ברצלונה – ריאל מדריד: היסחפות ב-15 נקודות

קשה שלא להיסחף אחרי משחק כזה. ולמה בעצם שלא להיסחף? זו היתה שירה בתנועה, הנאה צרופה, חגיגה מרגשת ומשום שהכדורגל הוא גם ולפני הכל תחרות – גם השפלה גדולה ליריבה. היום מותר להיסחף, כי אין לנו ולא יהיו לנו בחיים הרבה סיבות טובות יותר להיסחפות מאשר משחקים כמו זה.

ובכל זאת, אולי בשביל לא להיסחף יותר מדי, כי – וברצלונה הראתה את זה יפה היום – דווקא כשאתה בהתלהבות גדולה אתה צריך להשליט על עצמך סדר כדי לנתב את ההתלהבות הזו למקומות טובים, אכתוב בסעיפים. 15 סעיפים על שם 15 הגדולים של היום – 14 השחקנים ופפ. כדי קצת לעשות סדר בבלגן הזה שיש בראש, כי כמו אחרי כל חוויה של יצירת אמנות גדולה, הראש רוצה לרוץ לכל הכיוונים בבת אחת. אז סליחה מראש אם למרות הסעיפים, יהיה קצת בלגן. אני עדיין מתרגש.

1. במונדיאל כתבתי אחרי אחד המשחקים הגדולים שראיתי, בין הולנד לברזיל, שאחרי משחק כזה אין מה לכתוב. אז איך אפשר לכתוב אחרי משחק כ-זה? אי אפשר. מילים, כמו אז גם עכשיו, לא יכולות לתאר את התחושה. ובכל זאת אכתוב. כי אני מרגיש שאני חוזה בקבוצה חד פעמית. אז אני מנסה להפיק ולהסיק מהרגע כמה שאפשר.

אבל חשוב לי להקדים ולומר: המילים הן רק תחליף עלוב, רק ניסיון מגוחך להאריך לרגע את ההנאה המדהימה הזו. כמו מוסף הספורט של יום ראשון אחרי שהקבוצה שלך הביסה בשבת, זה מלהיב בזכות ההיזכרות, ולכן, אף על פי שייכתבו כאן תובנות ומסקנות ורעיונות, לכל מה שייכתב עכשיו יש מטרה משנית, ואולי בעצם היא המטרה המרכזית: לגלגל שוב ושוב בראש את המראות, ולנסות לשחזר בבטן את התחושות.

2. נתחיל בשחקנים: מסי היום היה יחסית חלש. רגע, זה לא נכון להגיע ישר למסי. יש כמה וכמה שהיום הגיע להם יותר.

3. צ'אבי הוא אחד השחקנים הגדולים של זמננו. ברמה של זידאן. אי אפשר להתווכח עם זה יותר. לא צריך לספור לו בישולים או שערים או תארים, ואין צורך להשוות אותו לאחרים. פשוט צריך לראות אותו משחק. יש לו את הדבר הזה שכל כך אהבתי בזידאן – היכולת המדהימה לא לאבד אף כדור, אבל אף כדור. למרות שכמעט כל ההתקפות עוברות דרכו. למרות שתמיד יש עליו שחקן. למרות שהוא מחפש כל הזמן את המסירה הכי חכמה.

גם צ'אבי רוצה חתיכה מעצמו

למרות כל אלה, הוא שומר על הכדור בצורה מדהימה, ועושה בדיוק את הדבר הנכון. לא במובן "הנכון מבחינתו", כלומר במסגרת המגבלות שלו באותו הרגע. הנכון מבחינת הצופה בבית, שרואה את כל המגרש, שיודע לאן נעים השחקנים אותם צ'אבי כביכול לא רואה. אבל צ'אבי כן רואה אותם. הוא נמצא על המגרש, אבל באותו הזמן גם רואה אותו מהיציע ויודע בדיוק מי עושה עכשיו תנועה וצריך לקבל את הכדור (והכדור שהוא יספק לו יהיה הכי מדויק שאפשר), או לאן צריך לרוץ בשביל לקבל את הכדור. איזה כיף שעל אחת התנועות החכמות האלה הוא קיבל היום תגמול בדמות גול.

