוד ושחקני החוד לבלמים נוספים. תנועה מתמדת שתמיד משאירה מישהו פנוי. תנועה בלי כדור כדי שתמיד יהיה למי למסור את הכדור. נדמה לי שהקבוצה היחידה ששמעתי עליה תיאורים דומים היא הולנד של מיכלס, של הטוטאל פוטבול.

כדורגל, כמו ריקוד, מבוסס על תנועה מתמדת עם הכדור ובלעדיו. בארסה הביאה את הרעיון לשיא, והיום נתנה תמצית מזוקקת שלו בתשעים ומשהו דקות.

12. נגזר עליי לפתוח בלוג כדורגל בשנה בה הקבוצה האהובה שלי לא משחקת כדורגל מרשים או מלהיב במיוחד, ובאחת השנים הגרועות של הליגה הישראלית. אבל יש איזון בעולם. בתמורה להקרבה שאני מקריב בצפיה וכתיבה על מה שמתחזה לכדורגל בליגה העלובה שלנו, זכיתי לתעד בבלוג הצנוע שלי את הזכיה בגביע העולם של ספרד הנהדרת ועכשיו גם את הכדורגל המושלם של הקבוצה הענקית הזו.

13. בפוסט היומונדיאל על הדחתה של ארגנטינה כתבתי שהאהבה הגדולה שלי למסי נובעת בין השאר מכך שאני רוצה שגם בדור שלי יהיה פלה או מראדונה. שגם אני אוכל להגיד שחזיתי באחד הגדולים בכל הזמנים. אז אני לא יודע אם הוא יהיה כזה, ואני לא יודע אם אוכל להגיד את זה. אבל אני אוכל לספר לנכדים שלי שראיתי את אחת הקבוצות הגדולות של כל הזמנים. שראיתי קבוצה ששייכת למועדון המצומצם של הקבוצות הגדולות בתולדות המשחק. אחת מהקבוצות הנדירות שבשבילן המציאו את הכדורגל.

14. ועכשיו, חזרה לליגת העל הישראלית.

***

15. סיכום המשחק של דורפן. עדכון: גם איציק אלפסי כותב נהדר על המשחק –  הכנה יפה לפניו וסיכום רוחני משהו, כמו שראוי למשחק כזה, אחריו. וגם לוינטל לבסוף נכנע ונתן את השנקל שלו (וזה שנקל מעניין במיוחד, באחריות). עדכון נוסף: וזה מרמיט הנפלא עם נקודת המבט הייחודית שלו.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

29 תגובות על ברצלונה – ריאל מדריד: היסחפות ב-15 נקודות

  1. איזה משחק. אפילו שירה נהנתה (משום מה, העניין שהיא הפגינה בבארסה היה גבוה מהעניין שהיא מפגינה מדי שבת ביונייטד. היא בת שלושה וחצי חודשים, ואני כבר יודע שאיפשהו בדרך טעיתי בחינוך).

    אהבתי

  2. ניר,
    כל מילה אנייסטה! במיוחד התחברתי לתובנות המאוד מדוייקות שלך בנקודות 9 ו- 10.
    9- כתבתי בדה באזר בפוסט של לפני המשחק, שבעידן הגלובלי, שבו ההבדלים בין אנשים ותרבויות מטשטש וכולם הופכים לפונקציות במערכת אחת גדולה ויעילה להפליא, הקלאסיקו הוא אחת הזירות האחרונות שבו יש מאבק בין שתי רעיונות מובחנים (ואיזה כיף שזה של בארסה ניצח בנוק אאוט!).
    10- השלוב, האיזון. זו תכלית כל הדברים, עילת כל העילות. אני יודע שזה לא מושך וסוחף כמו אידאולוגיות קיצוניות (ולא משנה באיזה קצה), אבל שם נמצאת השלמות והאמת. בדיוק באמצע, על המילימטר- בין האינדיבידואליזם לקולקטיביזם, או בין הרגש לשכל כמו שדיברנו במונדיאל בהקשר של נבחרת ספרד.

    אהבתי

  3. מרמיט הגיב:

    כל הכבוד לך שמצאת מילים. לי אין.
    גם בחלומותיי הפרועים ביותר לא ציפיתי. לא רק התוצאה, גם הדרך. מפגן עליונות מוחץ.
    גם הנעת הכדור, גם הלחימה והלחץ עד שריקת הסיום אחרי שהמשחק הוכרע מזמן.
    הם פשוט לא יכולים אחרת.

