סיפור של חורף, או יותר? פוסט אורח מאת פרלה

בתגובות לאחד הפוסטים הקודמים עלתה השאלה מהי חשיבות ה"היררכיה" בקבוצתנו האהובה והאם אנחנו צריכים להישאר עם הרכב קבוע כל עוד מנצחים, או שמא עדיף שהשחקנים שבכושר הכי טוב יפתחו, גם אם לא שיחקו בניצחון הקודם. המגיב פרלה נענה לאתגר שהצבתי לו שם וכתב פוסט אורח שדן בשאלה ועל הדרך מסכם את הסיבוב הראשון שלנו – שלוש ציפורים במכה! (אני אוכל פולקע בזמן שאני כותב את זה). רשות הסיכום, אם כן, לפרלה:

סקירה מהירה של הקורות אותנו במחצית הראשונה של העונה מבלבלת מאד את האוהד הסביר, במיוחד בכל הקשור לשחקנים המשחקים. מדי מחזור מתעורר החשק להחליף חצי הרכב, ומצד שני [ווהו אורחים! – ה.] אנחנו בראש הטבלה עם אחוזי הצלחה גבוהים באופן יחסי (למעט ביחס לעונות הצ'מפיונס שהחלו בעשיריית נצחונות, והסתיימו בבקבוקי עראק שהחליפו את השמפניות). מדי מחזור אתה רוצה להעיף את קולמה ודבה לארצות מוצאם, ומצד שני [ווהוהו שני! – ה.] אתה מבכה את העדרם ומברך על נוכחותם בדיוק כשחשבת שעדיף בלעדיהם.

יש הטוענים שזהו כותב הפוסט, בעת חגיגות במינכן אחרי הניצחון על זלצבורג. אני טוען שזוהי רק תמונה שלו

העניין בכתיבת קטע זה התעורר בעוצמה החזקה ביותר בדיוק כשהצטערתי שהמכשפה הירדנית לא שידכה את בתה למוחא וצירפה אותו לאחת הקבוצות המקומיות בעמאן. גדיר יצר את ההבדל בין העונה הנוכחית לעונתו האחרונה של רוני לוי (שנפתחה בשלושה הפסדים וללא שער זכות). מוחא כבש שני שערי נצחון קטנים של 0:1 ומסביבם החמיץ בלי סוף (בעיקר מול מכבי ת"א); מאז, למיטב זכרוני, הוא לא עשה כלום עד למחזורים 13-14 בהם נכנס כמחליף והביא גול ופנדל שמשקלם בזהב. במשחקים אחרים בהם עלה בהרכב או נכנס כמחליף איני זוכר אותו תורם דבר וחצי דבר.

התמיהה שאני מעלה באשר לשחקנים הללו תואמת את התחושה הכללית ביחס לעונה הנוכחית: מקום ראשון, הפסד בית בודד (במשחק בו הינו עדיפים והצלחנו להתעלות למיטב יכולתנו), נצחונות חוץ למכביר, יחס סביר בין הבקעה לספיגה…ומצד שני [טוב אתה חייב להפסיק עם זה – ה.] – יכולת שהשחקנים עצמם מודעים למוגבלותה, העדר פרגון של קהל ופגיעה בביטחון השחקנים, ליקויים בהגעה למצבים, כל קרן נגדנו שווה חצי גול, כל התקפה נגדנו גוררת התקפת לב… יכול להיות שהחמיצוּת (לשון המעטה) של סוף העונה הארורה הקודמת עדיין בגרוננו ובגלל האופן בו זה נגמר בפעם הקודמת, קשה להתלהב ולפתח אמונה בכך שהפעם זה לא ייגמר בבכי.

הפוסט התחיל משאלה אחת ומסתיים בלא תשובה לשאלה אחרת. אנסה לחזור לעניין ההרכב תוך עיון מהיר באירועי המחצית הראשונה של העונה:

1. מכבי ת"א – התחיל בבהלה. הסתיים בברכה. ארמלי במקום גדיר שם חמישייה.

2. מכבי פ"ת – התחיל בברכה והסתיים בשינה עמוקה.