הגיע הזמן שכשמדברים על השחקנים הגדולים בעולם כיום יפסיקו לדבר רק על מסי ורונאלדו, ויכניסו גם את צ'אבי לדיון הזה. התחרות על התואר הזה היא לא דו ראשית. היא משולשת.

4. ואינייסטה. מרגש. יצירתי. טכניקה עילאית של טיפול בכדור. דריבל מופלא. וראיית משחק מדהימה – הוא זה שסיפק לצ'אבי את הכדור הזה מול השער. יש הטוענים שברצלונה עושה את השחקנים שלה טובים יותר ממה שהם. זה נכון כמובן. זה היתרון הגדול של קבוצה מוצלחת. אבל נדמה לי שאם אינייסטה לא היה בברצלונה, הוא היה כוכב גדול הרבה יותר ממה שהוא היום. צ'אבי ומסי קצת מאפילים עליו. אני די בטוח שהוא לא מתבאס מזה.

5. ודויד ויה הענק. ופדרו המוחץ. ואלבס הילד הנלהב. ופויול שמשחק את המשחק עם כל תלתל ותלתל. ובוסקטס, השלוחה של פפ במגרש. ופיקה האלגנטי. ואבידל השקט והטוב. וואלדז האנדרייטד. ומסי.

6. אז למסי היה משחק יחסית חלש היום. יחסית למה שהוא יכול, כמובן – בכל זאת, שני בישולים, משקוף ועוד כמה מהלכים יפים. אבל חלש, יחסית אליו.

נדמה לי שבהתחלה הוא בכוונה לא היה שם. הוא פינה בחכמתו (או בחכמתו של פפ) את הבמה לאחרים. אחר כך היתה איזו רבע שעה שהוא ניסה יותר מדי, ולא מסר כשהיה צריך. ואחר כך הוא פשוט הבין שהוא כנראה לא יבקיע היום, ועבר להכין לאחרים. וברגע שהוא התחיל למסור, הוא התחיל לשחק. כי היום זה לא היה קונצ'רטו לכינור יחיד. היום זו היתה סוויטה לתזמורת.

אבל בכל שלב – בכל שלב! – מסי נלחם. רץ אחרי שחקנים, תיקל, ניסה ולפעמים גם הצליח לקחת את הכדור, במקום לחכות שהוא יגיע אליו. אז לא משנה מי יותר גדול, מסי או רונאלדו (אם הויכוח הזה בכלל קיים והוא לא סתם איזה שיח שיווקי שנצרב בתודעתנו). אבל מרונאלדו לא ראיתי את המלחמה הזו.

7. וזה לא רק מסי. זו ברצלונה כולה שמראה לנו מחויבות. והמחויבות הזו הופכת אותה לקבוצה. ומחויבות ברמה כזו היא דבר שאנחנו כבר לא רגילים לקבל בעולם שלנו, או לפחות בכדורגל האירופי הבכיר של היום – שנשען על  יכולות אישיות של הכוכבים ושחקנים אפורים יותר שעובדים בשבילם. בארסה היא יחידה אחת.

הרבה דיברו לפני המשחק על מכונת יחסי הציבור השיווקית של המשחק. כמה מפמפמים לנו את המשחק הזה בשביל למכור עוד נייקי. והרבה אנחנו שומעים על כמה זה לא הכדורגל של פעם, כי אז היו משחקים בשביל הסמל, בשביל הקבוצה, בשביל הקהל, והיום כל אחד לעצמו.

אז הנה. עם כל הכסף, ועם כל הפרסומות, ועם כל הנייקי והמכירת-חולצות והעברות הענק והמשחקים באסיה – ברצלונה שיחקה היום בשביל הסמל, בשביל הקבוצה, בשביל הקהל. ובעיקר בשביל הכדורגל. כי בסופו של דבר, מאחורי התדמיות והחולצות שמוחלפות כל יומיים בשביל למכור עוד כמה חתיכות ומאחורי הסילואטות המוכרות שאנחנו רואים על פוסטרים בכל פינה, יש בני אדם. ובני האדם האלה נמצאים שם, ממש כמונו, כי הם אוהבים את המשחק, מאז שהם ילדים, וכמו אצלנו האהבה הזו שלהם למשחק לא נגמרת ורק מתעצמת עם הזמן. ורואים את האהבה וההנאה הילדותית בכל פעולה ופעולה שלהם.

