לא מיוחדג'. יצירתי

קלישאה של תקשורת ספורט שנהוג להשתמש בה במקרים כאלה: אם יש קבוצה שיכולה להפיל את בארסה זו בארסה עצמה. הפעם הקלישאה הזו לא היתה נכונה. ברצלונה עזרה לזה לקרות, זה ברור. אבל ארסנל ניצחה את המשחק הזה יותר משבארסה הפסידה אותו.

***

זו הסיבה שלא התלהבתי ממוריניו אחרי שהדיח עם אינטר את ברצלונה בשנה שעברה, כשכולם הכתירו אותו לגאון כדורגל: אינטר ניצחה את ברצלונה עם בונקר. משחק הגנה מצוין, נכון, עם הברקות קטנות של שינויי תפקוד וסגירות חכמות, נכון, ועם מתפרצות קטלניות, גם נכון. אבל זהו. אינטר הגדולה, עם שחקנים ברמה עולמית כמו לוסיו, מייקון, קמביאסו, סניידר וסמואל אטו, ניצחה את ברצלונה עם לא יותר מבונקר שהיתה יכולה לעשות כל קבוצת תחתית בליגה הספרדית, וחלקן גם עשו. ועל זה מגיעות אולי מחמאות, אבל לא הכתרות וכותרות כמו אלו שקיבל מוריניו.

לא הצטרפתי להתלהבות ממוריניו לא בגלל שאהדתי את בארסה, אלא כי מוריניו לא הביא שום בשורה חדשה לכדורגל. בארסה היא קבוצה שהביאה בשורה התקפית חדשה, סגנון משחק יפה לעין שמביא גם תוצאות, ובזכות הסגנון הייחודי שלה, שאף קבוצה עד היום לא הצליחה לחקות, היא והסגנון הזה שולטים בעולם הכדורגל בשלוש השנים האחרונות. כדי להתמודד עם סגנון כל כך ייחודי בצורה שבאמת תקדם את הכדורגל, היה דרוש לא עוד פיתרון נקודתי, אלא תפיסת עולם חדשה.

מוריניו לא הציג כזו. הוא ניצח את הסגנון החדש עם כלים ישנים. הקריטריון לקבוע שמאמן הוא "גאון כדורגל" הוא בעיני כזה: אתה צריך לשמח לא רק את אוהדי הקבוצה שלך (שכל מה שהם צריכים הוא ניצחון, ולא אכפת להם איך הוא יושג), אלא את אוהדי המשחק עצמו. מוריניו גרם לאוהדי אינטר להיות מאושרים ולכן בצדק נהיה אגדה במילאנו, אבל לא תרם שום דבר חדש להנאת אוהדי המשחק. הוא ניצח ולקח את הצ'מפיונס, ויש לו את החוש התקשורתי למנף את כל זה ובדיוק את התגובות המתאימות לטיפוח תדמית המיוחדג' שהוא כל כך אוהב, אבל בשביל להיות גאון כדורגל אתה צריך לעשות יותר מזה.

ארסן ונגר עשה יותר. הוא ניצח את ברצלונה במשחק התקפי. ועם שחקנים כמו שצ'סני, דג'ורו, קוסיילני, קלישי וסונג. אז מי המיוחד פה?

***

אני לא אנסה בכלל להבין את הטקטיקות המדויקות שניצחו עבור ונגר את המשחק הזה, קטונתי. מה שכן הצלחתי להבחין בו הוא לחץ גבוה באופן מפתיע (ממש קרוב לרחבה של ברצלונה) של שחקני ארסנל בדקות מסוימות, מתוך הבנה שחוץ מצ'אבי, שחקני ברצלונה לא ישלחו כדורים ארוכים לחצי המגרש השני גם אם חייהם יהיו תלויים בכך. ויתור מוחלט על הלחץ בדקות אחרות כדי לנוח והתמקדות בדקות האלה בהגנה צפופה סמוך לרחבה שלה, מה שכמעט עלה לארסנל בשני גולים לפחות. הסתמכות על המהירות של נאסרי ווולקוט מול פיקה האיטי ובעיקר באגף של אלבס שנשאר נטוש כשהברזילאי שיחק בעיקר ליד רחבת ארסנל (כלומר רוב המשחק). ויתור מסוים של ההגנה על מקסוול ולפעמים גם על אלבס (שניצל את זה יותר טוב ממקסוול), תמורת יותר לחץ על אינייסטה וצ'אבי – פיתרון שדומה להימור בכדורסל על הזריקה ל-3 של שחקנים מסוימים כדי להתמקד בהגנה על אחרים. משחק התקפי בעיקר דרך ווילשייר ונאסרי, שני שחקנים טכניים שלא נבהלו מהלחץ הברצלונאי ולא מיהרו לחפש שחקן למסור לו את הכדור ולמעשה לאבד אותו, אלא העזו לשחק קדימה במהירות מתוך הבנה שהרבה מהלחץ הזה הוא אופטי בלבד.

