כל מיני דברים ועכו – אנחנו

למה לא כתבתי הרבה זמן? יכולתי לכתוב שהייתי עסוק בעבודה, או שהייתי עייף, או שסתם לקחתי לי חופש בלי סיבה. אבל הבטחתי לכם שקיפות מלאה, והאמת השקופה והמבאסת היא שיש תקופות כאלה בחיים של בנאדם, או לפחות בחיים שלי, שאין חשק יותר. לא רק לכתוב. בכלל. זה לא נושא קל לדבר עליו, ואני לא באמת יכול לספר הכל, גם אם הייתי רוצה, כי אלו מסוג התחושות שקשה לנסח במילים. אבל תחושה כל כך דומיננטית, שמלווה אותי כבר די הרבה זמן, אני גם לא יכול להסתיר.

ובכל זאת אני מתלבט אם לשתף, זה הרי בלוג על ספורט, ואתם מצפים לקרוא בו על ספורט. אבל מצד שני (ווהו, נניח) זה בלוג על ספורט, כלומר זה פלטפורמה שמוגדרת כיומן רשת, ויומנים טבעם שהם אישיים, ואישיים טבעם שהם לא תמיד שמחים, או מעניינים, ואפילו לא תמיד עוסקים בנושאם המוצהר, אבל הם כן מאוד מאוד קרובים.

ובמקום הקרוב הזה לעצמי – לא טוב, כבר די הרבה זמן. לא להיבהל, שום דבר דרמטי. פשוט תקופה כזו שאין חשק. אתם יודעים איך זה, החיים הם עליות וירידות, ועכשיו זו ירידה, או עלייה, תחליטו אתם מה קובע, המובן השגור של המושגים "אפ" ו"דאון", או הקושי שיש כשמטפסים במעלה מדרון תלול לעומת הקלילות השמחה כשיורדים בו.

ואולי ההבדלים הם של פנים וחוץ, ואם כך אז עכשיו זו ירידה שהיא גם עליה, כלומר משהו בפנים יורד ושוקע וטובע ומפרפר, ובמקביל בחוץ, כלומר כדי להמשיך ולהתמודד עם המציאות החיצונית, צריך להמשיך ולדחוף את הגוף העייף למעלה, נגד התנועה הטבעית שמתרחשת בפנים, נגד החיים שנראים פתאום כמו עליה שלעולם לא תסתיים.

ובכן, זה גבול השיתוף והשקיפות, בינתיים. זו הסיבה שלא כתבתי פה שבועיים בערך, והפגרה בהחלט עזרה לי בעניין הזה, או אולי פגעה בי, כי אולי אם הייתי צריך לכתוב, כוחות הנפש הנדרשים למעשה הכתיבה היו מרוממים אותי קצת. כך או כך, הפגרה עזרה לי להמשיך ולהתחפר במיטתי ובעצמי, בלי שאצטרך לגייס את הכוחות האלה, ובמילא אני לא יודע אם היו לי אותם.

ובימים האחרונים, כשכבר נדמה היה לי שהתקופה הרעה, המרה השחורה, עומדת להיגמר, אני עוקף לאט לאט את תחושת הנאחס והנה עוד מעט היא מאחוריי, ותיכף אראה אותה במראה האחורית ואוכל לחזור למסלול הרגיל, ואולי אפילו להתייחס לכל התקופה הזו כמשובת מתבגרים רומנטית, משל הייתי ורתר הצעיר או סתם פרוטוטיפ כללי של אמן מיוסר – והנה נחתה עליי צרה חדשה בדמות מחלה פיזית, התקררות משמימה וארצית לחלוטין, שהקימה לה בסיס קבע בגרוני ומדי פעם היא יוצאת להתקפות בזק בראשי ושולחת גם ארטילריה קלה לשאר גופי.

וכך, דואב וכואב, חלש ומותש ממצב הרוח, מצב המוח, מצב הכוח וגם מצב העו"ש שאמנם לא מתחרז עם כל אלה ובכל זאת מקומו לא נפקד, כך אני יושב להתכונן למשחק השבת, כשאני יודע מראש שגם השבת לא אחזה בתצוגה שתעודד את רוחי, תעורר את כוחי או תשפר כחכוחי.