3. באר שבע – לא התאוששנו מהנסיעה, גילינו את ורד ודבה היה שם ברגע הנכון. גולסה הבהיר שטרם שב מאיטליה.

4. בני יהודה – רפאלוב ליהטט, נרדמנו וקולמה בא משום מקום והפגין יכולות דרמטיות מרשימות. המזל הולך עם הטובים, שאפילו כבשו פנדל!

5. בית"ר – כל העונה במשחק אחד. הגנת מסננת, מפוזרת, מבולבלת, עוינת, מהססת, גיס חמישי אומלל. נפסיק כאן. ברוך הבא שלומי אזולאי (כולם שאלו למה הוא עולה לפני חמד). גם סינטאיו [היי, אני מבקש, סינטיהו. אחרת איך הוא יהיה הנביא שלנו? – ה.]  פתח טוב והחל קונה לבבות. הובלנו פעמיים, פיגרנו פעם אחת. זה נגמר בבכי. נקווה שהעונה לא. אריק עדיין לא בהרכב וחבל.

6. סכנין – שוב פנדל מושיע בסוף.

7. אשדוד – הצלחנו להשוות. אבל זה ממש לא זה. בהרבה משחקים עדיף לנו להתחיל בפיגור אחד אפס. זה ממש מגביר את הסיכוי שלנו לנצח. יש משחקים בהם אני מייחל לפיגור שכאילו מצית אש באחורי שחקנינו.

8. הפועל פ"ת – ניצחנו איכשהו 0:1. לא זוכר איך וזה אומר הכל.

9. הפועל ת"א – הלאה.

10. הפועל ר"ג – "טוב" שיש 16 קבוצות. הצלחנו לכבוש שלישיה במשחק אחד.

11. דרבי – צריך להתחיל מולם עם 4 חלוצים. זה לא הולך אחרת. במשחקים מול בונקר צריך בעיקר אינטליגנציה (בוקולי – ורד – גולסה). גם לדעת להרים קרן יכול לעזור. לא זוכר גול מקרן השנה (ובכלל מאז מרילי – סלקטר).

12. אשקלון – "טוב" שיש 16 קבוצות. הצלחנו לכבוש שלישיה במשחק אחד.

13. עכו – ניפחו אותם מספיק כדי שלא נגיע שאננים. מזל. שוב נצרכנו לפגר כדי להתגבר.

14. קרית שמונה – ראה 6 ואפילו התעוררנו לפני שפיגרנו. אם גולסה אכן נחת מאיטליה יש תקווה.

15. שלישיה רביעית בששת המחזורים האחרונים וחמישית בסה"כ ועדיין תחושת אימפוטנציה?!

יש הטוענים שזוהי בתו של כותב הטור, בעת צפיה במשחק של מכבי חיפה. אני טוען שברור כשמש שהיא אינה צופה במשחק

למעט ד"ר בניטס ומיסטר רפא, רוב העוסקים בתחום נשבעים בדיבר "הרכב מנצח אין מחליפים". לרוב הדבר נכון כי בדרך כלל הניצחון מוביל לשביעות רצון. עם זאת, מרבית המשחקים בסיבוב הראשון לא עוררו שביעות רצון אלא תחושת מיאוס מהלוזון ליג בכלל ומאהובתנו הירוקה בפרט. זו לא היתה הדמות הסוערת ומעוררת היצרים בה התאהבנו אלא צל חיוור של האלופה האולטימטיבית, הגאה והמרתיעה של 18 החודשים הראשונים בראשות אלישע (שאפילו בצ'מפיונס מעולם לא קרסה).

מצד שני ואחרון להפעם [תודה באמת – ה.], אנחנו נמצאים היום בנקודת המראה טובה עשרות מונים על זו של תחילת העונה אחרי הנפילה הכואבת במינסק והחלפת חצי ההרכב. על אף השינויים בסגל אנו במקום הראשון, נדמה שהיכולת במגרש מתייצבת ובעיקר יכולים להשתפר ההרתעה והביטחון שהופכים את הכל לפשוט כל כך. שינויי הסגל בינואר עדיין לא ברורים ואפילו קשה לקבוע מה כדאי שיהיו, רגע אחרי שהתייצבנו.

