אנחנו – הפועל אשקלון

הבלוג, ובמיוחד כשהוא במצב רוח, לא כל כך אוהב ספיישלים חגיגיים, כתבות ברוח החג, אלגוריות לדמויות המגילה וכל הבלוז הזה. בכלל, הוא לא אוהב שמצפים ממנו לשמוח. מה שהוא כן אוהב לעשות כשמצפים ממנו לשמוח זה לעשות דווקא, ובמיוחד כשהוא במצב רוח. ולכן הוא דווקא לא ישמח היום. בפוסט זה לא תמצאו כל רוח היתולית מיוחדת, רפרורים להמן ולאחשוורוש או קלישאות ספורט פורימיות באופן כללי (וגם לא את שם התואר "פורימי". שונא אותו). אז בואו ניפטר מהן מהר: מכבי תתחפש לקבוצה, משייכנס הגול נרבה בשמחה, לא כל יום אשקלון, ניתן להם משלוח מנות, כל זה. פורים שמח חברים, אבל לא כאן. כאן מצב רוח.

לפני

(הרכב)

משחק קל. ממש כך. בלי התנצלויות או סייגים. משחק קל, אולי הכי קל השנה, וצריך לנצח אותו בקלות. נכון, השאננות מסוכנת, נכון, אשקלון תבוא להסתגר, נכון, מכבי לא מנצחת השנה לפני שהיא מוציאה לנו את הנשמה. ובכל זאת, משחק קל, שצריך לנצח בקלות.

צריך לנצח אותו בקלות כי אשקלון לא יודעת מי המאמן שלה, וסביר שגם במשחק עצמו תהיה שם איזו קומבינת עזורי יושב על כסא פלסטיק ליד דגל הקרן, מחפוד צועק הוראות מהיציע ואזוגי מאיים על מישהו. על הדשא, באותו הזמן, סביר שאשקלון לא תצליח לחבר מסירה אחת, יבוריאן ינסה להבקיע לבד והשוער המוזר של אשקלון יתלוש את השערות האחרונות שנותרו לו.

סליחה, לא צריך לנצח אותו בקלות. צריך להביס. איך אמר אלישע, "כולם מצפים שיהיה 0:3 בדקה ה-15?" זה בדיוק מה שאני מצפה לו. זה, ו- 0:5, 6, 7 בסוף המשחק. אולי הקבוצה שלנו לא משחקת משהו העונה, אבל משחק אחד של שישיה או שביעיה או לפחות חמישיה היא חייבת לתת השנה. חייב להיות משחק אחד שייכנס לנו לזיכרון מהעונה הזו. משחק אחד שיזכיר במשהו את האליפויות של פעם. רבאק, משחק אחד שייראה כמו המשחקים הטובים של הפועל.

חייב להיות משחק אחד שבו הכל מתחבר. הטכניקה של ורד-גולסה-רפאלוב, הכוח של חמד, הרגל השמאלית האימתנית של דבה (מה עם איזה שער בבעיטה חופשית, לדו?), משחק הראש של שַימון ופילאבסקי (מה עם איזה שער נגיחה מקרן, אנדריי?), הניסיון של בוקולי, המהירות של המגנים, יצר הכיבוש הבלתי ניתן לכיבוש של החלוצים, הרעב של שחקנים צעירים, התשוקה הטבעית למשחק, הרצון הספורטיבי הבסיסי להביס, לפרק, לרטש. חייב להיות משחק אחד כזה.

וזה צריך להיות מחר. למרות שגולסה משחק כביכול קשר אחורי. אני מאמין שמול אשקלון – מול אשקלון, בבית, למען השם – אלישע ירשה לו לשהות בעיקר מקדימה וירשה לנו לשחק סוף סוף עם קשר אחורי אחד. ואני מאמין שגולסה ינצל את זה, יחלק מסירות חכמות לכל עבר ופעם אחת לפחות גם ידרבל את הכדור יחד איתו אל תוך הרשת. אני מאמין שעותמאן ייקח את ההזדמנות שלו בשתי ידיים, יתן משחק טוב, יגביה מצוין לתומר ולדבה (שיבעט גם את הקרנות! בהחלט!) וישטוף את הקו הימני. אני מאמין שטוואטחה יחזור להשכיח את מסיללה עם חדירות מרהיבות משמאל, אני מאמין שוורד ייתן את המשחק הכי טוב שלו העונה, שרפאלוב יגלה שזה נחמד לשחק עם צעירים שיכולים ממש לרוץ לידו ועם שני חלוצים שיכולים למשוך את הבלמים הצידה ולפנות לו זווית לבעוט לשער, אני מאמין ששַימון ופילאבסקי לא יעשו אפילו טעות אחת בהגנה ושדוידוביץ', ששערו לא יסוכן כל המשחק בזכותם, בכל זאת יציל לפחות כדור אחד מהחיבורים. אני מאמין שחילופי המקום בהתקפה יעבדו, שהקרנות הקצרות יעשו את מה שהן אמורות לעשות, גם אם זה יהיה בטעות, אני מאמין שהקהל ייתן תצוגה נהדרת, אני מאמין שאלישע יעשה חילופים מצוינים, אני אפילו מאמין שהפעם לא נראה בטלוויזיה את הבחור עם חולצת "יאלה יאלה רפאלוב" (לשעבר "יעיש ז'ינו אני אוהב אותך") ביציע, אני מאמין שמחר הכל יתחבר, פעם אחת, פעם אחת מרהיבה, פעם אחת נהדרת ובלתי נשכחת!

