פלייאוף: אנחנו – נתניה. זמן החמישה

זהו. הלא-עונה נגמרה, והגענו סוף סוף לשלב בו כל נקודה היא באמת נקודה ולא רק חצי נקודה עם עיגול כלפי מעלה בתנאי שהמספר אי זוגי ואפשר לחלק אותו ב 12 ללא שארית. הגענו לישורת האחרונה, והגענו אליה במצב לא רע.

הפצועים חוזרים אחד אחד. מי שאמור להוביל אותנו בשנים הבאות סוף סוף מתחיל להיראות ככה (ורד, חמד) או שוב מתחיל להיראות ככה (רפאלוב). נראה שהשחקנים מתחברים אחד לשני, פעולות מתואמות שכוללות יותר משלוש מסירות נצפות בקרית אליעזר אחרי זמן רב, ואפילו הגולים מגיעים פתאום בכמויות: במשחקים האחרונים הקבוצה הבקיעה יותר משער אחד, ברובם אפילו שלושה, ובכולם היא ניצחה. בכולם חוץ מבאחד.

לפני

(ההרכב כאן)

לרובן עטר יש את כל הסיבות להתכונן באופן מיוחד למכבי, גם היום. מלבד הרצון הטבעי בניצחון חוץ יוקרתי בקרית אליעזר ובהמשך סדרת ההישגים באופן כללי (תיקו מולנו, השתלבות בפלייאוף העליון, העפלה לחצי גמר הגביע), הוא רוצה כמובן להוכיח שהוא לא נופל מאלישע כמאמן, וחייבים להודות שיש לו קייס. עם חבורת שחקנים כמעט אלמונית רובן הצליח להשיג הרבה מעבר לציפיות, בלי לוותר על כדורגל התקפי יחסית. הקהל בחיפה קורא בשמו, וכולם יודעים – כולל אלישע – שהוא המועמד הרציני ביותר לרשת את תפקיד המאמן. אם יצליח לנצח אותנו, עם סגל נחות ובמשחק מכריע מבחינתנו, יהיה קשה לטעון שאלישע טוב ממנו.

ויש עוד סיבה אחת שעטר ירצה לתקוע מקל בגלגלינו. אם ניקח אליפות, הסיכוי שאלישע יוחלף קלוש. המאמן שהכי רוצה שלא ניקח אליפות השנה הוא אלי גוטמן, ואחריו בתור מצבצץ הראש המתולתל של עטר. אם לא ניקח את התואר, הדרך סלולה לחזרתו של רובן למכבי. אם זה יקרה בגלל המשחק היום, אפשר כבר להכין את ספּר הקבוצה להפסיק להתאמן על צלחות ולהתחיל לתרגל תלתלים.

מה שמשאיר שאלה אחת: כמה השפעה יש למוטיבציה מיוחדת של מאמן על תוצאת המשחק? כמה הרצון העז של עטר לנצח יכול להשפיע על השחקנים שלו? מה הוא כבר יכול להגיד להם – חבר'ה תנצחו, אבל הפעם באמת באמת? מה הוא כבר יעשה במהלך המשחק – יחדד את החילופים שלו? יצעק יותר חזק? יילך יותר מהר באזור הטכני, עם מבט יותר מודאג וגבות יותר מכווצות?

אני מאמין שההשפעה של המוטיבציה המיוחדת של עטר על המשחק – מעבר לעובדה שנתניה לא יוותרו על המשחק מראש, כמו שעשו כבר קבוצות בעבר – היא מינורית בלבד. וזה אומר דבר אחד. הכל תלוי בנו.

*

הכל תלוי בנו, כלומר בשחקנים שהטראומה של השנה שעברה יושבת להם טוב טוב בראש. זה מועיל או לא? בהתחלה כן. אני מאמין שהשחקנים יבואו עם מוטיבציה מיוחדת להראות שפיק הברכיים בפלייאוף הקודם היה רק מקרה ולא עדות לאופי שכושל ברגעי האמת. הם יבואו חדורי אמונה שהם יכולים לעשות את זה, ויתנו את הכל, וכשאנחנו נותנים את הכל אנחנו לא נופלים מאף קבוצה בליגה.