אין כוכבים, אין יציבות, אין עקביות, הגנה מאיימת, התקפה מסתפקת, יש קיזוז! יש אליפות?

פרלה

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, ספסל האורחים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על סיפור של חורף, או יותר? פוסט אורח מאת פרלה

  1. הופ הגיב:

    תודה על הפוסט היפה, פרלה!
    אכן יש קשר הדוק בין היכולת המתנדנדת של כל השחקנים בלי יוצא מן הכלל לבין היכולת הלא ברורה של מכבי בסיבוב המוזר והמבלבל הזה. איכשהו, למרות שאף אחד לא הבריק לאורך כל הסיבוב, ולמרות שהקבוצה עצמה היתה בינונית (במקרה הטוב) ברוב המשחקים – אנחנו כרגע "אלופי החורף" (תואר שהוא רק במעט יוקרתי יותר מ"מחזיקי גביע הטוטו", וקצת פחות מ"אלופי ההגינות").
    אני חושב שההצלחה היחסית שלנו נובעת משני גורמים – הליגה החלשה להחריד, בה הפייבוריטית הברורה על הנייר מאכזבת בגדול (וטוב שכך); והעוצמה האדירה והיציבה שלנו, שמקורה בעשרות שנים של מאבקים בצמרת.
    עכשיו אנחנו רואים את פירות השליטה שלנו בכדורגל הישראלי במשך כבר שלושה עשורים. נדמה לי שבשום עונה אחרת לא היינו מצליחים להיות במקום הראשון עם סגל כזה, ובטח לא אחרי הטראומה הקשה של סוף העונה שעברה. אבל משום שרוב הקבוצות באות לשחק נגדנו כשהן רועדות מראש, ואחרי התלהבות קצרה בהתחלת כל משחק מתחילות להרגיש את השער מגיע ומסתגרות בהגנה תוך השתנה במכנסיים (אפילו הפועל תל אביב, הנציגה הגאה של ישראל בליגת האלופות!) – אנחנו מצליחים לנצח.
    לכן המסקנה הראשונה שלי היא שלא רק בנאדו, קטן ודבה מנצחים את המשחקים העונה – אלא גם ארמלי וסלקטר ועטר ואייל ובז'צ'ק ופראליה וז'אנו ודורו וכל השאר. רוחות כל השחקנים האלה מרחפים במגרש ושווים לנו חצי שער לפחות בכל משחק.
    המסקנה השניה שלי היא שאלישע ראוי לשבחים. לא האמנתי שנצליח כל כך מהר לצאת מהבור – התהום! – שנפלנו אליה בסוף העונה הקודמת (ושאלישע עצמו אחראי לה חלקית, יש לציין). זה לא קל לחבר קבוצה מחדש מהרסיסים שנשארו ממנה, ועוד כשהחלקים הגדולים ביותר נלקחו. איכשהו הוא מצליח לעשות את זה, אבל אין פלא שזה נראה כרגע כאילו הכל מודבק בסלוטייפ.
    המסקנה השלישית שלי היא שדווקא בגלל הטראומה ההיא, אנחנו חייבים שתהיה היררכיה ברורה בקבוצה. ולא רק כשההרכב מנצח. חייבים להחזיר לשחקנים תחושת יציבות, חייבים להחדיר בהם ביטחון מחדש. ואני מתכוון לא רק ל"ביטחון" של "אני בטוח בהרכב", אלא גם ביטחון של "אני יודע שאני על הספסל, ואני יודע מה אני צריך לעשות כדי להתקדם משם". ביטחון של "כל אחד יודע את מקומו".
    לכן טוב שסילבה בחוץ. אין סיבה שהוא ישחק כשהקישור שלנו עמוס שחקנים טובים, כשברור שהוא לא יישאר כאן ליותר מעונה. אין לנו זמן ואנרגיות להשקיע בשחקנים של אחרים. וטוב שדבה כמעט לא מוחלף. גם כשהוא לא טוב. כי בסוף הוא קם ונותן את הגול או הבישול שלו. וטוב שמימון לא יוצא מההרכב, כי הוא כנראה צריך את הביטחון יותר מכולם. ובאופן כללי, אני חושב שאלישע מנהל היטב את ההרכב והחילופים. הוא החליף והחליף עד שהתייצב על הרכב מסוים, שהוא לא מושלם אבל עובדה שככל שהמשחקים עוברים, הוא ממשיך לנצח בצורה יציבה.
    עם זאת, שינויים נקודתיים צריכים להיעשות בפגרה. כי כשמכבי ת"א תתחבר, יהיה קשה לעצור אותה. וכשהפועל ת"א תשכח את אירופה היא תחזור לליגה בכל הכוח, וזה כבר קורה. וכשק"ש ועכו יגלו שעוד מעט מסתיימת העונה והן עדיין בצמרת, הן יתחילו פתאום להאמין שהן יכולות ללכת עד הסוף. ולכן הסיבוב הבא יהיה הרבה יותר קשה מזה, שלא לדבר על הפלייאוף.
    והכי חשוב, צריך להתחיל לשחק כמו פעם. התייצבנו על הרכב, עכשיו הגיע הזמן להתייצב על שיטת משחק, כי את זה עוד לא ממש רואים בקבוצה. העוצמה שלנו לא תעמוד לנו לנצח, במיוחד כשניתקל בקבוצות אחרות עם היסטוריה מפוארת. צריך לחזור לשחק כמו מכבי חיפה שאנחנו מכירים ואוהבים, עם הנעת הכדור המהירה, הדאבל פאסים והיציאות הקטלניות להתקפה. יש לנו את השחקנים לעשות את זה. ראינו ניצוצות מזה פה ושם במשחקים האחרונים (ההתקפה שהתחילה עם עקב של דבה לקטן וחזרה לדבה שהרים להחמצה של חמד היתה העתק של התקפה קלאסית משנות התשעים), אבל זה עדיין לא מספיק. כמו שהשחקנים מתחברים לאט לאט אחד לשני, כך הניצוצות האקראיים האלה צריכים להתחבר לאור אחד גדול וירוק.
    ובינתיים, כולם ביחד: יש אליפות! (החורף) יש אליפות! (החורף) יש אליפות! (החורף)