*

ועוד לפני הלפני, היו הרבה אירועים הקשורים בספורט בשבועות האחרונים, וכדי שלא תחשבו שאני מפקיר אתכם לדעותיהם המטופשות של אחרים בכל אותם נושאים ולא משתף אתכם במחשבותיי הנעלות, העמוקות והצודקות, הריהן, בשילוב כמה קישורים מעניינים.

הנבחרת. באדיבות ידיד הבלוג מתי סין קרונה, הלכתי למשחק נגד לטביה (אני לא זוכר מתי הייתי לאחרונה במשחק נבחרת) ואפילו נהניתי מהמשחק ומהחברה (גם יקיר הבלוג עופר פרוסנר הצטרף). אולי זו הנוכחות הפיזית במגרש (מסתבר שכמה שהכורסא נוחה, המושבים הקפיציים של בלומפילד מהנים הרבה יותר, כי הם מונעים ממך לשקוע ולהרהר ומכריחים אותך למצוא עניין במתרחש), אולי זה המתח (מעדיף 0:0 במשחק גורלי וחשוב מכל 3:3 במשחק חסר חשיבות. אם הכורח הוא אבי ההמצאה, הרי המתח הוא אבי ההנאה) ואולי אלו השכנים (מתי מצד אחד שלי, עופר מצד שני. ממש כמו להיות תגובה בבלוג) – אבל המשחק היה אחד המהנים שחוויתי לאחרונה. מה רבה היתה הפתעתי כשחזרתי הביתה וקראתי שהיה משחק גרוע ומשעמם. כנראה שטעיתי ונהניתי לשווא.

ואחר כך היה גם המשחק נגד גיאורגיה וגם הוא היה מהנה מאוד. שוב, המתח כנראה עשה את העבודה. והנה מה שיש לי להגיד על הנבחרת: יופי. אמרו פה ושם אנשים וצדקו, הנבחרת שלנו הולכת בדרך חדשה – לא עוד להטוטני כדור והגנה נאיבית, אלא נבחרת לוחמת, פייטרית, שלא מוותרת ולא נכנעת. אם זה עבד לנו עם המדינה, למה שזה לא יעבוד עם הנבחרת שמייצגת אותה. ומגיע כמובן הקרדיט לפרננדז, שלא חשש לזמן שחקנים צעירים ולא מוכרים לציבור ולתת להם הזדמנות. אולי החוצפה שלו זה מה שאנחנו צריכים. מוקדם ומיותר לשמוח יותר מדי כמובן, סביר שבסוף לא נעפיל, אבל פרננדז לפחות סימן פה דרך מסוימת – בואו נוותר על הדימוי של הכדורגל שלנו בעיני עצמנו כטכני ומתוחכם, וננסה לשלב את האיכויות הטכניות המוגבלות שיש לנו עם הרבה מלחמה, כי מלחמה זה כנראה מה שאנחנו עושים הכי טוב (ויעידו הקשרים האחוריים האיכותיים שאנחנו מייצאים לאירופה), ומגיע לנו גם להרוויח מזה לפעמים.

קישור: קרמר כתב יפה על הנבחרת, פרננדז והתקשורת, כאן וכאן. וגם אלון עידן הבריק.

יורם ארבל. השדר הותיק שאני אישית אוהב, למרות הטעויות החוזרות והנשנות בשנים האחרונות, וחושב שעוד לא קם לו יורש אמיתי (אולי רסקין מצליח להפגין הומור וקלילות שמזכירים אותו, אבל הוא לא משדר כדורגל), הקדיש את משחק הנבחרת הראשון לענת קם. אני חשבתי וטענתי שזה מעשה אנושי ואמיץ, נעשה עוול לקם וטוב שיש מי שאומר את זה. מאוחר יותר הבנתי (אני עדיין לא בטוח) שמעצר הבית היא פרי בקשת סנגוריה של קם ואלמלא הוא, קם היתה יושבת במעצר רגיל – ואם כך, הרחמים וההזדהות עם קם מיותרים.

ובכל זאת, אני חושב שארבל נהג נכון – אם אתה חושב שנגרם למישהו עוול ואין פוצה פה, תגיד את זה למרות הסיכון שתושעה. גם זה תפקיד של אישיות ציבורית. לא רק לעשות את התפקיד המוגדר, אלא להתריע ולמחות. אז שבחיי לארבל.

