סופהקלאסיקו! וגם פלייאוף: מכבי תל אביב – אנחנו

האמת? אין לי כוח. אין לי כוח לכתוב, השבוע הזה מייגע, החום שמתחיל להזדחל פנימה מתיש רק בזה שהוא מזכיר כמה חם פה בקיץ. ואין לי כוח לכתוב על ספורט, העונה בכל הליגות מתארכת ומתארכת וכבר מושכת רגליים, ונדמה גם שהפעם היא היתה מעייפת מתמיד. אפשר כמובן לטעון שזה בגלל שהשנה כתבתי בלוג לאורכה. זה יהיה נכון, ומעייף.

אין כוח אבל חייבים, כמו שחבר אמר לי פעם "קצת קשה אז דתיים?", אז לא, לא דתיים, לא משלימים עם אפיסת הכוחות אלא ממשיכים להילחם, כל הזמן ובלי לוותר, ופה בבלוג מלחמה פירושה כתיבה, אז נכתוב, מה כבר יכול להיות, מקסימום אם לא ייצא טוב אתם מוזמנים להתעלם, ואם ייצא טוב אתם מוזמנים להתעלם גם כן, רק עם איזה שמץ של שביעות רצון, אולי.

*

אפילו סדרת הקלאסיקו'ז הזו. כמה ציפינו לה! ואיך ניגשנו אליה ברוח עזוז, עם שירה באוזניים וצירופימילים על השפתיים, חדורי מוטיבציה ומלאי תקוות! והנה אנחנו מסיימים אותה זוחלים על הגחון, אדומי פנים וחמומי מוח, מלאי טענות כרימון שנשכח על המדף ומתפתלים מכאבים שחלק אמיתיים וחלקם מדומים, קשה כבר להבחין (אבל חשוב בכל זאת להציץ בין האצבעות לראות אם למישהו אכפת). גם הקלאסיקו'ז שאבו מאיתנו כל טיפה אחרונה של כוח, ובכל זאת נתרום רק נקודה אחת,  רק כדי לצאת ידי חובה, על הרגע שעשה את הסדרה.

ביטחון עצמי אדיר,

זה מה שמאפשר לשחקני בארסה לעשות את כל הדברים הקטנים שרק היא עושה ואף אחד אחר לא. זה מה שמאפשר לה להתעלם מהחוקים המקובלים ולשחק בלי חלוצים, למסור קרן קצרה ולהחזיר את הכדור עד לבלם בלי בושה, להוציא כדורים חופשיים במהירות וממש ליד השחקנים של היריבה בלי לפחד שהם יחטפו. זה מה שמאפשר לשחקנים להתעקש לא להרחיק כדור בהגנה אלא להמשיך לחפש את המסירה שתוציא להתקפה חדשה, גם שהחלוצים היריבים כל כך קרובים אליהם שאתה אומר לעצמך: איך יש להם אומץ, איך?

הם בטוחים בעצמם, זה איך. השיטה, המיומנות, השחקנים, המאמן – כל אלה עושים את ברצלונה טובה יותר מכל השאר. אבל הבטחון העצמי, זה שרוכשים רק באמונה מוחלטת בנכונות הדרך, הוא שגורם לקבוצה להיראות כאילו היא משחקת במימד אחר, שחקניה מרחפים כמה סנטימטרים מעל הדשא כשהכדור עובר ביניהם מאחד לאחר כאילו מאליו, ולפעמים רוח אלוהית נכנסת בהם, בדרך כלל באחד מסוים, ונושאת אותו עם הכדור עד השער. הביטחון העצמי הזה הוא שמבדיל קבוצות טובות מקבוצה בלתי נשכחת.

והביטחון העצמי הזה הוא בדיוק מה שנפגע בגמר גביע המלך. נפגעה התחושה שברצלונה מדרגה מעל כולם, שהיא לא באותה ליגה, שהיא "קבוצה מעולם אחר". מוריניו העקרב הוכיח שאפשר לעצור אותה במשחק מכריע – בלי להתבנקר! – ואפילו לעקוץ עקיצה קטלנית. וזה בא בדיוק בזמן, רגע לפני הצ'מפיונס. ריאל היתה יכולה וצריכה לנצל את זה במשחק הבא, ואולי היא עוד היתה מפתיעה ועולה לגמר.

