סופהקלאסיקו! וגם פלייאוף: מכבי תל אביב – אנחנו

האמת? אין לי כוח. אין לי כוח לכתוב, השבוע הזה מייגע, החום שמתחיל להזדחל פנימה מתיש רק בזה שהוא מזכיר כמה חם פה בקיץ. ואין לי כוח לכתוב על ספורט, העונה בכל הליגות מתארכת ומתארכת וכבר מושכת רגליים, ונדמה גם שהפעם היא היתה מעייפת מתמיד. אפשר כמובן לטעון שזה בגלל שהשנה כתבתי בלוג לאורכה. זה יהיה נכון, ומעייף.

אין כוח אבל חייבים, כמו שחבר אמר לי פעם "קצת קשה אז דתיים?", אז לא, לא דתיים, לא משלימים עם אפיסת הכוחות אלא ממשיכים להילחם, כל הזמן ובלי לוותר, ופה בבלוג מלחמה פירושה כתיבה, אז נכתוב, מה כבר יכול להיות, מקסימום אם לא ייצא טוב אתם מוזמנים להתעלם, ואם ייצא טוב אתם מוזמנים להתעלם גם כן, רק עם איזה שמץ של שביעות רצון, אולי.

*

אפילו סדרת הקלאסיקו'ז הזו. כמה ציפינו לה! ואיך ניגשנו אליה ברוח עזוז, עם שירה באוזניים וצירופימילים על השפתיים, חדורי מוטיבציה ומלאי תקוות! והנה אנחנו מסיימים אותה זוחלים על הגחון, אדומי פנים וחמומי מוח, מלאי טענות כרימון שנשכח על המדף ומתפתלים מכאבים שחלק אמיתיים וחלקם מדומים, קשה כבר להבחין (אבל חשוב בכל זאת להציץ בין האצבעות לראות אם למישהו אכפת). גם הקלאסיקו'ז שאבו מאיתנו כל טיפה אחרונה של כוח, ובכל זאת נתרום רק נקודה אחת,  רק כדי לצאת ידי חובה, על הרגע שעשה את הסדרה.

ביטחון עצמי אדיר,

זה מה שמאפשר לשחקני בארסה לעשות את כל הדברים הקטנים שרק היא עושה ואף אחד אחר לא. זה מה שמאפשר לה להתעלם מהחוקים המקובלים ולשחק בלי חלוצים, למסור קרן קצרה ולהחזיר את הכדור עד לבלם בלי בושה, להוציא כדורים חופשיים במהירות וממש ליד השחקנים של היריבה בלי לפחד שהם יחטפו. זה מה שמאפשר לשחקנים להתעקש לא להרחיק כדור בהגנה אלא להמשיך לחפש את המסירה שתוציא להתקפה חדשה, גם שהחלוצים היריבים כל כך קרובים אליהם שאתה אומר לעצמך: איך יש להם אומץ, איך?

הם בטוחים בעצמם, זה איך. השיטה, המיומנות, השחקנים, המאמן – כל אלה עושים את ברצלונה טובה יותר מכל השאר. אבל הבטחון העצמי, זה שרוכשים רק באמונה מוחלטת בנכונות הדרך, הוא שגורם לקבוצה להיראות כאילו היא משחקת במימד אחר, שחקניה מרחפים כמה סנטימטרים מעל הדשא כשהכדור עובר ביניהם מאחד לאחר כאילו מאליו, ולפעמים רוח אלוהית נכנסת בהם, בדרך כלל באחד מסוים, ונושאת אותו עם הכדור עד השער. הביטחון העצמי הזה הוא שמבדיל קבוצות טובות מקבוצה בלתי נשכחת.

והביטחון העצמי הזה הוא בדיוק מה שנפגע בגמר גביע המלך. נפגעה התחושה שברצלונה מדרגה מעל כולם, שהיא לא באותה ליגה, שהיא "קבוצה מעולם אחר". מוריניו העקרב הוכיח שאפשר לעצור אותה במשחק מכריע – בלי להתבנקר! – ואפילו לעקוץ עקיצה קטלנית. וזה בא בדיוק בזמן, רגע לפני הצ'מפיונס. ריאל היתה יכולה וצריכה לנצל את זה במשחק הבא, ואולי היא עוד היתה מפתיעה ועולה לגמר.