ואז נוכל לחזור בשקט לנצחונות הקטנים, המתסכלים, המענים האלה, כשאנחנו לפחות יודעים שאנחנו מסוגלים אם אנחנו רק רוצים, ושאם אנחנו לא עושים את זה כל הזמן, זה רק בגלל שאנחנו רוצים לקחת אליפות אחת מגעילה ונבזית.

אין לי בעיה עם אליפות נבזית. כזאת עוד לא חוויתי. אבל מגיעה לנו פעם אחת העונה בה נרגיש שאנחנו באמת ראויים למקום הראשון, בלי להתנצל, בלי להצטדק. בלי להרגיש שגנבנו למישהו, בלי להרגיש שאנחנו בחסד ולא בזכות. ואני לא רואה הזדמנות יותר טובה מהמשחק מחר. המשחק הזה כמו סודר לנו מלמעלה, או מלמטה, או מאיפשהו, רק בשביל שהתקשורת תסתום קצת את הפה, שהאוהדים יזקפו סוף סוף את החזה, שהמצב רוח המחורבן שלי ישתפר קצת. וטוב, נו, גם בשביל פורים, שיהיה חג שמח.

נתראה אחרי ההתפוצצות.

נבואה? הפעם לא. דווקא.

0:3 ירוק. אבל כזה עם 5, 6, 7 שערים. ווהו! (מצד שני)

אחרי

(0:3 לנו)

טוב, כמובן שהפנטזיה שפרסתי פה ב"לפני" נידונה העונה להישאר בתחום המדע הבדיוני. כמובן שגם נגד הקבוצה הכי חלשה בליגה, שמשחקת בלי מאמן, בבית, אנחנו לא יכולים להבקיע יותר משלושה שערים סמליים. כמובן שדווקא במשחק בו לא ניתנה הנבואה הקבועה (אהמממ, האמנם?), היא התגשמה במדויק. וכמובן שעם כל הרצון של הבלוג להימנע מכך, פורים בכל זאת הראה את עצמו – כשבמקום התפוצצות אדירה על הדשא קיבלנו שלושה בומים קטנים מאקדח קפצונים.

בגדול

נו, זה מה יש. כנראה שגם אם נשחק נגד 11 טלוויזיות מקולקלות שיוצבו על הדשא במערך 4-4-2 ניראה ככה. זה הכי טוב שלנו העונה, עם תוספת של אקסטרה לחימה במשחקים נגד הגדולות.

פה ושם השחקנים מספקים רמזים לאיך הם היו יכולים להיראות, פה רפאלוב עם בעיטה חופשית טובה, שם דאבל פס יפה בין ליאור לוורד, פה איזה תרגיל קרן שעובד, שם איזו הנעת כדור מוצלחת שמביאה להזדמנות. מראים לנו מה היו יכולים לעשות, אם רק לא היו מוגבלים על ידי שיטה שמכריחה אותם להחזיר אחורה גם כשצריך ללכת קדימה, לחפש עוד מסירה הצידה כשאפשר לנסות לעבור את המגן, למסור שוב לשחקן האגף כשאפשר להיכנס במנהרה באמצע. הנעת הכדור הזו, שמתלבשת יופי על אלישע וה"סבלנות" שלו , עובדת יופי כשיש שחקנים שמנצלים את הנעת הכדור כדי לעשות כל הזמן תנועה לעומק כדי לקבל כדור. בליגה הישראלית זה סתם משעמם.

והם מוגבלים על ידי עצמם. חוסר ביטחון, עודף ביטחון, לא יודע מה זה, אבל משהו גורם לליאור רפאלוב, שאמור להיות אחד השחקנים הטכניים בליגה, לא להצליח להשתלט על כדור באופן קבוע. ומשהו גורם לתומר חמד, חלוץ הקבוצה שנמצאת במקום הראשון בליגת העל, לאבד חצי מהכדורים שמגיעים אליו בנגיעה הראשונה. אותו דבר עם דבאלישווילי, חלוץ נבחרת גיאורגיה, ובעצם עם כל השחקנים. משהו מפוזר, לא בפוקוס, לא מספיק חד.