אבל בהיותו עקרב, מוריניו לא יכול היה להתגבר על הטבע שלו ולהימנע מלעקוץ את הצפרדע הלבנה שנשאה אותו מעבר לנהר, תוך שהוא לוקח איתו את הקבוצה שאולה בעוד מסיבת עיתונאים מוריניואית, שגרתית לכאורה אך לחלוטין אחרת – כי הפעם היה שם פפ שחיכה בדיוק להזדמנות כזו.

פפ ידע שהעקרב יעקוץ כהרגלו וניצל את ההזדמנות לתת מסיבת עיתונאים שמטרתה היתה החזרת ביטחון לשחקנים שלו. הוא עשה מעשה מוריניו ומשך אליו את האש עם נאום אימפולסיבי שכולו חשיבה מראש. לא ממש משנה מה הוא אמר שם, כל עוד באיך שהוא אמר את זה היה כדי לגרום לכל העולם (ולעוד כמה כוכבים שצפו בסדרה בשידור ישיר בין-גלקטי) לעסוק בו ולא בחריקות שנשמעות ממכונת המלחמה הקטלונית.

זה היה הרגע ששינה את פני הסדרה – כי הסב את כל תשומת הלב מהאסון שהתרחש על הדשא כמה ימים לפני (הקבוצה הטובה בעולם, יש האומרים בהיסטוריה, מפסידה בגמר גביע!) למלחמת ההשמצות בין המאמנים. זה אמנם הפך את המשחק השלישי להיאבקות בבוץ (ובכזו היה סביר שמוריניו יפסיד, כי בכדורגל בניגוד להיאבקות בבוץ יש כרטיסים והרחקות), אבל מנע כל אפשרות של חוסר ביטחון אצל השחקנים.

סדרת משחקים היא קרב מוחות בין מאמנים. ולכן אולי ראוי היה לה לסדרה הזו להיות מוכרעת במסיבות העיתונאים לא פחות מאשר על הדשא. במלחמה הזו, עם כל הכבוד למלך חואן קרלוס ולגביע שלו, ניצח המאחד את המיוחד.

*

ומה עלינו? אנחנו הצופים ניצחנו או הפסדנו בסדרה הזו? צודק דורפן כשהוא טוען שהחופש שניתן לקבוצות הספרדיות לעשות ככל העולה על רוחן מחוץ למגרש, הפך בשבילן רישיון להתנהג כמו תינוקות גם בתוכו. אף קבוצה אינה גדולה מהמשחק, וגם לקבוצות כמו לתינוקות צריך לשים גבולות.

ובכל זאת: לי היה כיף, מההתחלה ועד הסוף. אני יכול לנסות לפרט למה אבל אחרים כתבו את זה טוב ממני, אז אין צורך להתאמץ. המגיב "הכתום" באותו פוסט (תגובה 23) סיכם פחות או יותר את הרגשתי, והמגיב old timer (תגובה 32) נתן לכל העניין טאץ' פואטי ויפה:

"זה נראה לי כאילו היה הסכם ג'נטלמני בין הצדדים לנהוג בחוסר ג'נטלמניות מובהק. כשאלו הם הכללים המוסכמים על הצדדים ('רמה כפי יכולתך ושהטוב מבינינו ינצח') צריך להסתכל על המשחק ולשפוט אותו כמו שהוא: מפגן חסר בושה של יצרים. פורנוגרפיה של כדורגל. תוסיפו לזה כדורגל שלפרקים היה עוצר נשימה (המחצית הראשונה של בארסה בקאמפ נואו, ההתעופפויות של קסיאס, המתפרצות של ריאל, וכמובן – ליאו מסי) ותקבלו חוויה די מענגת. פורנו בלי לנצל נשים. הטוב מכל העולמות".

ה 0:5 ההוא היה מעשה אהבה. הסדרה הזו היתה מפגן חסר בושה של יצרים. ככה אני אוהב את המשחק הזה: לפעמים רומנטי ואידיאליסטי, ולפעמים פרוע וניהיליסטי. כי ככה אני אוהב.

*

והנה שני סיכומים שנהניתי מהם במיוחד: של איציק אלפסי ושל מיכאל יוכין.

וזהו, ניפגש בגמר.