(ואם זה סתם היה פרומו ל"המקור", זה מחליא ומקומם. אבל אני מאמין שארבל התכוון לדבריו).

קישור: כאן דורפן על ארבל וקם. וגם ייגר התייחס לזה.

מכבי ת"א כדורסל. מה יש להגיד? עשו את זה ועשו את זה יפה ומלהיב. שוב הוכחה הטענה שקבוצה חשובה מיחידים, בטח בספורט קבוצתי. אין לי הרבה מה להוסיף על כל הפרשנים החכמים והמבינים שניתחו את המשחקים מכל הזוויות האפשריות. נותר לי רק לאחל החלמה מהירה לפרקינס האהוב עוד מימיו הירוקים (אני חזיתי שלמרות כל הדיבורים על היותו שחקן משלים, הוא יהפוך לרכז הראשון מהר מאוד!), לקלל את המגיבים ששמחים לאידו כי עוד לא האריך את חוזהו במכבי (מתי התחלנו להזדהות כל כך עם בעלי ההון על חשבון האנשים הקטנים?) ולברך את בלאט ואת כל השחקנים המצוינים והמהנים שלו.

(ואם מכבי חיפה הקטנה שלנו תנצל את האופוריה כדי לסנסץ ביום ראשון, הברכות כפולות ומכופלות).

באשר לסוגית יום הזיכרון, דורפן כתב יפה ואני די מסכים איתו: כשמכבי ת"א הסכימה להשתתף ביורוליג השנה, היא הסכימה גם לשחק ביום הזיכרון, אם תגיע לגמר. היא לא יכולה עכשיו לברוח מההסכם הזה, ולדפוק את היורוליג. זה לא מקצועני. לכן היא צריכה לעמוד במילתה ולשחק ביום הזה. אחרת היא תבזה את המפעל ואת המועדון עצמו.

עם זאת, משום שבארץ נהוג שלא לערוך אירועי בידור ביום הזיכרון, אין לשדר את המשחק בטלוויזיה, וצריך להשאיר את הבחירה בידי כל אחד אם הוא מעדיף לצפות במשחק באינטרנט או להקדיש את היום לאבל. בכל אופן, גם אם נכונה הטענה שמכבי ת"א היא לא קבוצה פרטית אלא מייצגת את המדינה, אני לא רוצה שגוף שמייצג אותי יפר הסכמים ויבריז ממשחק שהסכים להשתתף בו. אני רוצה שיראו אותי, ואת המדינה שאני חי בה, כמי שעומדים בהתחייבויותיהם.

קישור: הפוסט של דורפן בנושא (דיון מעניין בתגובות), ועוד פוסט, קצר ומדויק, על בלאט.

ועוד. אם אתם זקוקים לחומר קריאה נוסף לשבת, הנה איתן בקרמן על נושא שקרוב לליבי, ולעיתים קרובות גם לחלקים אחרים בגופי. ואם אתם קוראים רק פוסט אחד מכל אלה שאני מקשר אליהם, קראו את הסיפור הנהדר הזה של מנחם לס, הסיפור שהכי אהבתי בספרו המומלץ "על חיצים ובונבונים".

זהו. ועכשיו, בחזרה לעתיד.

לפני

(ההרכב כאן)

מכבי מי? שלומי הא? מי זה גדיר? נדמה ששנים חלפו מאז נפגשנו עם קבוצתנו האהובה, והפנים והשמות כבר כמעט התפגגו מזכרוני (אולי בשל אות נושא קרוב לליבי). רק רפאלוב, טוואטחה וגם דבאלשווילי טרחו להראות את עצמם גם בפגרה, שלא נשכח אותם לגמרי. מה שמעלה שוב את עניין רפאלוב. אני כבר קצת התייאשתי מלנסות לפענח את האניגמה. במכבי הוא מאבד כל כדור שני ובמשחקים רבים נראה לא כל כך קשור למתרחש – אבל בנבחרת הוא מצטיין באופן די קבוע, וגם כשהוא לא מצטיין הוא מבשל ותורם. האם זה נובע מכך שבנבחרת יש ממנו פחות ציפיות? אולי זו יכולתו המופלאה להבריק כדי לתפוס מקום בהרכב, ונטייתו המעצבנת להתרגל מהר למעמדו ולהתחיל להשתעמם?