    מסכים עם איציק מעליי. גם אני הנהנתי נמרצות לסעיפים 9-10.
    "מאמן אחד – גם אם הוא מחזיק את הסגל היקר בעולם – לא יכול לנצח שיטה ודרך שנבנות במשך שנים."
    ומה שכתבת על השילוב של אינדיבידואליזם ושיתוף. בדיוק.

    זה כבר לא רק עניין של סגנון משחק. זה עניין של מנטליות.
    כל כך הרבה כישרון, כל כך מעט אגו.
    כמו הגלדיולה במסיבת העיתונאים אחרי המשחק, שדיבר על צניעות ועבודה קשה. איפה הוא ואיפה ה"מיוחד". כאילו אמר: אצלנו אין "המיוחד", זה מה שעושה אותנו כל כך מיוחדים.
    כבר מזמן אני אומר שיש משהו זֶני בבארסה.
    כאילו הם החליטו ללמד את העולם את האמיתות הכי נאצלות דרך המכנה המשותף הכי נמוך כמעט.
    סוג חדש של כדורגל, גוף אחד עם 22 רגליים.
    כולם יודעים שאירופה כחולה-בורדו.
    רק בארסה תביא שלום.

    אהבתי

  4. העניין הזה שאין שם אגו זה באמת משהו מדהים. אמרת זן, אני אומר קבלה- 'אין אני'.
    כשאין 'אני', אין תסכול, וכעס ואכזבה, אלא רק הנאה ויצירה.

    אהבתי

  5. שי הגיב:

    היה משחק ענק. אולי הכי טוב ב2010.
    סרט של ג'יימס קאמרון בהפקה של 200 מיליון דולר.
    הופעה של U2 בוומבלי ארינה.
    "מלך האריות" בטיימס סקוור.

    מצטער, אבל מבחינת הרגש אצלי, לא משתווה להרמה של רפאלוב שמחמיצה את הראש של דבאשווילי.
    ראינו מופע יפה. הכי יפה בעולם, אבל כדורגל הוא הרבה יותר ממופע מחול עם כדור.

    "אבא, בעד מי אתה?" הקטנה שאלה אותי, לפני שהמשחק התחיל, ולא ממש ידעתי לענות לה. אני לא ממש אוהד של ברצלונה, ולא ממש שונא את הארוגנטיות של כ. רונאלדו או מוריניו. ואם התוצאה היתה הפוכה, כמו בחצי גמר האלופות של שנה שעברה – אולי היתה לי דעה מלומדת על אסטתיקה, מוסר והנאה, אבל לא הייתי סובל עשירית מהסבל שכל חיוך של גוטמן או אבוקסיס גורמים לי.

    פרובינציאלי. הכדורגל שלנו הוא ילד מפגר – אבל הוא שלנו…

    אהבתי

    • deran2 הגיב:

      גדול!
      כל-כך מזדהה עם כל מילה שכתבת. נהניתי מאוד מהמשחק אבל
      עדיין הרגש והחיבור לקבוצה מסויימת היה חסר לי.
      ד"א, לגבי הפוסט, הסעיף התשיעי הכי דיבר אליי.
      כרגיל אחלה פוסט.( או פסט…)

      אהבתי

  6. פינגבאק: סוכן זוטר, מקסימום לבלר » מסירת הידע

  7. קרוקודייל דנדי הגיב:

    יופי של פוסט. השתדלתי לקרוא כל כתבה אפשרית על המשחק כדי שהרגע לא יילך לאיבוד, אז תודה שעזרת בעניין הזה.

    אולי זה לא המקום לגלות – אבל בשנים האחרונות אני מגלה, השם ישמור, שאין לי מושג מי הייתי רוצה שתנצח אם היה משחק בין בארסה למכבי חיפה. אני יודע, אני של לפני 20 שנה היה מתבייש בי היום, אבל הייתי חייב לשתף

    אוקיי, הרגע ראיתי שוב – ואכן היה מרפק, ומכוון, כך שמניותיו של מסי יציבות אצלי

    ראיתי את המשחק בערוץ סיני, והעובדה שזה לא הפריע לי רק מראה כמה המשחק היה גדול. יש לי הרגשה שאפילו שגיא לא היה מפריע לי ליהנות אתמול

    וזה רק אני או שבחלקים מסויימים אחרי הגול הרביעי זה נראה כאילו שחקני בארסה מרחמים על ריאל, ולא ממש רוצים להכניס עוד אחד?

    אהבתי

    • מרמיט הגיב:

      במסגרת הליהוגים בערוץ הספורט אחרי המשחק, הם העלו את הסברה שבארסה החליטה לא להבקיע יותר כדי לא להעביר לריאל את הכדור, אבל בויאן וג'פרן שעלו מהספסל לא היו מודעים לזה :)

      ולדעתי הפרפורים והעקבים שבארסה הריצו שם בלי הפרעה היו לא פחות משפילים מעוד גול. כאילו הם הראו לריאל שאפילו בעמידה הם יותר טובים.