*

אה, ויש גם פיינל פור ביורוליג. אני עם הצהובים. כי גדלתי על ווילי סימס וקווין מגי וג'מצ'י וחן ליפין וברד ליף ומוטי דניאל ואיזה מפחיד טקצ'נקו וכמה טוב הבנזונה הגאליס הזה ואנחנו נגד הרעים וצעקות "יש אלוהים" בסלון, ולמרות שהבנתי מאז כמה דברים על חוסר צדק, אני לא יכול שלא להיות בעד הקבוצה הצהובה כשהיא משחקת באירופה. כי גם אם הראש אומר לפעמים שכבר ממש לא אכפת לו – הגוף שלי בכל זאת מתרגש מעצמו לפני המשחקים, ומרחף קצת בנצחונות ומתקרפד קצת בהפסדים. ככה זה, יש דברים שרק הגוף מחליט.

(ומי שרוצה לקרוא על הפיינל פור מומלץ לו להיצמד לבלוג של קרמר).

לפני

ולנו יש פלאפל פלייאוף. וגם לליגה הקטנה שלנו פה כבר אין לי הרבה כוח. וכאן זה לא רק האורך אלא בעיקר הקיזוז הזה, כן שוב הקיזוז, שהוציא את הרוח מהמפרשים. כמו להילחם שעות על גבי שעות בקרב אמיץ רק כדי שבסוף יגלו לך שכל הכדורים היו סרק ורק עכשיו מתחיל הקרב האמיתי. הרוח יצאה, ואם נשאר בכל זאת איזה צפריר חבוי באיזה קרע בד תלוי, באו הידיעות על כך שהקיזוז עלול להמשיך גם בשנה הבאה וגם הצפריר הזה חמק לו בגניבה ונעלם אל האופק כנפיחה דקה.

אבל יש משחק, וגם פה צריך לאסוף את הכוחות האחרונים ולהילחם. כמו כל המשחקים האחרונים גם זה המשחק החשוב ביותר שלנו העונה. עוד משחק העונה, והפעם אלו הצהובים שבניגוד ליורוליג, כאן אנחנו שונאים. כצפוי, הפועל נתנו את הקשקוש הבכייני שלהם (מצד שני, ווהו, אנחנו היינו נוהגים אחרת?), ומכבי תל אביב הגיבו כצפוי בהצהרות חד משמעיות שמשתמעות לשתי פנים (תלוי מי השומע).

"מצד שני" קורא, כמובן, לכל הצדדים להתנהג בספורטיביות. ב"כל הצדדים" הכוונה גם לצדדים המשחקים לפני כן (כי יש עוד כמה אינטרסים, גם אדומים, שאפשר למצוא במשחקים השבת). ב"ספורטיביות" הכוונה שהטובה תנצח – ובלבד שזו תהיה אנחנו.

ההרכב

כאן, פחות או יותר.

אין יותר מדי מה להגיד

לגבי המשחק עצמו, כלומר יש הרבה אבל מה זה שווה כשבסוף בא יניב קטן אחד עם גב שבור ולועג לכל הניתוחים והתחזיות. בכל מקרה המשחקים בשלב הזה תלויים יותר ברצון מאשר ביכולת.

במשחק הקודם הקבוצה זינקה על צוואר היריבה ככלב משוגע, תפסה אותו ולא הרפתה עד הסיום. זה מה שהכניס את הקהל למשחק, שזה מה שהשאיר את הקבוצה על הצוואר כל המשחק. וזה מה שהקבוצה צריכה לעשות עד סוף העונה. להיכנס למשחק דרך ההגנה. וכשההתקפה מקרטעת, לחזור למשחק דרך ההגנה. השחקנים יודעים שיש להם חוב לאוהדים, ומוטל עליהם להחזיר אותו, גם אם זה אומר להבקיע בקצות הציפורניים, להגן על השער עם השיניים ולהשאיר איברים פנימיים על המגרש. יש מספיק מחליפים טובים בשביל שהשחקנים לא יחסכו במאמץ.

מכבי ת"א טובה, מבחינת איכות השחקנים לא בהכרח נופלת מאיתנו, אבל אנחנו רוצים יותר. ואם השחקנים יראו את זה על המגרש, ניקח. זה עד כדי כך פשוט.

רגע, אבל עידן ורד כן או לא? ורפאלוב מה? וקטן יילחם שוב? ודוידוביץ' יגיע או שאוי שוב יופיע? ויאיא? מה יהיה על יאיא? ואלישע? יהיה אמיץ או לחיץ, מאסטרי או היסטרי?