אם אנסה בכל זאת לפתור את התעלומה, נדמה לי שזה תוצר של אי ההיכרות של היריבה איתו. אם יש לנו יתרון לנבחרת שלנו באירופה, הרי הוא שהיריבות לא מכירות את הליגה הישראלית ואין להן מושג מי זה ליאור רפאלוב. הן נותנות תשומת לב לברדה, אולי לבן שהר, בטח לבניון, אבל רפאלוב מבחינתן הוא נעלם. ואז, כשהן מבינות שיש להן עניין עם דריבליסט לא רע שגם יודע למסור, זה כבר מאוחר מדי. בליגה הישראלית, לעומת זאת, רפאלוב ותרגיליו ידועים היטב, והמגנים באים מוכנים לקראתו. וכשלא הולך לו פעם ופעמיים, הוא מאבד ביטחון ונעלם.

כך או כך, "מצד שני" מברך את ליאור ומקווה שיידע למנף את ההצלחה הבינלאומית שלו ולמצוא קבוצה טובה בחו"ל, מה שיעשה טוב לכולנו. ובכל מקרה, רפאלוב לא בהרכב מחר, וכך גם קטן (לא נורא), גולסה (נורא ואיום) ומשומר (לא נורא). למעשה אנחנו משחקים מחר ללא שום עושה משחק, ומעניין יהיה לראות דרך מי יעברו הכדורים. אני הייתי מנצל את ההזדמנות לבחון את ורד בעמדה הזו, כשחמד ואזולאי ישחקו בין האגפים לאמצע, תוך היעזרות בעליית המגנים.

אפרופו מגנים, מחר יהיה מבחן גדול לעותמאן. המגן הימני הטוב בארץ לא הראה למה מגיע לו התואר הזה במשחקים האחרונים. הוא לא מהיר כשהיה, לא אנרגטי כפי שזכרנו ובטח לא דומיננטי כמו משומר ששוהה באורח קבע ליד רחבת היריבה ומהווה אופציה תמידית בהתקפה. אם עלי לא ייתן מחר משחק ענק, אבל ממש ענק, אין שום סיכוי שהוא יקבל עוד צ'אנסים העונה, ולאור ההחתמה המחודשת של משומר, יש סיכוי טוב שזה אחד המשחקים האחרונים שלו אצלנו. בזבוז אדיר מבחינתנו – אבל אם עותמאן לא מסוגל להתעלות על עצמו כשהוא מקבל את הצ'אנס, אולי בכל זאת לא כל כך אדיר. זה תלוי רק בו.

גם טוואטחה יצטרך להראות שמגיע לו להמשיך לקבל צ'אנסים גם כשפיטר חוזר, בין אם בהגנה ובין אם בקישור השמאלי. אחרת נראה אותו שוב רק בעונה הבאה. עוד בהגנה, פילאבסקי מתייצב כבלם מצוין ובנאדו נח מספיק כדי שיוכל לרוץ משחק שלם, וניר יצטרך להראות שהפדיחות האחרונות היו מקריות.

בהתקפה, קשה כאמור לראות מי יופקד על הנעת הכדור מצד לצד והזנת החלוצים בכדורים. אני מפנטז על ורד, כנראה שהתפקיד יוטל על בוקולי, אבל אולי זו דווקא הזדמנות לנסות לוותר קצת על הנעת הכדור האינסופית והעקרה ולשחק קצת יותר על מתפרצות והתקפות מהירות. מה שאומר לתת לעכו לשלוט קצת ואפילו לסכן אותנו, גם אם זה מפחיד את אלישע. זה שווה בשביל לתפוס אותם לא מוכנים מאחורה. תכל'ס, לא כל כך נעים להיזכר אבל ככה הפועל ת"א ניצחה אותנו פעמיים העונה.

*

ובאופן כללי יותר, זה כבר לא הגיוני מה שקורה איתנו העונה. זה לא סתם שהשחקנים שלנו נפצעים – אלו השחקנים הטובים ביותר שלנו, אלו שאנחנו נסמכים עליהם, שהמשחק שלנו בנוי עליהם. מילא מסיללה, אחד המבשלים המצטיינים שלנו. אבל אחר כך קטן, שכל המשחק שלנו העונה אמור לעבור דרכו. ואז גולסה, שבהיעדר קטן אמור היה להוביל את הקבוצה. משהו מאוד לא טוב קורה באופק האסטרולוגי של הקבוצה, ובכל זאת אנחנו מוליכים את הליגה ולא בקושי רב.