הבעיה תתחיל ככל שנתקרב לסוף. אם הפועל תמשיך להיות צמודה או חס וחלילה תעבור אותנו, הזיכרון הכואב יחזור להדהד בראש ולהכביד על הרגליים. ככל שנתקרב לסוף, רצונם העז לשל השחקנים לנצח יתערבב עם מחשבות שיצוצו פתאום: אולי אנחנו באמת לא כל כך טובים, אולי מה שקרה לא היה מקרה כלל. אולי אנחנו לוזרים. וכשהמחשבות יצוצו, הגוף יגיב בהתאם ויסרב לציית לרצון. זיכרון ההבטחה לילדים בבוקר ש"הפעם ננצח!" יהפוך לציפיה משתקת. הדרבון של המאמן יהפוך ללחץ מסרס. קריאות העידוד של הקהל ייקלטו באוזניים כקריאות בוז ונזיפות (ואז יהפכו באמת לכאלה). ופתאום, כשבני יהודה יבקיעו שער ראשון, השחקנים ירגישו שזהו זה, הכל גמור, ההיסטוריה נועדה לחזור על עצמה.

*

אבל יש חמישה אנשים במכבי חיפה שיכולים למנוע את כל זה ולעצור את גלגל ההיסטוריה מחזרתו. לארבעה מהם קוראים ניר, אריק, גוסטבו ויניב. על ארבעת השחקנים האלה מוטלת המשימה לשאת את הקבוצה על גבם ולסחוב את השחקנים האחרים כשאלה לא מצליחים לפתע לעשות את הפעולות הכי פשוטות.

למה דווקא הם? לא כי הם כבר לקחו אליפות, גם צעירים יותר בקבוצה כבר לקחו. אלא כי כל אלה כבר היו בשני המקומות – למעלה ולמטה. ארבעת השחקנים האלה כבר היו במעמקי הכשלונות, הפציעות, ההפסדים צורבים וההשפלות המביכות, וכולם יצאו משם לפסגות ההצלחות הגבוהות ביותר. ולכן הם יודעים ששום דבר אינו קבוע מראש, שההיסטוריה לא באמת חוזרת על עצמה ושבכלל אין דבר כזה גלגל היסטוריה, ההיסטוריה היא מה שאתה עושה ממנה. ועל ארבעת השחקנים האלה, החכמים כמו שרק בעלי ניסיון יכולים להיות, מוטל לכתוב את ההיסטוריה של עונת 2010-2011: להמשיך לרוץ כשכולם קופאים במקום, לעודד את החברים אם חוטפים שער, לתפוס את הנשכבים על הדשא בייאוש ולהכריח אותם לקום, להביא אותנו אל החוף כשהאחרים כבר מרגישים שטבעו.

ייתכן שאלו הצעירים שיככבו. פיליאבסקי, ורד, רפאלוב, גולסה, חמד, אזולאי, הם יספקו כנראה את המסירות המתוחכמות, הדריבלים והגולים. אבל השחקנים הותיקים, מי בהגנה ומי בהתקפה, מי על המגרש ומי מהספסל, הם אלו שיצטרכו לוודא שאף אחד לא קורס.

*

האדם החמישי הוא מאמן. שמו אלישע, ועל אף השם המעט חנוני והמראה התמים והבלתי מזיק, הוא רב אמן בפסיכולוגיה. המאסטר הזה, שבעברו רשומים יותר מסרט מלחמה אחד, הצליח לגרום לחבורה של ילדים (עם מנהיג שהוא עצמו ילד), לקחת אליפות נגד כל הציפיות. אחר כך הוא הצליח לגרום לאותם ילדים לא להתפרק מול אריות היבשת. ואז קרתה תקלה בדרך. הציפיות נערמו וכובדן הכריע את הילדים, שקרסו. אבל הקריסה הזו רק משרתת רבי אמנים כמו מוריניו אלישע. היא מספקת להם אויב.