ששש. שקט. נלחמים.

הנבואה

ניתנה לשוטים

ולכן

0:3 ירוק!

*

עדכון חי! (אל תגלו לאף אחד אבל כל עדכון הוא חי)

אוקיי, אז מכבי נתניה והפועל מילאו את בקשתי: שיחקו בספורטיביות, והקבוצה הטובה יותר ניצחה (אנחנו). אני חש חובה מוסרית לבקש בזאת את סליחתו של רובן, על שהעזתי לרמוז על אינטרסים אדומים שעלולים להיות לקבוצה שלו היום (שמירת רגליים לגביע, רצון אישי באליפות של הפועל). אני מתנצל מעומק ליבי על חילול שמו של אחד האנשים ההוגנים והספורטיביים בישראל, גם כשחקן וכפי שמתברר במיוחד בשבועות האחרונים, גם כמאמן – איש שכל הקריירה שלו היא מופת להגינות ספורטיבית שהוכתמה רק פעם אחת ביריקה קטנה, ובהכירנו את הנפשות הפועלות ניתן להניח שגם היא לא היתה משוללת הקשר.

המשחק הערב חשוב כשם שהיה קודם, ואולי אף יותר. כשיודעים שתיקו מספיק בשביל לשמור על המקום הראשון, יש נטיה להרפות. אז לא. יש לאחוז אף יותר חזק ממה שתוכנן. להיצמד ליריבה ולא לעזוב. להדק את הלסת חזק יותר על הצוואר. כי את ההזדמנות הזו אסור לשמוט מבין השיניים.

ששש.

אחרי

ומתוך כל הלאות הזו פתאום עולה לה אנרגיה חדשה, והגוף מתמלא אדרנלין וריגושים והתלהבות וכוחות חדשים, כאילו משום מקום. איך זה שבהרף משחק אחד יש כוח פתאום? איך זה שמתוך העייפות צומח רצון חדש להמשיך ולדהור קדימה? איך נוצר לפתע יש מן האין? זה דבר שרק אהבה יכולה לעשות. והיום שידרנו אהבה לקבוצה, מי מביתו ומי מפאבו ומי מכסאו ביציע, וקיבלנו אהבה חזרה, אהבה בצורת מחויבות מלאה לכל אוהד ואוהד, ובעיקר למועדון הזה שנקרא מכבי חיפה.

אז מה? לצעוק או לשתוק? להתפוצץ או להתאפק? אחרי המשחק בא לשחרר איזו צרחה, אבל הניסיון והזכרון מנקרים ומזכירים כמו שעון מעורר שהושם מזמן על מצב "נודניק" ומאז לא מפסיק להתריע מהתלהבות מוקדמת, ומחזיקים חזק חזק בחזה את כל השמחה, ולא משחררים את הצרחה, ובכל זאת משתחררת לה איזו אנחת רווחה.

בגדול

כדי לעלות למלחמה אמיתית כמו שרצינו קבוצה צריכה להרגיש שהיא אנדרדוג, שאם לא תיתן הכל ותאחז בלי להרפות, היא תיפול לתהום. אבל קרה מה שקרה במשחק המוקדם והחרב לא הונחה על צווארנו. קשה לבוא כאנדרדוג כשאתה רגוע, ובמחצית הראשונה באמת נראינו כמי שמתקשה לחשוב שהוא חייב את הניצחון, וגם השער הראשון לא תרם.

אבל במחצית השניה השחקנים נזכרו (מן הסתם היה מי שהזכיר להם בחדר ההלבשה) בכל העונה שעברה עליהם, ובסוף העונה שעברה, ובחוב שהם חייבים, וכשהם עלו על הדשא וראו את האוהדים הם ידעו שמהמשחק הזה הם יוצאים עם שלוש נקודות.

גם כשהיתה לחוצה, גם כשת"א שלטה, מכבי שידרה בכל פעולה מי רוצה את הניצחון יותר, שלא יהיו ספקות פה. ובמחצית השניה הקבוצה קיבלה את הביטחון שלה חזרה, וכשלצהובים יש רק אוסף של שחקנים, מלהיבים ככל שהיו, כל מה שקבוצה אמיתית כמו מכבי היתה צריכה לעשות הוא להעביר את הזמן עד הסיום.