      אהבתי

  8. מ' הגיב:

    הפוסט שלך אכן מעורר התענגות מחדש על ערב שהיה כחלום. מצד שני (הו!) אולי זה רק אני שהרגשתי שההיעדר של אותו רגע קוסמי שבו הכדור שלך פורץ את השער טורד בכל זאת את שמחתו של מסי. כשהתעללו בו באלימות בזמן הפציעות הרגשתי שהוא עומד לפרוץ בבכי ולא כזה של שמחה טהורה. הלב שלי נכמר מהמחשבה שהוא לא זוכה במלוא ההכרה שהוא ראוי לה.

    אהבתי

  9. הופ הגיב:

    רועי – עוד דרך לזהות משחק טוב (כמו יצירת אמנות טובה) – גם מי שלא מבין כלום בשדה הזה נהנה. טעית בחינוך? איך בדיוק? אם היא לא היתה נהנית מתצוגה כזו אז היית יכול להגיד שמשהו שם לא בסדר.
    איציק – תודה רבה! הייתי עמוס לאחרונה ולא יצא לי להיכנס הרבה לדה באזר, אבל קראתי עכשיו את פוסט הלפני שלך ונוכחתי לדעת שהיית שם (לגבי האידיאולוגיות) לפניי. ופוסט האחרי שלך אומר בדיוק את מה שאפשר להגיד – שאין מה להגיד, צריך פשוט להתמסר.
    מרמיט – איזו יופי של תגובה. אהבתי את התובנה על הזניות של בארסה. על ספרד כתבתי במונדיאל שיש בה משהו טנטרי. איזה איפוק מכוון שנועד למצוא בדיוק את הרגע הנכון להבקיע. אז בברצלונה הרגע הנכון הוא כל הזמן. כל המשחק אתמול היה רגע אחד ארוך של נכונות.

    אהבתי

  10. הופ הגיב:

    שי – מעניין, כי אלו לא ההקבלות שאני הייתי עושה. בעיניי זה היה ספקטקולרי – אבל לא ראוותני. נכון, היו קטעים של "פוזה" (עקבים ותרגילים ומשולשים), אבל גם הם נדמו לי כמאוד מדויקים ומכווני מטרה – כשהמטרה היא התעללות ביריבה, שהיא אחת המטרות הספורטיביות הנעלות מכולן :)
    זה רק מזכיר לי שעל אף הרצון (או אולי היומרה) לחשוב שמה שבארסה הציגה אתמול הוא חוויה שכל אחד יכול להתחבר אליה, כדורגל הוא בסופו של דבר ספורט ולכן הוא תלוי אהדה, ואף פעם – גם לא בתצוגות השיא – לא דבר אובייקטיבי נטו. לכן אני שמח שזכיתי לאהוד את ברצלונה, וזכיתי שבחיי הקבוצה שאני אוהד תפגין משחק כזה. לא מובן מאליו. אם הייתי מתרגש יותר ממכבי חיפה? אם הנסיבות היו כאלה (משחק שייתכן שיקבע עונה שלמה, מול היריבה הגדולה ביותר, מול עיני כל העולם, שמסתיים בהצגה כזו ובתוצאה כזו), כנראה שכן. בעצם למה "אם ו"כנראה"? זה כבר קרה, בדיוק אותו דבר (רק להחליף את "העולם" ב"ישראל"). והרגשתי בדיוק אותו דבר, עם ההתאמה היחסית למעמד, למספר העיניים הצופות ולרמת המשחק. אז בעצם זכיתי פעמיים!
    http://maccabi-haifafc.walla.co.il/?w=/523/@game
    deran2 – תודה רבה! זה היה פוסט למרות שמבחינת זמן הכתיבה זה היה קצת פסט. מבין את מה שאתה כותב לגבי הרגש והחיבור – ר' מה שכתבתי לשי.
    קרוקודייל – תודה! חיפה – בארסה? חיפה לפני הכל. אבל קודם שנגיע לשם ואז נדבר (אולי זה יהיה המשחק שיחנוך את האיצטדיון החדש? יאללה קבוצה בפייסבוק!)
    מ' – זה מ"ם, לא מ'! גם אני חשבתי שהוא מתוסכל. עד שראיתי אותו חוגג. מקווה שהוא שמר את הגולים לברנבאו. LOL על ה-הו :)

    אהבתי

  11. שי הגיב:

    הופ
    טוב נחליף את U2 בג'אם של צ'ארלי פארקר בבירדלנד ואת קאמרון באיזה מייק לי צנוע, הנקודה ברורה.