אז נכון, הליגה מחורבנת ואם אנחנו הכי טובים בה, זה רק בגלל שהשאר כל כך גרועות. אבל אם באמת נלך עד הסוף השנה, אי אפשר יהיה שלא להצדיע למאמן, שהתגבר על טראומה מקצועית, עזיבה של ארבעה מהשחקנים החשובים שלו, ואז גם על פציעותיהם של כמעט כל השחקנים המרכזיים שנשארו.

הדגש הוא על אם. כי אני לא בטוח בכלל שבלי גולסה נצליח לעשות את זה. אבל בעונה מוזרה כזאת, אי אפשר לדעת. צריך לקחת צעד צעד. והצעד הבא: ניצחון על עכו. צעד גדול לקבוצה, רק חצי צעד אחרי קיזוז.

הנבואה? 0:1 קטן יהיה די והותר.

אבל יהיה 0:3. ירוק.

אחרי (אורח! – מאת עופר פרוסנר)

לא ראיתי את המשחק היום כי חגגתי יום הולדת למ"ם (בהפתעה, ולכן גם לא יכולתי לעדכן שלא אראה). יקיר הבלוג עופר פרוסנר התנדב למלא את מקומי ב"אחרי" ואני מודה לו מאוד (גם בשם מ"ם). היה יום הולדת מוצלח, אגב

אז היום ניר הופמן חוגג יום הולדת לחברתו מ"ם, ועשה לה הפתעה, ולכן אני, הקורא הנאמן עופר פרוסנר, מחליף את מקומו. אני אנסה לעשות את עבודתו נאמנה, ומקווה לא לאכזב. אז בלי יותר מדי הקדמות, חוץ מלאחל מזל טוב למ"ם ולקוות שהם נהנים, בואו נתחיל.

את המשחק ראיתי מהאיצטדיון (המגרש) בנצרת עילית, ולכן יכול להיות שההתרשמות שלי מעוותת (כמו שכתב הופ בלפני על המשחק של הנבחרת, גם אני מאד נהניתי וחשבתי שהנבחרת שיחקה טוב). אני חושב שבגדול שבמחצית הראשונה מכבי שיחקה לא טוב בכלל, אבל אז, אחרי ההפסקה, פתאום עלתה קבוצה אחרת למגרש. וזה לא דבר חדש שקורה במכבי, ואם נדייק אז נגיד שזה קורה כל הזמן. גם בפעם הקודמת שנפגשנו עם הפועל עכו, במשחק שנדחה ביומיים בגלל השריפה בכרמל, הם הובילו כמדומני במחצית הראשונה ואז מכבי הבקיעה שלישייה. אז למה זה קורה?

ובכן, כמה שורות מתחתי ביציע העיתונאים, ישבו ליאור רפאלוב, פיטר מסיללה (עם תספורת אה לה בלוטלי) ואייל גולסה, ובמחצית הראשונה כאמור נפצעו גם דבלאשווילי וקולמה ויצאו גם הם למקלחת מוקדמת, כך שמכבי משחקת עם חצי קבוצה. ויתכן, רק יתכן, שבמכבי החליטו שאם משחקת רק חצי קבוצה, אפשר לשחק רק חצי משחק. ואם חושבים על זה ככה, פתאום הכל מתבהר ואפשר להיות מרוצים.

אבל להיות מרוצים אפשר גם ובעיקר בגלל שלקחנו עוד שלוש נקודות, במשחק חוץ קשה. יאללה, עוד 7 משחקים לעונה הארוכה בצורה בלתי אפשרית הזו.