8. וראינו היום גם קצת מהצד השני של מסי. זה שקצת מרמה לפעמים, זה שמתעצבן, שעושה לפעמים הצגות מטופשות (למרות שמרפק היה גם היה, ואדום הגיע גם הגיע לקרבאליו – אבל טוב שלא ניתן). אבל זה גרם לי להבין שאנחנו, או לפחות אני, מצפים ממנו ליותר מדי. הוא לא מושלם. אני רושם לעצמי, שאזכור: הוא בן אדם. כי לפעמים מכונת יחסי הציבור באמת מצליחה לבלבל אותי.

9. מוריניו הוא גאון גדול. בעיקר גאון תקשורתי – הוא הרי לא באמת טוב או חכם יותר מפרגוסון, מראניירי, מאנצ'לוטי, מפפ או מאחרים, אבל הוא יודע להשתמש נפלא בתקשורת, טוב יותר מכל מאמן אחר שאני מכיר. אבל גאון ככל שיהיה, מאמן אחד – גם אם הוא מחזיק את הסגל היקר בעולם – לא יכול לנצח שיטה ודרך שנבנות במשך שנים.

וזה דבר אחד שאני לא מבין. ברצלונה מוכיחה לעולם, כבר כמה שנים טובות, שחשיבה ותכנון לטווח ארוך עובדים. הם מביאים תוצאות. והם מייתרים את הצורך בלשחק ציני ואופורטוניסטי בשביל התוצאות האלה. להיפך. ברצלונה נמצאת כבר כמה שנים בטופ של הטופ לא רק בלי לוותר על כדורגל יפה, אלא כשהיא משחקת יותר יפה מכל השאר.

בתמונה: שחקני ברצלונה באחד הרגעים האלה בהם הם מתאחדים והופכים לרובוטריק אחד גדול

אז למה לא כולם עושים את זה. למה לא יותר קבוצות בעולם מחנכות את השחקנים שלהן כבר מגיל ילדים לשיטת משחק אחת. הרי זה עובד. הנה, קיבלתם הוכחה. קבוצה אחת התנדבה לניסוי, והניסוי הצליח. זה עובד. נכון, כולם יודעים איך בארסה תשחק, ולפעמים גם מצליחים לסכל את המשחק שלה, אבל לאורך זמן, ועם ההתאמות הנדרשות פה ושם, זה עובד ומביא תוצאות והישגים והרבה אהדה.

אז למה שלא יעשו את זה כל המועדונים. שכל מועדון יבחר לו שיטה, ושכל הקבוצות שלו, מילדים ועד בוגרים, ישחקו ככה, ואנחנו נוכל להגיד ברצינות: אני אוהב את הכדורגל של ברצלונה. ואני אוהב את הכדורגל של איינדהובן. ואני אוהב את הכדורגל של ספרטה פראג. ונוכל להתווכח מה יותר טוב, ולהוכיח באותות ובמופתים ובמספרים ובקטעי וידאו שהשיטה הזו עובדת טוב יותר מההיא, או שהשיטה הזו התקפית יותר, ושזו מייצגת טוב יותר את התרבות המקומית.

וכאוהד מכבי חיפה אוכל לטעון שהשיטה שלנו – של המועדון מכבי חיפה, לא של הקבוצה הספציפית של השנה! – לא מספיק טובה וצריכה לעבור התאמות, או שהעידן דורש שיטה חדשה לחנך לפיה את ילדי המועדון. ושבשביל השיטה שלנו אנחנו צריכים לקנות את השחקן הזה ולא את האחר, ושהשחקן ההוא לא מתאים לשיטה שלנו, אולי לזו של אשדוד, אז שיעבור אליה.

שהכדורגל יבטא תפיסת עולם של אזור, אופי של אנשים, תרבות של חברה. ואולי אולי אז (זהירות, פנטזיה פרועה) נוכל לעמת את תפיסות העולם והאידיאולוגיות שלנו על מגרשי הדשא ולא בשדות הקרב.