    אהבתי

  2. פרלה הגיב:

    ונאמר אמן.

    אהבתי

  3. אבי הגיב:

    אני לא מגיב לכתוב מאחר ויש לחשוד בי בחוסר אוביקטיביות. אבקש רק לקבל קרדיט כמקובל על הצילום מהמזרקה במינכן. אבא של פרלה

    אהבתי

  4. מתי הגיב:

    העברת יפה את התחושה הלא מובנת והלא מוכרת ביחס למכבי חיפה של החצי הראשון.
    כשמנסים להוציא ממני משהו על מכבי חיפה העונה אני עונה במשיכת כתפיים, מבט מעורער לרצפה, מוציא איזה:"אה… תשמע…" מנסה לא להביט בעיניים של בן שיחי שלא יתפוס אותי משקר. משהו שדומה לתחושה שאתה מרגיש כששואלים אותך אם אתה אוהב את חברה שלך שבועיים לפני שאתם נפרדים.
    המטרה המוצהרת שלי כאוהד בתחילת השנה היתה לקחת גביע, זה החלום שלי, זו תחושה שאני רוצה שוב לחוות ובשביל זה צריך קבוצה ווינרית וזו בדיוק הבעיה שלנו שגורמת לנו להרגיש כמו שכתב פרלה. אנחנו לא קבוצה שאפשר לתלות בה תקוות. זה לא הכן כדורגל מלהיב או לא כדורגל מלהיב, מבחינתנו במיוחד אחרי הטראומה של שנה שעברה, אם אנחנו לא בפור של 40 נקודות מהשניה אפשר להגיד שאולי נסיים מקום שישי. כבר שנים שאין לנו אוויר בעשרה מחזורים אחרונים (אם לא יותר) וכבר שנים שאנחנו לא מנצחים משחקים של להיות או לחדול גם בליגה וגם בגביע. אין לנו יותר מדי ווינרים בקבוצה ובמיוחד הקפטן והמאמן הם לא ווינרים טבעיים עם כל ההערכה שלי אליהם (ויש לי מלא הערכה אליהם) אבל לא רק- גולסה לא נראה לי קורץ מחומר של ווינר, מוחא בכלל תעשו לי טובה, דבלשווילי לא, מסיללה ממש לא, דוידוביץ בכלל לא. אין כמעט אחד שיכול להרים את הקבוצה הזו בזמן השיא אל מעבר לשיא. הלוואי והלוואי שאתבדה, בשביל היום שאתבדה שיגיע בעזרת השם אני כותב כבר היום שכל מה שכתבתי עד עכשיו זה שטויות שלא ראוי בכלל לבזבז עליהן 8 ביטים בזכרון של המחשב.