בגדול

היו שני שחקנים שקיבלו הזדמנות במשחק הזה. עותמן ואזולאי, ושניהם (למרות הגול של שלומי), לא שיחקו כל כך טוב. במחצית הראשונה במיוחד, הם איבדו כדורים או כידררו את עצמם לדעת, או סתם לא היו מספיק אקטיביים. אני לא מאשים אותם, קשה לעלות למשחק די קשה ולא להיות חלודים, אבל בכל זאת, דברים בסיסיים לא עבדו במשחק. מצד שני (ווהו) היו שני שחקנים שאני רוצה לציין מאד לטובה במשחק. הראשון הוא מגן הנבחרת (כן כן, הנבחרת) טאלב טוואטחה. מספר 13 הפגין היום מהירות מצויינת, מסירות טובות, ובאופן כללי משחק טוב מאד. אני מאד נהניתי לראות אותו משחק, ואפילו יותר מכך אני חושב שהוא מגן מצוין, שיגיע רחוק. אני חושב שטאלב טוואטחה הוא השחקן המצטיין שלי השבוע, למרות אגב, שהיה קל לבלוט. בכל מקרה, שימו לב שהיום, בין השינויים שיש, אין רובריקה של שחקן מצטיין.

השחקן השני שנהניתי לראות היה פיליאבסקי. כמה שקט, כמה קור רוח, ואיזה כמעט גול הוא הבקיע. בינתיים, מאז שהוא הגיע, אני חושב שהאוקראיני הזה מהליגה השנייה שם הוא ממש בינגו. סיידו יא יא עלה היום כמחליף ושיחק, ויותר מכל דבר הזכיר לי איש גומי שכזה, שכל הזמן מזיז את גופו בתנועות בלתי אפשריות.

בכל מקרה אבל, עקב כמות הפצועים ושיבושה של תוכנית המשחק קשה להתייחס אליו בצורה אחרת חוץ מעוד 3 נקודות. אחרי שני החילופים בגלל פציעות שנערכו כבר במחצית הראשונה, הספסל של מכבי כלל את מימון, סארי פלאח ושאדי שעבאן, ואני לא ממש מצליח לזכור מי עוד חוץ מאמיר אדרי. וזה לא מבשר טובות לקראת המאני טיים.

ציונים, מגיבים וקוראים יקרים, אני אשאיר לאחד מכם לעשות, או לכמה מכם ובסוף נעשה שקלול וממוצע. יכול להיות רעיון נחמד.

עוד כמה מילים

אני אוהב משחקים כאלה, שבהם לא מרגישים את הקהל הביתי. מכבי מגיעה למשחק חוץ, במיקום גיאוגרפי נוח מבחינה גאוגרפית (למרות שאני זוכר גם משחקים בראשון לציון, למשל ה7-0 ההוא, שמכבי השתלטה על האיצטדיון), ומשתלטת על האיצטדיון. אבל חבל לי שקבוצה לא משחקת במגרשה הביתי. במקרה של עכו זה עוד הגיוני, אין להם מגרש ביתי כרגע ואמור להיות מוכן אחד בעונה הבאה (מקורה לחלוטין אגב), אבל עדיין, צריך שיבוא יותר קהל ביתי.

פינת התלונה

אין ציונים, תודות או פינת טלוויזיה, אז במקום החלטתי לייסד פינה. מי שמכיר אותי יודע שאחד המקומות האהובים עלי ביותר לאכול בהם הוא סניף המק דויד האחרון בנווה שאנן שבחיפה. אבל אולי שמעתם (אני לא יודע לתת לינקים) שיש סניף של מקום שקורא לעצמו מק דיויד, וטוען שהוא מחזיר את הרשת שנעלמה. אז היא לא נעלמה, והיום הלכתי לטעום את ההמבורגר המתחזה הזה בסניף בנצרת עילית ותנו לי להגיד לכם, שזה פשוט לא זה. מק דויד יש רק אחד, ושלא יעבדו עליכם.

השורה התחתונה

דיברו השבוע על דודו גורש כמחליף ללירן שטראובר. לפי השטות שלו בגול הראשון של מכבי, אני חושב שהמדים הצהובים כחולים ישבו עליו טוב.

השורה שמתחת לשורה התחתונה

זו הקבוצה של מכבי עם הכי הרבה ביצים שאני זוכר. עזבו כל השאר, יש להם ביצים. הם לא רואים בעיניים, הם לא מפחדים מכלום (חוץ מהפועל תל אביב) ולא אכפת להם גם מי משחק.

והתנצלות בנוגע על הסטיילינג ועל הבלגאן אם יש, ותודה רבה לכל מי שיגיב.