אם אלישע הוא אכן המאסטר הפסיכולוגי שאני חושב שהוא, הוא יבנה את הטראומה של שנה שעברה כאויב רב עוצמה שעל כולם להתאחד כדי לנצח, ככזה שצריך להקדיש את כל הריכוז, האנרגיות והמאמצים כדי להביס. ממש כמו שרב אמן אחר, במקום אחר, ניצל השבוע את תחושת "כל העולם נגדנו", כדי ללכד את שחקניו סביב מטרה אחת, והצליח – כך צריך אלישע לנצל את הטראומה ההיא כדי לגבש את השחקנים ליחידה אחת מגובשת, נחושה וחדורת תחושת שליחות, שאין מה שיכול לעמוד בפניה.

יש לנו חמישה מפקדים, וחמישה קרבות לנצח. חמסה חמסה. יאללה חיפה.

*

כמה קטנות לגבי הערב. סחתיין לאלישע על ההחלטה להעלות את קטן מהספסל (ובעצם סחתיין לקטן שהסכים ולא עשה בעיות. הרי אנחנו יודעים מי יותר חזק). כמו שראינו זה עושה טוב לא רק ליניב שלא צריך לסחוב משחק שלם, אלא גם לרפאלוב שמצליח לעשות יותר ויותר עם הכדורים שפתאום עוברים דרכו.

מסיללה נראה מצוין ויכול להיות פקטור מרכזי בפלייאוף הזה, במיוחד לקראת הפועל שעמדת המגן הימני שברירית מתמיד (בפעם האחרונה שמעתי על אלרואי כהן כאופציה לעמדה הזו). היום הוא יעשה את החימום האחרון.

ולבסוף, אני שמח שדבה עולה בהרכב. למרות שאזולאי היה טוב מאוד כששיחק וסיפק את הסחורה, צריך לזכור שלדו הוא החלוץ הראשון שלנו ושיש לו הרבה מה לתת. מעבר לזה, כבר די ברור שהוא עוזב הקיץ, והוא יודע שכדי לעשות קפיצת מדרגה ולעבור לקבוצה טובה, הוא צריך לתת פלייאוף מהסרטים. אנחנו לא נתנגד.

פליי-און!

הנבואה

ניתנה לשוטים.

ולכן

0:3 ירוק!

אחרי

מומחה בפסיכולוגיה? מאסטר במלחמות? רב אמן של מוטיבציה? אלישע נפל היום בגדול ויחד איתו קרסו כל תחזיות הבלוג. הוותיקים אכן שיחקו היטב – אך עבור הקבוצה הלא נכונה. המגן המהולל לא תרם דבר מלבד הגבהות סרק. "החלוץ הראשון" שלנו בכלל לא עלה בהרכב וכשכבר עלה, עצר בגופו באומץ דווקא את הבעיטות של שחקנינו שלנו, ומאמננו הנערץ, שכבר הוכתר כפרויד החדש, נראה היה יותר כמו אחד ממקרי ההיסטריה בהם טיפל הפסיכולוג הוינאי בראשית דרכו.

ראשים יעופו פה, אין ספק; צוות מומחי הבלוג יוחלף בצוות טוב יותר עוד לפני שיספיקו להגיד "דלה ימפולסקי". האנליסטים יתבקשו לארוז את חפציהם הדמיוניים ולעזוב את המשרד עד צאת החג. ניקוי האורוות יגיע עד לדרג סגן המנהל (את המנהל עצמו, כידוע, לא ניתן להחליף)! אך כל זאת לא יקרה עתה, שכן כעת יושבים להם כל אנשי הבלוג איש איש בקיוביקלו, ומוחים בסתר דמעה לנוכח חלום אליפות שבהרף שעתיים החל מתפוגג לו.