אז הסיבות שזה לא קורה הן מן הסתם פוליטיקות פנימיות, בעלים שמתחלפים כשכל אחד מהם רוצה להיות שונה, חוסר יכולת לראות מעבר לקצה האף. מה שמראה לנו שהאופי קצר-הרואי ומחפש קיצורי הדרך שאנחנו נוהגים לייחס לעצמנו הישראלים הוא לא רק שלנו. הוא אנושי. חבל. לכדורגל יש פוטנציאל להיות כל כך הרבה יותר. וברצלונה מראה לנו את זה – לא היום, אלא כבר כמה וכמה שנים.

10. כי זה מעבר לכדורגל. גדולתם של אנשים חד פעמיים, של יצירות חד פעמיות ומסתבר שגם של קבוצות חד פעמיות, שהם מלמדים אותנו משהו חדש על העולם. אז ברצלונה הדגימה היום משהו: שלא חייבים להיות או קולקטיביסטיים, כלומר אחידים וממושמעים עד הסוף, או אינדיבידואליסטיים, כלומר כוכבים עם יכולות אישיות נדירות. אפשר לשלב את שניהם. היא הראתה לנו ששילוב של קבוצתיות ואינדיבידואליזם, שילוב של שיתוף הדדי והברקות של יחידים – מביא לתוצאות, ולתוצאות יפות ומרגשות. ואולי זה השילוב שיהיה המאפיין הגדול של המאה החדשה, במקום הדיכוטומיה ההרסנית בין האידיאולוגיות הקיבוציות והקולקטיביסטיות מול פולחן היחיד שאיפיינה את המאה הקודמת.

11. חזרה למשחק: ברצלונה משחקת לפרקים ארוכים בלי חלוצים. ממש 0-6-4. גם אם היא תתפרק מחר, היא הביאה חשיבה חדשה לכדורגל שלנו. המערך לא חשוב בכלל. העניין הוא תנועה, תנועה ותנועה. עם תנועה נכונה, הקשרים שלך הופכים לחלוצים, החלוצים לקשרים, המגנים לשחקני חוד ושחקני החוד לבלמים נוספים. תנועה מתמדת שתמיד משאירה מישהו פנוי. תנועה בלי כדור כדי שתמיד יהיה למי למסור את הכדור. נדמה לי שהקבוצה היחידה ששמעתי עליה תיאורים דומים היא הולנד של מיכלס, של הטוטאל פוטבול.

כדורגל, כמו ריקוד, מבוסס על תנועה מתמדת עם הכדור ובלעדיו. בארסה הביאה את הרעיון לשיא, והיום נתנה תמצית מזוקקת שלו בתשעים ומשהו דקות.

12. נגזר עליי לפתוח בלוג כדורגל בשנה בה הקבוצה האהובה שלי לא משחקת כדורגל מרשים או מלהיב במיוחד, ובאחת השנים הגרועות של הליגה הישראלית. אבל יש איזון בעולם. בתמורה להקרבה שאני מקריב בצפיה וכתיבה על מה שמתחזה לכדורגל בליגה העלובה שלנו, זכיתי לתעד בבלוג הצנוע שלי את הזכיה בגביע העולם של ספרד הנהדרת ועכשיו גם את הכדורגל המושלם של הקבוצה הענקית הזו.

13. בפוסט היומונדיאל על הדחתה של ארגנטינה כתבתי שהאהבה הגדולה שלי למסי נובעת בין השאר מכך שאני רוצה שגם בדור שלי יהיה פלה או מראדונה. שגם אני אוכל להגיד שחזיתי באחד הגדולים בכל הזמנים. אז אני לא יודע אם הוא יהיה כזה, ואני לא יודע אם אוכל להגיד את זה. אבל אני אוכל לספר לנכדים שלי שראיתי את אחת הקבוצות הגדולות של כל הזמנים. שראיתי קבוצה ששייכת למועדון המצומצם של הקבוצות הגדולות בתולדות המשחק. אחת מהקבוצות הנדירות שבשבילן המציאו את הכדורגל.

14. ועכשיו, חזרה לליגת העל הישראלית.

***

15. סיכום המשחק של דורפן. עדכון: גם איציק אלפסי כותב נהדר על המשחק –  הכנה יפה לפניו וסיכום רוחני משהו, כמו שראוי למשחק כזה, אחריו. וגם לוינטל לבסוף נכנע ונתן את השנקל שלו (וזה שנקל מעניין במיוחד, באחריות). עדכון נוסף: וזה מרמיט הנפלא עם נקודת המבט הייחודית שלו.