    אהבתי

  5. פרלה הגיב:

    תודה מתי.
    אני מסכים בגדול בענין הווינריות על אף שיש לזכור את המהפך מול אקטובה; הנצחון בזלצבורג על אף השיוויון שספגנו; הפיכה תדירה של פיגורים לנצחון בעונה שעברה וגם יציאה ממצבי פיגור.
    נדמה לי שקו השבר של הסגל הנוכחי התחולל במשחק הפלייאוף מול הפ. ת"א בו , לראשונה, אלישע הפסיד משחק ליגה משמעותי מול אחת ה"גדולות". יש לזכור כי בחמשת המשחקים הקודמים לזה לא הפסיד אלישע לגוטמן ועתה אנו עם הפסד שני רצוף ומתסכל במשחקים בהם אנחנו ראויים לתיקו ויותר.
    אין לדעתי ספק שהכשרון בקבוצה הזו עולה על מה שהיא מפיקה מעצמה מבחינת יכולת ומצד שני צבירת הנקודות והנצחונות בונה ברגעים אלו ממש בטחון, הרתעה ותחושת "נראה לכם" שיכולה עם שדרוג הסגל (וואלה, כאב ראש את מי להוציא מההרכב) להיות בסיס להתמודדות על האליפות עד הסוף. ב"ה, טביב והראל ייתנו את האקסטרה וימשיכו לבעוט בדלי שמילאו עם לוזון.

    אהבתי

  6. שי הגיב:

    גם בעונה שעברה ורמוט את שכטר הפציצו יותר מאיתנו, אבל דקל-טישירה-דווידוביץ' היו שם מאחור כל הזמן. הנפילה התחילה בפליי-אוף בהרחקה השערוריתית של טישיירה ל-6 משחקים. מימון-קאנוטו-אדרי לא היו מתואמים, איטיים וחסרי ביטחון. אלישע בחר לתת להם הזדמנויות אחת אחרי השניה, מתוך המחשבה הלגיטימית שהביטחון והתיאום יגיעו, אבל בסופו של דבר מסתבר שלנסיון והיציבות של בנאדו אין תחליף.
    לגבי אדרי – הוא אינו שוער גרוע, יש לו אמנם בעיה בכדורי גובה, אבל היו לו גם כמה עצירות יפות. אבל הוא אינו שוער מצטיין. מאז חזרתו של ניר לשער ספגנו רק ארבעה שערים כשמחציתם באותו משחק מקולל נגד הפועל. כשלא מקבליפ גולים גם מפסידים פחות.

    בנוגע למחץ ולמסורת – דווקא בשנה שעברה, בשלבים המכריעים, מול הקבוצות שהסתגרו נראה היה שמחכים שהשם "מכבי חיפה" יתן את הגול. נראה שככל שהעונה התקדמה, התל אביביות עשו הרבה רעש ולא היינו במקום הראשון, היריבות נתפסו לאיזו שאננות ושיחקו יותר פתוח מולנו. מול "אלופת החורף" זה יחלוף. יריבה מסתגרת גם מאיימת פחות על השער, מה שיעזור ליציבות בהגנה.

    ווינריות זה מצב נפשי. כאן יש לנו בעיה כבר שנה בערך. מלבד המשחק הראשון מול מכבי ת"א לא ניצחנו אף משחק שהיה חובה לנצח. ובשיטת הלוזונליג נצטרך לנצח לפחות שניים כאלה במאי. מקווה שמי שהיה הגיבור של "סרט מלחמה" ידע להפיח את רוח הלחימה.

    אני אופטימי – אליפות ירוקה!