בגדול

הכל דווקא התחיל מצוין. הקבוצה שיחקה טוב מאוד, אפילו יפה לעין, ואותו מנהל בלוג אף החל להרהר שמא תיאוריית החלפה הזויה באמת התממשה, ומכבי חיפה אכן חזרה לגופה הרגיל והמוכר עם ביצוע הקיזוז השני. בעקבות המשחק הנאה לא איחר גם השער להגיע, כשהוא מגשים במלואה את התחזית השבועית: אמנם הצעירים רפאלוב וורד היו אחראים לדריבל, למסירה ולגול, אבל את המהלך התחיל השוער הוותיק ניר דווידוביץ', הידוע גם בכינויו "אחד מהחמישה".

אבל את אותו דווידוביץ', מסתבר, לא ניתן לשבץ בשום תזה, ואי אפשר לבנות עליו כל תיאוריה או תחזית. כי לשוער הסופר-מעולה ניר דווידוביץ' יש בעיה קלה של הפרעת אישיות דיסוציאטיבית, ובמסגרתה מתקיימת בו גם אישיות נוספת, נקרא לה "אוי" לצורך העניין. ומדי פעם, במיוחד כשאנחנו מגיעים לאיזשהו משחק מכריע, אותו אוי מרדן וסורר מתעקש להזיז את ניר מעמדת הקונטרול ולעשות "דווקא", להפר כל תרחיש הגיוני, לשבש את העניינים. וגם היום, כמו נגד מאלמה, כמו מול לוקומוטיב, קפץ לניר אותו האוי לכמה דקות, ובכמה דקות האלה אולי איבדנו את האליפות.

אבל יש עוד אחראי להפסד הזה. החילופים ההיסטריים וההזויים של אלישע, שרצה להוכיח שהוא יותר התקפי מהאפיפיור (ואולי מעטר), גמרו לנו את המשחק. לא זאת בלבד שהוא ערך סדרת חילופים אחת אחרי השניה בלי לתת לשחקנים צ'אנס להתרגל למערך החדש; לא די בכך שהוא סתם זרק שחקנים למערכה בלי שום היגיון ובכך איבד את רפאלוב שנעלם ואת גולסה שלא היווה פקטור; אלא שמשום מה הוא בחר להוציא את השחקנים הכי וותיקים ומנוסים שלו, אלו שיכולים לסחוב ולשאת ולהקים את האחרים ולעשות את כל הדברים שרשמתי ב"לפני" – ולהשאיר על המגרש חבורת כבשים מבוהלות, מובלות על ידי רועה ששנותיו היפות כבר מאחוריו. כך שגם אחרי כל החילופים ההתקפיים, הגענו לפחות מצבים מהיריבה.

נאמר זאת כך, חברים: סביר להניח שאלישע שלח לעצמו היום את מכתב הפיטורין שלו.

כמה

2:1 להם.

ציונים

אוי – 3. כל הקריירה שלו ניר עומד כמו שהוא עמד בשער השני. וכל הקריירה הזו אני חושב, מעניין מתי מישהו ינצל את העמידה המוזרה הזו. אז היום, דווקא היום (כאמור, דווקא זה שמו השני של אותו אוי), זה קרה. טעות קשה.

אה, כן, והיתה גם הטעות הראשונה. אבל זה יכול לקרות לכל השוערים, שקוראים להם ניר דוידוביץ'.

בנאדו – 5. היה צריך להישאר על המגרש. הוא כבר בישל לנו שער העונה והוכיח שכשהוא עולה קורים דברים טובים. אבל אלישע.

פילאבסקי – 6. קור הרוח שלו מהמם. הסתדר גם בלי בנאדו. בלם לשנים, ושאף אחד לא יהפוך אותו לקשר אחורי בבקשה.