    אי אפשר לא להתלהב מהאיכות האסטטית שברצלונה הציגה אתמול. מפגן של ווינריות שמגיע במאני טיים בצורה הכי משכנעת ומול היריב הגדול ביותר שלך. קצת דומה להצגה של פדרר מול ספרדי גאה אחר שלשום.
    מרשים? בהחלט.
    מרגש? קצת פחות

    פברואר 94 באמת עלה לי לראש בזמן שירדו למחצית שם…

    אהבתי

    • הופ הגיב:

      אני לא מתווכח עם מה שזה גרם לך להרגיש (או לא להרגיש). להיפך – אני אומר שאולי על האסתטיקה אין ויכוח, אבל התגובה שלך הזכירה לי שכדורגל הוא קודם כל ולפני הכל עניין של אהדה והתחברות רגשית. אותי זה ריגש, לשמחתי.

      אהבתי

  12. הופ הגיב:

    למי שלא הקליק על הלינק ללוינטל, הנה קטע הווידאו היפה שהוא העלה שם:

    אהבתי

  13. tsoof הגיב:

    פוסט יפה יפה, ניר. מתאים למעמד. לא אחזור על מה שכתבו מעלי. פשוט נהניתי.

    אהבתי

  14. מתי הגיב:

    אני דווקא מצר על הבאזז התקשורתי המטורף שסבב את המשחק הזה. אומנם באופן כמעט חד פעמי הבאזז הזה פרט את השטרות שלו וברצלונה-ריאל לא הפך להיות תוכנית החייזרים של דודו טופז אבל הוא משרת את הכדורגל העולמי רק לטווח קצרצר.
    יש לזכור שהמשחק היה משחק ליגה רגיל במחזור די מוקדם של עונת הכדורגל ובכל זאת הפך להיות ע"י סיקור תקשורתי לא פרופורציונאלי ומנופח (שנראה לי שיש כמה מוכרי בגדים שנתקעו עם סטוק לחורף של מעילי ברצלונה שעמדו מאחוריו) לאיזה אירוע גרנדיוזי שכל אוהב מותגים רוצה להתהדר בו.
    כדורגל הוא לא ברצלונה- ריאל מדריד. ברצלונה -ריאל מדריד כמו שראינו אתמול הוא יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל אשר כורת את הענף מתחת לכל קבוצות הכדורגל בעולם (במיוחד הקטנות) היום נראה לי שילדים בני חמש הולכים לראשונה בחיהם לכדורגל בקאמפ נואו. אחרי ביקור חד פעמי כזה ועוד ביקור חד פעמי באורווה הם מפסיקים את הקשר שלהם לכדורגל הארצי (בכל ארץ שהיא) ובכך סותמים את הגולל על המשך התפתחות הכדורגל העולמי.
    בעידן שבו הכל בתזוזה והכל מלא ריגושים מידיים, דווקא לכדורגל יש תפקיד עבור הדור הצעיר. המשחק הזה שישבו כל כך הרבה מרכיבים של דחיית סיפוקים צריך להמשיך להתקיים באופן סדיר בכל מדינות העולם עבור איזון מערכות העצבים של הדורות הבאים.
    המשחק של אתמול (וסליחה אם אני הורס שמחות) פוגע אנושות בצינורות החמצן של המשחק הזה שבו תוצאה של 0-0 היא הרבה יותר מתוצאה, זו אמירה תרבותית.
    אילו המשחק של אתמול היה משוחק במסגרת גמר הצ'מפיונס או כמסגרת שבהגדרתה היא אמורה להיות פומפוזית וגדולה, הייתי יותר משמח. כמשחק ליגה רגיל, לא כך הדבר.

    הערה: הכותב סתם מתבאס שהוא נרדם במחצית של המשחק בין מכבי ת"א ומכבי נתניה ולא יצא לו לראות את כדור ההיסטוריה מתגלגל על הדשא בקאמפ נואו (איך פעם היו קוראים לזה נואו קאמפ כמו שקרו לווהאבי עטמנא, עטמנא ווהאבי) וקם בבוקר כדי לאכול את הלב שהוא לא ראה איך נפתרת אחת ולתמיד המשוואה של פרופסור ליבוביץ :22 שחקנים רצים אחרי כדור בתוצאה-11 שחקנים רצים אחרי כדור שמקבל פקודות מ-11 שחקנים אחרים.

    אהבתי

  15. מתי הגיב:

    אה, הפוסט משובח שכחתי לכתוב אבל זה כבר דבר של מה בכך.