תל אביב היתה לא פחות טובה, ואולי יותר. אבל אנחנו לא באנו לנצח משחק. אנחנו באנו לקחת אליפות, ואלו שני דברים שונים לגמרי. בשביל לנצח משחק צריך בדרך כלל לשחק טוב מהיריבה. בשביל לקחת אליפות מספיק לרצות יותר. אנחנו רצינו יותר.

כמה

0:2 לנו.

ציונים

דוידוביץ' – 6. ת"א לא סיכנו יותר מדי את השער, אבל מי יודע מה היה קורה אם עטר היה משווה בדקה ה 26. באותו רגע ניר דוידוביץ' עמד איתן והחזיר חוב פרטי משלו לקבוצה. (אחר כך הוא כמעט יצר אחד נוסף, אבל זה לא הזמן להתקטנן).

בנאדו – 7. התחיל קצת לחוץ, בהמשך נזכר מי הוא והשרה שקט על ההגנה. איזו עונה מדהימה עבורו.

פילאבסקי – 7. מה עוד אפשר להגיד על הבלם הכי שקט וקר רוח שהגיע לפה מאז אחד, רומן פץ? לי אין. ענק בכל המובנים.

מסיללה – 7. ריח האליפות כנראה הגיע גם אל פיטר, והוא חזר לתת את הכל. בהתקפה הוא עדיין לא דומיננטי כמו לפני הפציעה אבל עליה אחת טובה הספיקה לשער השני המרגיע והחשוב.

משומר – 8. אחד השחקנים שהפנימו לגמרי את המצב ומה זה אומר לתת את הגוף על הדשא. נכנס לכל תיקול כאילו אין לו בעיה לתרום את הרגל למען האליפות. משהו שחשבתי בסביבות הדקה ה 80: משומר הוא איתן אהרוני של התקופה. לא שחקן ענק אבל אחד שנותן את כל הנשמה, ומדי פעם גם זוכה בגמול בדמות איזו יציאה מבריקה. בדקה ה 6 היתה לו אחת כזו.

יאיא – 7. טוב, זה מתחיל להיות ברור: יאיא פה בשביל להישאר. גם במשחק בו הוא לא היה צריך להציל את המולדת החדשה הוא הראה הרבה שקט וקור רוח, ולמרות הגמלוניות המסוימת שלו כמעט ולא איבד כדורים, ואפילו הוציא יפה להתקפה. הקרן שרפאלוב מסר לו לבעיטה היתה אות הקבלה הרשמי שלו לקבוצה.

בוקולי – 8. גם עליו אין כבר מה להגיד. נמצא בכל מקום, לוקח כל כדור, לא מוותר. אנרגיה בתנועה. שחקן מרגש.

קטן – 6. המשיך לרוץ עוד מהמשחק שעבר. בא להילחם ולמרות שבהתקפה לא היה פקטור גדול, המשיך לשאת את הקבוצה על גבו אל חוף מבטחים, ואז שוחרר לתת לגב לנוח, כי יש עוד שני משחקים לפנינו. ברגעים האחרונים של העונה הוא מתגלה כמנהיג אמיתי, ואני חושב שגם הוא קצת מגלה את זה על עצמו.

רפאלוב – 7. ליאור הסתכל היום על קטן ולמד שמנהיגות מתחילה בהגנה, ורק דרכה קונים כבוד אמיתי מהשחקנים האחרים, ומהקהל. לא הלך לו רוב המשחק אבל הוא המשיך להתעקש ולהילחם, ואחרי שקטן יצא כבר לא היה ספק מי המנהיג החדש של הקבוצה. גם אם עדיין לא פרע את כל השטרות שהובטחו בהקשר שלו, ליאור הוא שחקן שונה לגמרי וטוב בהרבה ממה שהיה רק לפני כמה חודשים.

דבאלישווילי – 6. קצת יותר מדי בטוח ביכולות שלו. עדיף שיישאר כמה שיותר קרוב לרחבה של היריבה וייתן לחמד, ליאור ויניב לעשות את עבודת ההכנה. משחק יחסית חלש, ועדיין הוא נלחם ורצה, וגם בישל גול.