    אהבתי

  7. פרלה הגיב:

    שי אבחנות מדויקות וממצות. תודה.
    החוד שלנו הולך ומתחדד. ההגנה של הפועל מתפוררת. טווח השיפור שלנו, בחלון בינואר ובהמשך העונה, רחב יותר. גם ההיערכות למשחקים מול הפועל יכולה להיות טובה יותר אם נפיק לקחים משני ההפסדים האחרונים. ירוק עולה.

    אהבתי

  8. הופ הגיב:

    מתי – לא מסכים איתך בעניין הווינריות. באופן כללי, ווינריות או לוזריות זה עניין של דפוס של שנים, ואני לא חושב שבמכבי יש איזה שחקן עם דפוס של כישלון במאני טיים או הצלחה במאני טיים. הקבוצה שלנו, על השחקנים שבה, רשמה גם הפסדים מחרידים ברגעים האחרונים וגם מהפכים מרשימים ונצחונות במשחקים מכריעים – כמו בדוגמאות של פרלה, ויש עוד. דווקא לגבי הקפטן שלנו ספציפית, אני חושב שאחד הדברים היחידים שכן יש לו הוא אופי, אני זוכר אותו מציל אותנו כמה פעמים ברגע האחרון.
    אני מסכים איתך לגבי דבר אחד (שהוא בעיה ענקית) – בהחלט ייתכן שהמאמן שלנו הוא לא "ווינר", כלומר – הוא יודע להביא אותנו אל השוקת אבל בינתיים נראה שהוא לא יודע לגרום לנו לשתות (אם כבר אז לבעוט בה). אבל אני לא בטוח שזה עניין של אופי. אני חושב שעבור מי שמגיע מעשרות שנים של מאבקי תחתית אפרוריים, להיות פתאום במעמדים בהם כל העיניים נשואות אליך זה מעבר די רציני ולוקח זמן לפתח את האופי במצבים כאלה. כשלא היו על אלישע ציפיות, בעונה הראשונה ובמוקדמות הצ'מפיונס בשנה שעברה, הוא הצליח. ככל שהציפיות נערמו, היה לו קשה יותר. אבל אני חושב שיש לו את היכולת ללמוד – ויכול להיות אפילו שטראומת שנה שעברה זירזה את התהליך הזה.
    למעשה, זו אחת התקוות שאני נאחז בהן – שהעונה שעברה לימדה את אלישע שאסור להגיע לשיא מוקדם מדי. ושזו הסיבה ליכולת הבינונית שלנו בינתיים. אני בונה על זה שיש איזו תכנית להגיע לשיא בסביבות מאי. אולי אני אופטימי מדי אבל היי, זה עבד עד עכשיו (עד כה בימי חיי, עשרות תארים טפו טפו).
    שי – מסכים שווינריות זה מצב נפשי, אבל בשביל להכתיר קבוצה כווינרית או לוזרית צריך מסורת של שנים (ר' מכבי ת"א שנחשבת ווינרית עדיין, בזכות עשרות השנים בהן שלטה בליגה, והפועל שקשה לה מאוד להיפטר מהאתוס הלוזרי גם אחרי שנים של הצליחה). מצב נפשי שמשתנה כל שנה לא מספיק כדי לקבל תואר כזה.
    לכן המצב שלנו טוב – לכל המעורבים יש עדיין סיכוי להוכיח שהם לא ווינרים או לוזרים, ובמיוחד לגיבור של "סרט מלחמה". העניין הוא שמצד אחד (שלו, וגם של ההנהלה) ברור לו שצריך מלחמה בשביל לנצח, ואת זה הוא יודע לעשות, ומכל הצדדים האחרים (תקשורת, אוהדים) מופעל עליו לחץ לא להסתפק במלחמה אלא לשחק כדורגל מצוין ומרהיב כמו בשנות ה-90'. אני לא יודע אם הוא יודע לעשות את שניהם ביחד. אני לא בטוח שבהתחשב בסגל השחקנים שלנו זה אפשרי.
    יכול להיות שהגיע הזמן שהאוהדים יבחרו, כדורגל יפה או אליפות (כי בלי האוהדים זה יהיה קשה מאוד). אבל נדמה לי שהאוהדים עצמם לא יודעים מה הם רוצים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s