אף פעם לא הבנתי אם ארסנל נקראת כך בגלל ארסן או להיפך

אבל אפשר לחסוך את המאמץ לנסות להבין מה בדיוק מה עשה שם ונגר. מיטב מאמני העולם בכלל ומאמני ספרד בפרט יושבים ומנתחים את מה שבדיוק היה שם, ואם לא מדובר במקרה וביום רע של בארסה, וארסנל באמת הצליחה לפתור משהו במשוואה המסובכת שברצלונה מציבה ליריבותיה, אנחנו נראה אינספור גרסאות של הפתרונות האלו בעוד ועוד משחקים בליגה הספרדית, בליגת האלופות אם בארסה תמשיך בה ובמשחקי נבחרות מול ספרד, ונוכל להבין טוב יותר מה הם כוללים.

מה שחשוב הוא שוונגר ישב ושבר את הראש במשך שעות וימים ושבועות, ולבסוף הצליח לחשוב על פתרונות יצירתיים שהוכיחו לעולם שאפשר לנצח את ברצלונה גם בלי לוותר על הכדורגל, שאפשר להילחם בטיקי-טאקה בדרכים אחרות מאשר בבונקר מכוער. הכדורגל, כמו כל דבר, מתקדם דרך תזה ואנטיתזה, אתגר ופתרון, שמצדו מציב אתגר חדש. את תחילתו של הפתרון לאתגר של ברצלונה (שבעצמו יביא לנו בסופו של דבר את ה"ברצלונה" הבאה, תהיה זו ארסנל או כל קבוצה אחרת) הציג היום ארסן ונגר, ולא בגלל שהוא מיוחד. סתם כי הוא יצירתי.

***

כמובן שלברצלונה היה תפקיד חשוב בהפסד הזה. עד עכשיו הצליח פפ לעצור את ההיבריס, אבל הפעם כולם נפלו בחטא הגאווה. מסי שזלזל והחמיץ ברשלנות לפחות שני מצבים בטוחים, ואחר כך חשב שיוכל לנצח את ארסנל לבד וביזבז עוד כמה מצבים; אלבס שחשב שנאסרי קטן עליו וניסה להשפיט אותו אבל למעשה רק הכניס אותו יותר למשחק; פפ שהסתפק ב 0:1 והחליף את החלוץ היחיד שלו; ובעצם כל ברצלונה, שויתרה במחצית השניה על הטיקי טאקה (כלומר, על הנעת כדור תוך חיפוש מתמיד אחר הסדק בהגנה) והסתפקה רק בטיקי (הנעת כדור), ועל כך קיבלה את העונש שלה.

***

חוץ מהפתרונות היצירתיים של ונגר, חוץ מהמשחק הנהדר של כל שחקני ארסנל ובראשם אבואה, קלישי, סונג, קוסלייני ונאסרי, חוץ מהמומנטום המדהים שנכנסה אליו ארסנל אחרי שער השוויון, היה עוד מישהו אחד שייזכר מהמשחק הזה, שהיה לו חלק ענק בניצחון: ג'ק ווילשייר. איזה משחק עצום, איזו הבטחה נהדרת.

עדכון: הפוסט עלה גם אצל איציק אלפסי בדה באזר, תודה איציק על המחמאה.
וגם דורפן, אלון זנדר ועמית לוינטל כתבו על המשחק.