יכול להיות שסגל השחקנים לא מספיק טוב. אבל זה לא מסביר את כמות האיבודים ואת התקיעוּת המתסכלת של ההתקפה שלנו. ואת האיטיות המשגעת הזו. כאילו אין בהם רצון לשחק, וכשהוא כבר מבצבץ מדי פעם הם כבר לא זוכרים איך עושים את זה.

ובכל זאת שיחקנו בסדר היום. ולקראת סוף המחצית הראשונה היו כמה דקות מצוינות. אם זה היה נגד בני יהודה או נתניה הייתי אפילו אומר ששיחקנו טוב. כמו פרומו מלהיב לסרט אקשן מרהיב, אבל בלי הסרט עצמו. זה מה יש.

ציונים

דוידוביץ' – 5. לא סוכן.

פיליאבסקי – 6. משחק שקט וטוב.

מימון – 6. אחלה משחק, הספסל עשה לו טוב.

טוואטחה – 6. עלה, עזר, תקף ואפילו בישל שער. הזימון לנבחרת עשה לו טוב.

עותמאן – 5. זו היתה הזדמנות להבין למה אלישע מעדיף את משומר. אייל הרבה יותר דומיננטי בהתקפה מאשר עלי, שבקושי תמך בוורד על הקו. יכול להיות שהיה משהו בדיבורים על עליה במשקל? אם הוא רוצה להיאבק על המקום שלו, כדאי שיחזור לכושר כבר במשחק הבא.

בוקולי – 8. תצוגת תכלית של קשר אחורי שגם תומך בהתקפה. על משחק כזה נגד קבוצה גדולה היה מקבל גם 9.

גולסה – 5. לא קשר אחורי. נגד אשקלון זה מספיק, אבל ההתקפה שלנו נפגעת בלעדיו.

רפאלוב – 7. בדיוק מסוג המשחקים שרפאלוב מצטיין בהם. לקח אחריות, בא לקבל את הכדור, אמנם איבד הרבה אבל היה פקטור משמעותי בהתקפה ואפילו ירד לגליצ'ים כמה פעמים.

ורד – 6. בכל פעם שהוא מקבל את הכדור יש תחושה שאם הוא יילך לבד הוא יוכל להגיע לשער. אבל גם הוא נדבק במחלת הסבלנֵת.

חמד – 6. שני שערים, מלחמה רגילה ולא הרבה חוץ מזה.

דבאלישווילי – 5. סביר וזהו.

מחליפים

קולמה – 5. חילוף מעצבן ופחדני של אלישע.

גדיר – 5. שיחק מעט ולא תרם.

אזולאי – שיחק מעט.

השחקן המצטיין

בוקולי. אם השחקנים שלנו היו לא חדים היום, בוקולי הראה חדות מהי. הקדים כל כדור יריב שעבר לידו, עשה המון תנועה מצוינת וגם מסר מדויק. היה תענוג לצפות בו.

עוד כמה מילים

ועכשיו אני רואה שגולסה, אולי השחקן היחיד שעוד היווה איזושהי הבטחה למשחק מהנה, עלול לגמור את העונה. האין זה סמל לכל העונה שלנו, עד שמשהו קצת עובד, הוא נשבר. עם כל היכולת הגרועה של הקבוצה, אם אלישע לוקח אליפות בעונה כזו בה כל השחקנים החשובים שלו נפצעו בשלב זה או אחר, זו חתיכת הישג. וחתיכת תעודת עניות לליגה.

תודות

לפרוספר אזגי. עם מאמן מתפקד אשקלון עוד היתה מוציאה פה תיקו.

פינת הטלוויזיה ע"ש ד. נוימן

אני לא מצליח להבין למה במאֵי השידורים חושבים שאני מעדיף לראות 20 שניות של רפי אוסמו או פאקינג ג'ון גרגורי בזמן שהמשחק משוחק. אם הייתי רוצה לראות סלבס של כדורגל יושבים ללא תנועה הייתי נכנס ל"גליצ'ים". איכשהו בשידורים האירופיים זה לא קורה בכלל. יכול להיות שהבמאים של שידורי הכדורגל פשוט לא רואים משחקי כדורגל?

השורה התחתונה

בסך הכל ניצחנו, במשחק לא רע, עם כמה דקות מצוינות. אפשר לחייך קלות.

השורה מתחת לשורה התחתונה

מצד שני (ווהו חושש), גולסה.