    אהבתי

  16. הופ הגיב:

    צפריר – תודה רבה. אני שמח.
    מתי – ענק. במיוחד הסוף המפתיע. ולייבוביץ'.
    בהתחשב בסוף אני לא יודע כמה היית רציני בקטע שלפני, אבל אני דווקא מסכים איתך. הבאזז המטורף באמת פוגע ויוצר ציפיות מוגזמות, שבמקרה ובאופן נדיר התגשמו אתמול. ובאמת קשה לחזור מהגבהים האלה לכדורגל הארצי שלנו.
    מצד שני, מדי פעם צריך גם משחק כמו של אתמול, שיזכיר לנו לאן המשחק הזה יכול להגיע. צריך לקבוע רף, צריך שיהיה איזה אידיאל, ואתמול זה היה רף ראוי מאוד. ובאשר לילדים – אני בטוח שילדים שיראו משחק כזה בפעם הראשונה יישבו בקסם הכדורגל, גם אם משחק כזה יחזור שוב גם עוד 20 שנה. הם יזכרו תמיד שיש דבר כזה, ושווה לצפות בעוד 0:0, ועוד אחד ועוד אחד, כי אולי יום אחד הם יפלו על משהו כזה. ותוך כדי כך הם יתאהבו, כמונו, כי אי אפשר שלא, גם באפס:אפסים.
    ואל חשש, לא הרסת שמחות. את השמחה הזו יהיה קשה מאוד להרוס. וסליחה אם כל משפט רק דורך לך עוד יותר על היבלות. ותודה על המחמאה!

    אהבתי

  17. סימה הגיב:

    הופ,
    התרגשתי בחיים שלי מהרבה משחקי כדורגל, אבל זו אחת הפעמים הראשונות שממש התרגשתי מפוסט על כדורגל. תודה.

    אהבתי

  18. rondi הגיב:

    הופ, יש לי כמה הערות לגביי סעיף 9 –

    הפרשנות שלך למילה שיטה היא קצת פשטנית. בשורה התחתונה מה שאתה אומר זה שהתמדה מחושבת מביאה תוצאות. זה נכון, אבל זה הרבה יותר מורכב מאיך שאתה מציג את זה…
    לדוגמא – מוריניו הוא מאמן כדורגל הרבה יותר טוב מאשר גאון תקשורתי. יש קווי דמיון מאד ברורים בין הקבוצות השונות שאימן ובשנה שעברה השיטה שלו הביכה את השיטה של בארסה קבל עם ועדה. לריאל מדריד יש גם שיטה בדוקה שעובדת – פנקס צ'קים והילה מלכותית. תסתכל על רשימת התארים שלהם ועל הכדורגל שהציגו בתקופות זוהרות יותר שלהם ותגיד לי שהשיטה לא עובדת…
    עכשיו, ריאל מדריד עדיין לא הטמיעה את השיטה של מוריניו. באופן ספציפי מוריניו פישל אישית שלשום משום שפחד להשתמש באלמנטים שמנוגדים לרוח הגאווה המדרידיסטית. מעולם קבוצה של מוריניו לא עלתה מול בארסה עדינה כל כך.
    לפי הגישה שלך אני יכול לומר שמוריניו לא מתאים לשיטה של המועדון. ייתכן וזה נכון. אישית, אני עדיין מפחד מהתוצאות כשזה יקרה…

    באותה מידה אני יכול לומר שצ'לסי ואינטר הוכיחו בשנים האחרונות שכסף מביא תוצאות, אז למה קבוצות לא מוציאות יותר כסף??

    בשורה התחתונה כמובן שאני מסכים איתך – אין תחליף לחשיבה ועבודה.

    אהבתי

  19. rondi הגיב:

    אההה, כמעט שכחתי – אחלה פוסט!

    אהבתי

  20. הופ הגיב:

    סימה – וואו, איזו מחמאה! תודה רבה, שימחת אותי מאוד.

    אהבתי

  21. הופ הגיב:

    רונדי – סוף סוף מישהו מתווכח איתי :)
    לגבי מוריניו – אני לא מסכים. אני לא אומר שהוא לא מאמן טוב, להיפך – הוא מאמן מצוין. אבל אני לא חושב שהוא טוב יותר מאלה שהזכרתי. הערך המוסף, היתרון שיש לו עליהם הוא שהוא גם גאון תקשורתי. האם הוא יותר מאמן טוב או יותר גאון תקשורתי? אני לא יודע.
    ה"שיטה שלו" שהביכה את בארסה בשנה שעברה היא לא ממש שלו. הררה נקט בשיטה הזו – קטנאצ'ו – הרבה לפניו. מוריניו אולי פיתח אותה מעט – אני בכלל לא בטוח אבל ניתן לו את הקרדיט, אבל לא ממש המציא איזו שיטה חדשה. במילה אחת אפשר לקרוא לזה בונקר, אולי בונקר מודרני אבל בונקר (עם מתפרצות קטלניות – זה כן. הוא ידע להשתמש נכון במיליטו הנהדר).
    דווקא כן התייחסתי למשחקים בשנה שעברה, במשפט "חשיבה ותכנון לטוווח ארוך… מביאים תוצאות… ומייתרים את הצורך בלשחק ציני ואופורטוניסטי בשביל התוצאות האלה". כתבתי את זה כבר בוויכוח המפורסם אצל דורפן על המשחק ההוא: גאון כדורגל בשבילי הוא מי שמשתמש ביכולות ובכישרון שלו להביא משהו חדש ויצירתי לעולם, משהו מלא השראה שגורם הנאה לאוהדי המשחק – ולא רק לאוהדי קבוצתו שלו. כי האוהדים שלך צריכים רק שתנצח, ואת זה גם הרקולס הקטנה עשתה השנה. אוהדי המשחק רוצים לראות משהו שירגש אותם. אז אני מקבל את זה שהיו כאלה שהתרגשו מהניצחון של אינטר בשנה שעברה – אבל הריגוש היה בעיני בעיקר מזה שהצליחו לנצח את בארסה הגדולה. הריגוש היה מהשימוש ב-11 שחקנים מהטובים בעולם כדי ליצור בונקר מפואר, *בלי להתבייש בזה*. כמו שדורפן קרא לזה: "אמנות אפלה". אמנות, אבל אפלה. אז אני רוצה שהגאונים שלי יביאו אור. אפלה יש מספיק.
    באשר ל"שיטה" – אני חושב שדווקא הפרשנות שלך למה שאני כיניתי "שיטה" היא קצת פשטנית. אני דיברתי על דבר מאוד מסוים: שיטת משחק, דרך לשחק כדורגל, שנבנית לאורך שנים – מגיל ילדים ועד בוגרים. אתה לקחת את ה"שיטה" והחלת אותה גם על "פיזור צ'קים". הוצאת הרבה כסף היא בעיניי לא שיטה. היא דרך לעקוף את הצורך בבניית שיטה. למה לנו לחנך ילדים מגיל אפס לכדורגל מסוים, לשיטה מסוימת, למה להקנות להם כישורי משחק, אם אפשר פשוט לשלוף את הפנקס ולקנות את השחקנים הכי טובים (אלה שקבוצות אחרות כבר הקנו להם את כישורי המשחק)? אז מה שהיה משמח, אתמול ובעצם כבר כמה שנים, זה שהדרך הזו לא עובדת לאורך זמן. היא יכולה לעבוד פה ושם, אבל לאורך זמן הכסף נגמר, ואם התוצאות לא באות יש בעיה ("לא עובדת" יחסית כמובן – ברור שהדרך הזו עובדת מול קבוצות שאין להן כסף בכלל).
    חזרה למוריניו – אני לא חושב שהמשחק ההגנתי ששיחקה אינטר בשנה שעברה הוא "השיטה של מוריניו". אני חושב שהשיטה של מוריניו הוא להתאים את עצמו למקום אליו הוא מגיע, ולהשיג את התוצאות הטובות ביותר ברוח המקום. לכן אני לא חושב שהוא טעה אתמול בכך ששיחק פתוח. מוריניו הבין שאת הקטנאצ'ו שהאוהדים האיטלקיים קיבלו בהבנה הוא לא יוכל למכור לאוהדים הספרדיים בעלי הגאווה והמסורת ההתקפית. ואני מאמין שעד הקלאסיקו הבא הוא ינחיל לריאל משחק התקפי שכן עשוי לעבוד.
    הטעות שלו אתמול היתה שלא ידע לנטרל את המשחק של בארסה, כי הבעיה שלו היא כנראה שהוא (עדיין) לא יודע לנטרל משחק מבריק כמו שלה בלי להזדקק לבונקר. אבל בגלל שהוא מאמן מצוין (אני חושב) – וכזה נמדד לא רק בהצלחות אלא ביכולת להפיק את המיטב מהכשלונות – הוא כנראה יעשה שיעורי בית וילמד. ייתכן שמה שקרה אתמול הוא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לו. אז הוא הפסיד בקרב יחסי הציבור, בקרב על "מיהו המאמן המיוחד בעולם" – אבל יכול להיות שהתבוסה אתמול היתה הצעד הראשון בדרך לנצח במלחמה על תואר "המאמן הטוב בעולם".
    לכן צריך לחגוג עכשיו את הנצחון הנהדר הזה, כי בפעם הבאה זה יהיה הרבה יותר קשה! וכשמוריניו ינצח, סמוך עליו שהוא יחגוג את זה כמו שצריך…
    ותודה רבה על המחמאה!