חמד – 9. פתח בגול. ואחר כך: מסירה נהדרת לדבה. מסירה אדירה למשומר שהסתיימה בעוד גול. הכנה יפהפיה לרפאלוב עם העקב. צירוף מסירות ועקבים עם בוקולי שכמעט הוביל לעוד גול. ומלבד זאת משחק מעולה עם הגב לשער. מלחמה על כל כדור. מחויבות מוחלטת. גיבור אמיתי. ולכן תפגשו אותו שוב עוד מעט.

מחליפים

ורד – 7. נכנס נהדר למשחק, היה מעורב בכמה התקפות וכמעט הבקיע. מחליף או שחקן פותח, ורד מראה שהוא נכס אמיתי לקבוצה לשנים הבאות.

גולסה – 5. לא חזר לעצמו עדיין. בדיעבד לא נורא ש(בעיקר בגלל פציעות) אייל לא נתן את העונה לה ציפינו ממנו. עכשיו יש לו עוד מה להוכיח.

אזולאי – 6. אני שמח שהוא נכנס ולא טוואטחה. עם כל הכבוד לטאלב ולעונה הנפלאה שלו, גם שלומי תרם לא מעט לעונה הזו כשאחרים היו פצועים וחלשים. יופי שאלישע זכר את זה.

השחקן המצטיין

אין מתאים מתומר חמד להיות השחקן המצטיין של המשחק הזה. שחקן בית אמיתי שחוזר הביתה, ומחזיר יחד איתו את מכבי חיפה הביתה, למה שהיתה לפני שהכסף של שחר התחיל לעשות הבדל.

אם תהיה אליפות, זו תהיה אליפות של אנדרדוג אמיתי – ואין אנדרדוג כמו חמד לסמל אותה. מי חשב שהשחקן המקסים הזה, שהחלום שלו היה רק לשחק בקבוצה בה גדל, יסיים את העונה כאחד הכוכבים הגדולים שלה כשיציעים שלמים בבלומפילד קוראים לו לבוא אליהם. אחד הסיפורים היפים של העונה היפה הזו.

עוד כמה מילים

עוד אחד שהסיק מסקנות מהשנה שעברה הוא אלישע. הוא היה היום פעיל מתמיד, לא מרשה לעצמו להירדם לרגע. חיוני. עירני. דרוך. לא מפסיק לדבר עם השחקנים, לסמן להם לאן ללכת. חילופים נכונים בזמן הנכון, וכאלה שמלאים כבוד לשחקנים שהביאו אותו לכאן. המשחק של נתניה נתן לו איזו סטירה, ואלישע בא לשלבים המכריעים כמו שצריך. אלישע בא היום לקחת אליפות.

תודות

לכל השחקנים. באמת. כשהם נראו אדישים או מזלזלים במהלך העונה ידענו לרדת עליהם. היום מגיעה להם תודה גדולה.

ועוד אחת קטנה, לרובן עטר ולקבוצה המצוינת שבנה. חצי גמר הגביע הולך להיות אחד המשחקים הקשים שהיו לנו בשנים האחרונות.

פינת הטלוויזיה ע"ש ד. נוימן

כששמחים כמו היום למי אכפת מנוימן. דני וחברו בן ג'ונסון מקבלים היום פטור.

השורה התחתונה

זה הולך להיות אחד השבועות המרגשים בחיינו.

השורה מתחת לשורה התחתונה

מהספסל שלנו עולים עידן ורד, אייל גולסה, שלומי אזולאי. עוד על הספסל: ג'ון קולמה. טאלב טוואטחה. מוחמד גדיר. ואם מישהו זוכר, יש גם איזה נביא בשם סינטיהו שמתחמם אי שם. מי חשב בתחילת העונה, כשאיבדנו את טישיירה וקינן וארבייטמן וכיאל ולא הבאנו כמעט אף אחד במקומם, שיהיה לנו כזה עומק? אני לא. וגם כאן הקרדיט מגיע בעיקר לאדם אחד: האיש והצלחת על הראש. אולי בקרוב גם ביד. אינשאללה.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, קישור התקפי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

24 תגובות על סופהקלאסיקו! וגם פלייאוף: מכבי תל אביב – אנחנו

  1. שמרלינג הגיב:

    אין לי מה להוסיף, אז אומר משהו אוף טופיק.
    מכבי חיפה לא תיקח אליפות השנה מפני שבליגה שלנו יש קבוצה טובה ממנה. קבוצה של כדורגל אמיתי. קבוצה שגרמה לי להסתכל על כדורגל אחרת. הפועל תל אביב. איכות השחקנים בהפועל תל אביב כמו גם המאמן ועוזרו, כולם ללא יוצא מן הכלל ברמה אחרת משאר הליגה. נחושים, מוכשרים ותל אביביים. אין לי ספק שהפועל תל אביב, הקבוצה הראויה בארץ, כנראה קבוצת הכדורגל הטובה אי פעם ששיחקה בארצנו, שעשתה סנסציות מרשימות בליגת האלופות שעד היום מדברים עליהן באירופה, לא תפסיד נקודות עד סוף העונה ותיקח עוד אליפות מוצדקת. לי, בתור אוהד מכבי חיפה, לא נותר אלא לפרגן. תודה לך הפועל על כך שהעשרת את חיי כאוהד כדורגל. האליפות של האדומים בצדק.

    אהבתי

  2. פרלה הגיב:

    שמרלינג, לקח לי שורה וחצי עד שירד האסימון (אוטוטו אסימון יהיה מונח שממש מופיע בשאלות טריויה). כתיבה רהוטה שאין להוסיף עליה. גדול.
    השתיקה לפני עבדה טוב אז נפגש אחרי.

    אהבתי

  3. סטודנט הגיב:

    אוי ואבוי, איך אפשר להיות בעד הצהובים יום אחד, יום אחרי זה להיות נגדם, ויום אחרי להיות בעדם. דיסוננס קוגנטיבי. האלה מדריד!

    אהבתי

  4. מתי הגיב:

    רק כדי לשבח את הפוסט הזה חשוב לצאת מהקונכיה בה אני מקשיב לצלילי הים ושותק ואז לחזור לעוד כ-10 שעות שתיקה.

    אהבתי

  5. שמרלינג הגיב:

    רובן עטר הראה הגינות כלפינו. נתניה שלו היא הפייבוריטית שלי לקחת את הגביע השנה. בגמר נתניה תפגוש שוב את הפועל תל אביב. יהיה מעניין לראות את זה, בתור אוהד נייטראלי.
    והפועל, האדומה והמשובחה, החליטה לפתוח את מאבק האליפות על מנת שיהיה יותר מתח במחזורים האחרונים. כל הכבוד להם. זאת לא בושה להפסיד אליפות למועדון כזה גדול, זה כבוד לסיים מקום שני בעונה כזאת.

    אהבתי

  6. הופ הגיב:

    שמרלינג – ולי לא נותר אלא להסכים עם כל מלה.
    סטודנט – חיים בדיסוננס קוגנטיבי הם המצב הטבעי פה.
    פרלה ומתי –

    אהבתי

  7. פרלה הגיב:

    כל מה שנדרש הוא רק עוד שבוע אחד של צניעות.
    בכל זאת 2 הערות:
    1. מסיללה עשה גול בכל 90 דקות בשבועיים האחרונים. מה הוא עושה ביתר הזמן הפנוי שלו באגף?!
    2. בשבת הבאה התאריך הוא 14 במאי.

    כ"כ יש לנו כרטיס פנוי לשער 4 עליון ליום רביעי.

    אהבתי

  8. סטודנט הגיב:

    אני רוצה גם עוד 2 הערות בנוגע לשטיח הצהוב:

    1. השלמנו עליהם סוויפ, על האפס!
    2. 5 משחקים נגדם, 5 ניצחונות על האפס

    ועוד הערה:
    שפנא תשלים את המלאכה !!!!!

    אהבתי

  9. הופ הגיב:

    פרלה – אבל זה כל כך קשה להישאר צנוע! טוב נו, אם הקבוצה שלנו, עם משקולות על הרגליים, הצליחה לכבוש שני שערים – גם אנחנו נצליח לכבוש את החיוכים. והלוואי שנזכור את ה 14 במאי.
    אני כנראה לא אבוא לחצי גמר, נחכה לגמר בסבלנות. אני ממליץ בחום על מתי, הוא אחלה שותף למשחק :)
    סטודנט – קבוצה מנצחת כסף. כמה נחמד להגיד את זה בתור אוהד מכבי חיפה.
    וביורוליג אהיה כאמור בעד הצהובים. מגיעה להם איזו נחמה, לא?