מסיללה – 4. לאיפה נעלמו הפריצות הידועות? בלעדיהן נשארנו עם הגבהות גרועות וחורים לא ברורים בהגנה. במקרה שלו זה תמיד גם חיובי: אולי נרוויח אותו לעוד שנה.

משומר – 5. לא הועיל, לא הזיק יותר מדי.

יאיא – 7. לא מצליח לחבב את השחקן הזה, שנראה לי מגושם וכל כך לא אלגנטי. אבל לזכותו ייאמר שבלי בוקולי הוא עצר לבדו הרבה מהתקפות נתניה, ובתור בלם הוא הציל לנו גול בטוח.

בוקולי – 5. הייתי מעדיף שהוא יישאר ולא יאיא. יכול להבקיע גול וגם אם לא, הניסיון שלו יכול לסייע. אבל אלישע 2.

רפאלוב – 5. נתן מחצית ראשונה טובה ואפילו גול, אבל מאז שקטן נכנס ראינו את אותו רפאלוב לחוץ וחלש שפוגע במשחק של הקבוצה. עם קטן הוא חצי בנאדם.

ורד – 6. בישול יפה, משחק לא רע במחצית הראשונה, ובניגוד לאחרים לקח אחריות, ניסה ונלחם גם בשניה.

אזולאי – לא היה רע, ולא יותר מזה.

חמד – 6. דומיננטי כרגיל במשחק הגובה וגם סיפק כמה מהלכים יפים שהסתיימו רק בכמעטים. הכי מסוכן אצלנו, אבל הוא לא יכול לבד.

מחליפים

קטן – 5. לא הקטן שיכול להציל אותנו.

דבאלישווילי – 4. רק הפריע.

גולסה – 5. דווקא התחיל טוב, ואז נעלם.

השחקן המצטיין

סיידו יאיא. השקיע את נשמתו כדי להצדיק חוזה לעונה הבאה, והציל אותנו מתבוסה ביתית. (ועדיין אני תמיד חושש כשהכדור בסביבה שלו. ולדעתי הוא לא מספיק טוב בשביל הקבוצה. כבר עדיף את גולסה שם).

עוד כמה מילים

אני עדיין חושב שההשפעה של מאמן על שחקניו במשחק אחד היא מינורית. לא בזכות המוטיבציה של עטר נתניה ניצחה היום. ולכן צריך להעריך אותו עוד יותר: הוא יצר העונה בנתניה קבוצה שלא צריכה דרבון מיוחד בשביל להוציא ממכבי חיפה 4 נקודות תוך שבוע, 3 מהן בקריית אליעזר. הקבוצה שלו לוחמת, מגובשת, מהירה, מפחידה ואפילו משחקת יפה לפרקים ארוכים, במסירות קצרות ובנגיעה אחת. קצת כמו מה שאלישע מנסה כבר עונה שלמה להנחיל לשחקנים שלנו, לשווא.

עטר, שנשאר רגוע גם בפיגור וגם כשהוביל (והקבוצה שלו רגועה בדיוק כמוהו), ועשה חילופים התקפיים ואמיצים באמת – לא פרועים ומבולבלים כמו אלו של המאמן שלנו – הראה שהוא בהחלט ראוי. אתם יודעים בדיוק למה.

תודות

לשחקני נתניה, שבאו לשחק פתוח ולא התבנקרו גם אחרי שהבקיעו. תודה שהזכרתם לקבוצות ליגת העל שאפשר לנצח גם בלי ליצור מגן אנושי סביב השער.

השורה התחתונה

עד היום חשבנו שכדי לקחת אליפות נצטרך לנצח את הפועל. היום למדנו שגם זה עלול שלא להספיק.

השורה מתחת לשורה התחתונה

ראובן עטר חתם היום בר"ת על החוזה שלו לעונה הבאה במכבי חיפה.

*

עדכון: והנה הסיכום (המצוין, והעצוב) של פרוסנר.