    אהבתי

  22. rondi הגיב:

    קודם כל הבהרה – אם זה לא היה ברור מהתגובה שלי ואם לא נתקלת בתגובות שלי אצל דורפן אז אני גם שייך למחנה האור ( ;

    מה שאני אומר בעצם זה ש"שיטה" זה יותר מטיקי-טקה, טוטאל פוטבול, קטנצ'יו וכל מיני שמות שאין לי באמת מושג מה הם אומרים.
    כל הקבוצות של מוריניו לא משחקות בונקר. הם משחקות על שליטה בקצב המשחק. השליטה מתחילה בהגנה, ממשיכה למרכז השדה ונגמרת בניצול מצבים. בכל משחק נתון השחקנים בקבוצות של מוריניו מחוייבים למשימות טקטיות פרט לשחקן או שניים שהמשימה הטקטית שלהם היא לשחק חופשי ולשבור צורה. ככל שהקבוצה שלו עדיפה יותר וכך היא שולטת בקצב המשחק ובהחלט גם יוצרת מצבים וכובשת.
    במשחק הראשון נגד בארסה מוריניו ידע מצוין שהוא לא יכול לשלוט במרכז המגרש ולכן החליט לשלוט מההגנה, לדלג על מרכז השדה ועדיין ליצור ולנצל מצבים (כשאטו עושה עבודה של מגן, סניידר האס החופשי ומיליטו אחראיי על ניצול התקפות מתפרצות)- בפועל זה היה בונקר. (הרבה קבוצות ניסו לפניי ואחריי את שיטת הקטנצ'יו מול בארסה וקיבלו בראש דרך אגב…)

    האם מוריניו מאמן יותר או פחות טוב מפרגסון, וונגר, פפ או קאפלו? באמת שאני לא יודע וזו שאלה תאורטית בלבד.

    הטעות של מוריניו אתמול הייתה שהוא ניסה לעשות את אותו הטריק הטקטי (די מאריה על תקן אטו) עם קבוצה שלא מתורגלת בשיטה שלו, ועם הגנה שלא מסוגלת להתמודד על שליטה מול סוללת הכוכבים של בארסה מחוסר יכולת (מרסלו) או מחוסר תיאום (פפה וקארבליו)…

    מצד שני, בריאל יש למוריניו חולייה התקפית כל-כך מהירה וקטלנית שבניגוד לאינטר אם הוא יצליח (והוא כנראה יצליח..) ליצור מההגנה של ריאל יחידה מתואמת כפי שכאמור היו בכל קבוצותיו הקודמות, הוא יוכל אולי לנצח את ברצלונה בלי בונקר. וזו הדרך של קבוצת המלך…

    נראה לי שאתה צודק. אולי נכנסתי יותר מדיי לתפקיד נביא הזעם במקום להנות מהניצחון המתוק שכל כך פיללתי אליו…

    אהבתי

  23. הופ הגיב:

    להיפך – דווקא הטיקי טאקה, הקטאנצ'ו, הטוטאל פוטבול ודומיהן הן השיטות היחידות שהן כל כך מובחנות וניתנות לזיהוי מבחינה סגנונית עד שניתן להן ממש שם. כל שאר הסגנונות (מתי כתב על זה יפה בתגובות לפוסט הדרבי החיפאי) הם מעין יצירי כלאיים, שעטנזים של שיטות שונות שאי אפשר ממש להגדיר אותם והם מתחלפים יחד עם המאמנים.
    אני לא ממש עוקב אחרי הדרך של מוריניו בפורטו, צ'לסי ואינטר (מלבד המשחקים הגדולים בליגת האלופות), אז אני לא אתווכח איתך על השיטה שלו. יכול להיות שאתה צודק ויש לו שיטה מובחנת, אבל אם היא משתנה מול קבוצה חזקה אז היא כבר לא כל כך שיטה אלא משהו הרבה יותר גמיש ונזיל. כשמכבי חיפה משחקת שונה בליגה ובאירופה אני יכול להבין – מדובר בפערי איכות שאי אפשר לגשר עליהם. אבל אם אינטר, עם השחקנים שהם בין הטובים בעולם, צריכה לשנות את השיטה שלה מול יריבה גדולה – אז השיטה לא כזאת שיטה. ברצלונה קמה ונופלת עם השיטה האחת שלה – היא פשוט לא מסוגלת לעשות משהו אחר. אבל את זו שיש לה היא מביאה לכדי שלמות.
    וכאמור אני לא בטוח שמוריניו צריך "שיטה" שמאפיינת אותו. כמעין-נווד שהוא, יש לו את היכולת העילאית והייחודית להבין את רוח המקום בו הוא נמצא ולהפיק ממנה את המיטב. לעומתו, אני לא יודע איך פפ יסתדר במקום אחר (אגב, זו טענה שדומה לטענה פופולארית ומעניינת לגבי ההבדל בין מסי ורונאלדו – באקווריום שלו מסי הוא כריש טורף, יכול להיות שבים אחר הוא יהיה רק עוד דג. רונאלדו לעומת זאת כבר הוכיח את היכולת שלו לעבור ימים שונים ולהיות כריש גם פה וגם שם).
    כאמור אני מסכים איתך שכאשר מוריניו יקדיש את המאמצים הראויים לשפר את ההגנה שלו, ריאל עם ההתקפה המעולה שלה תהיה מפלצת שגם בארסה תתקשה להתמודד איתה.
    * אגב, לגבי האור והחושך – אני יודע שכתבת את זה בחיוך אבל אני מנצל את המשפט הזה כדי להצהיר שאני לא כל כך אוהב את החלוקה הזו למחנות אור וחושך. כבר כתבו לפניי – גם בארסה עם כל היוניצ"ף ושחקני הבית והרצון הטוב היא מכונת שיווק ופרסום אדירה, גם היא קונה שחקנים במיליונים וגם היא תורמת לחיסול הליגה הספרדית, אז היא ממש לא נציגת הטוּב הקוסמי. יש הטוענים שאם כבר להיות מניאק אז לפחות לא להסתיר את זה מאחורי מסיכה חסודה, אז אני לא לגמרי מסכים איתם, אבל עדיין זה מרגיש לי פשטני לדבר במושגים של טובים ורעים. וזה לא מכוון אליך כאמור אלא הערה כללית כדי קצת לסייג את ההתלהבות מבארסה המועדון. בארסה קבוצת הכדורגל, לעומת זאת, זה כבר משהו אחר: נזר הבריאה וכליל השלמות :)

    אהבתי

  24. בני תבורי הגיב:

    נהניתי מאוד מהפוסט והתגובות ונהניתי מהמשחק ומהתוצאה כי אני אוהד ברצלונה שנים רבות.
    אבל, (תופים) בעיקר נהניתי מההשפלה של מוריניו. זה לא שהוא לא יודע כדורגל, הוא פשוט נורא נורא מאוהב במיוחדותו וזה מעוור אותו לפעמים. כי לראות את רונאלדו מקרקס את פויול ופיקה במשחק בין פורטוגל וספרד ולבנות על כך שגווארדיולה לא רואה את אותו משחק בדיוק, זו לא תמימות. זה עיוורון הנובע מסינוורי אגו.
    אגב, שמתם לב שאברם נתן ארבע בראש ליונייטד? אה סליחה, זה לא אברם, זה הסגל שזולה בנה עבורו…

    אהבתי

  25. הופ הגיב:

    בני תבורי, מסכים איתך לגמרי. היה תענוג לראות את מוריניו חוזר קצת למימדים הטבעיים שלו. כמו הטענות שחלקן מוצדקות נגד הפמפום היחצ"ני של בארסה, גם את מוריניו התקשורת רוממה בשנים האחרונות לדרגת חצי אל, מעין נבל קומיקסי גאוני שרק גיבור על יוכל להתמודד עם המניפולציות המתוחכמות שלו. אז לא גיבור על ולא תחכום – מאמן צנוע וקבוצה קבוצתית במיוחד נתנה לו בראש, בלי לשנות כלום מסגנון המשחק שהוא ידע שתשחק, כמו בועט פנדל שמצביע על הפינה אליה הוא הולך לבעוט ובכל זאת מבקיע. וכל זה להזכיר לנו שבסך הכל מדובר לא במכשף אלא במאמן. מאמן חכם ויהיר ועם יחסי ציבור טובים, אבל מאמן בן אנוש.
    בהחלט שמתי לב לאברם. האמת שאני מחזיק לו אצבעות שיצליח, כמו שאני רוצה שבניון ותמיר כהן ודקל ובירם כיאל יצליחו (בכל זאת יש בי משהו פטריוטי, אחרי הכל). מקווה שזו תחילתו של מפנה עבורו.

    אהבתי

  26. פינגבאק: סופהקלאסיקו! וגם פלייאוף: מכבי תל אביב – אנחנו | מצד שני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s