    אהבתי

  10. גלעד הגיב:

    איזה שבועיים להגיע לארץ… יום רביעי אני בחצי גמר, מול קרית שמונה אני כנראה אוותר אבל ב21 יום לפני הטיסה חזרה, אני בבלומפילד, מכפר על עונה שעברה…

    רק אצלי עדיין מקונן החשש מ2 הפסדים? אבל מצד שני (וואוה!) אני רואה את הפועל, ואני רואה קבוצה כבויה, בלי שום רצון ובטח שבלי יכולת, אז אני רגוע, קרית שמונה, הנה אנחנו באים!
    נתניה בחצי גמר? הם צריכים להראות סימני עייפות מתישהו לא? המשחק גם בשעה מאוחרת, ילדים הולכים לישון מוקדם, אני רוצה שחמד ואזולאי יפתחו, דבה נראה לי איטי משהו, גם היום גם שבוע שעבר היו לו 2 מצבים שחלוץ עושה מהם גול, הוא הוציא 2 קרנות..
    עוד קצת!

    אהבתי

  11. עופר (הירוק) הגיב:

    הערה – היום על הספסל – לא היו סולליך ולא קולמה. סתם ככה שתדע.
    מצד שני (ווהו) יש מספיק שחקנים טובים אחרים.

    גם אני אסכם, אבל באמת שבאמת שבאמת – היה לי יום מאד כיפי. לא יאמן שיש שבוע כל פעם בין משחקים, ושהוא נמשך שבעה ימים שלמים!

    אהבתי

  12. אני אמתין עם הברכות לשבוע הבא מטעמי מנחוס, אבל אני יכול לספר לכם שלא רק אצל החיפאים בכרמל ובגלות העלה השבוע האחרון חיוך גדול ושיחרר הרבה מועקות, גם אצלנו בירושלים (ולא בגלל שהבטחנו את ההישארות בליגה :) ).
    והאיש עם הצלחת על הראש הוא המאמן מס' אחת בארץ, אתם אמורים לדעת זאת טוב מכולם!

    אהבתי

    • הופ הגיב:

      אז אמתין עם התודות :)
      אני מחבב את אלישע ומעריך אותו, אבל אם ניקח אני אהיה מוכן להתחיל לשקול גם את התואר המחייב הזה.
      וחכו חכו עם החיוכים, למודי מועקות אנחנו (בכל פעם שאני אומר דבר כזה אני מרגיש קצת צודק וקצת חצוף).

      אהבתי

  13. ברק הגיב:

    עם כל הרצון לתת הנחה לחבורת דני נוימן – היום הם התעלו על עצמם.

    שמתם לב למבזקונים שרצו בתחתית המסך והיו רלבנטיים ללפני שבועיים?
    "אזלו הכרטיסים לאוהדי מכבי חיפה למשחק העונה"
    "ממפיס ניצחה את הלייקרס והשוותה את הסדרה ל- 2:2"
    "בוסטון ניצחו את ניו-יורק והשלימו 4:0 בסדרה"

    אהבתי

  14. tsoof הגיב:

    אין מה להגיד. האושר בא בזעם.

    אהבתי

  15. תום הגיב:

    זה לא שהשטויות שדני נוימן מוציא מהפה מפתיעות מישהו עדיין, אבל בהחלט שווה להזכיר הפעם שבמשך כמה דקות רצופות, נוימן קרא לפילאבסקי "פאביצ'ביץ'". הוא חזר על זה מספר פעמים. והשדר שלידו אפילו לא טרח לתקן אותו.
    אין על ערוץ 1

    אהבתי

    • הופ הגיב:

      כן, זה עוד מילא, קורה. אבל זה שהורסקי לא תיקן אותו מעיד שגם הוא יודע שאף אחד לא באמת לוקח את נוימן ברצינות.

      אהבתי

  16. מתי הגיב:

    חיכיתי עד מוצאי יום העצמאות כדי להגיד:יששששששששששששששששש ולחזור ולהתחפר בשתיקתי המחוייכת.
    טוב אפשר כבר להגיד איזה מילה-צודק ניר על המקום שאתה נותן לתומר חמד בסיפור של העונה הזו. בדקתי וזה לא יהיה חתרני לקבוע שתומר חמד הוא שחקן העונה בעיקר עקב העובדה שהוא אחראי ל-17.5 נקודות שהשיגה מכבי חיפה העונה יותר מדבאלשווילי (16.5), רפאלוב וגאדיר (8.5 כל אחד) וקטן (7)

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s