אבל בהיותו עקרב, מוריניו לא יכול היה להתגבר על הטבע שלו ולהימנע מלעקוץ את הצפרדע הלבנה שנשאה אותו מעבר לנהר, תוך שהוא לוקח איתו את הקבוצה שאולה בעוד מסיבת עיתונאים מוריניואית, שגרתית לכאורה אך לחלוטין אחרת – כי הפעם היה שם פפ שחיכה בדיוק להזדמנות כזו.

פפ ידע שהעקרב יעקוץ כהרגלו וניצל את ההזדמנות לתת מסיבת עיתונאים שמטרתה היתה החזרת ביטחון לשחקנים שלו. הוא עשה מעשה מוריניו ומשך אליו את האש עם נאום אימפולסיבי שכולו חשיבה מראש. לא ממש משנה מה הוא אמר שם, כל עוד באיך שהוא אמר את זה היה כדי לגרום לכל העולם (ולעוד כמה כוכבים שצפו בסדרה בשידור ישיר בין-גלקטי) לעסוק בו ולא בחריקות שנשמעות ממכונת המלחמה הקטלונית.

זה היה הרגע ששינה את פני הסדרה – כי הסב את כל תשומת הלב מהאסון שהתרחש על הדשא כמה ימים לפני (הקבוצה הטובה בעולם, יש האומרים בהיסטוריה, מפסידה בגמר גביע!) למלחמת ההשמצות בין המאמנים. זה אמנם הפך את המשחק השלישי להיאבקות בבוץ (ובכזו היה סביר שמוריניו יפסיד, כי בכדורגל בניגוד להיאבקות בבוץ יש כרטיסים והרחקות), אבל מנע כל אפשרות של חוסר ביטחון אצל השחקנים.

סדרת משחקים היא קרב מוחות בין מאמנים. ולכן אולי ראוי היה לה לסדרה הזו להיות מוכרעת במסיבות העיתונאים לא פחות מאשר על הדשא. במלחמה הזו, עם כל הכבוד למלך חואן קרלוס ולגביע שלו, ניצח המאחד את המיוחד.

*

ומה עלינו? אנחנו הצופים ניצחנו או הפסדנו בסדרה הזו? צודק דורפן כשהוא טוען שהחופש שניתן לקבוצות הספרדיות לעשות ככל העולה על רוחן מחוץ למגרש, הפך בשבילן רישיון להתנהג כמו תינוקות גם בתוכו. אף קבוצה אינה גדולה מהמשחק, וגם לקבוצות כמו לתינוקות צריך לשים גבולות.

ובכל זאת: לי היה כיף, מההתחלה ועד הסוף. אני יכול לנסות לפרט למה אבל אחרים כתבו את זה טוב ממני, אז אין צורך להתאמץ. המגיב "הכתום" באותו פוסט (תגובה 23) סיכם פחות או יותר את הרגשתי, והמגיב old timer (תגובה 32) נתן לכל העניין טאץ' פואטי ויפה:

"זה נראה לי כאילו היה הסכם ג'נטלמני בין הצדדים לנהוג בחוסר ג'נטלמניות מובהק. כשאלו הם הכללים המוסכמים על הצדדים ('רמה כפי יכולתך ושהטוב מבינינו ינצח') צריך להסתכל על המשחק ולשפוט אותו כמו שהוא: מפגן חסר בושה של יצרים. פורנוגרפיה של כדורגל. תוסיפו לזה כדורגל שלפרקים היה עוצר נשימה (המחצית הראשונה של בארסה בקאמפ נואו, ההתעופפויות של קסיאס, המתפרצות של ריאל, וכמובן – ליאו מסי) ותקבלו חוויה די מענגת. פורנו בלי לנצל נשים. הטוב מכל העולמות".

ה 0:5 ההוא היה מעשה אהבה. הסדרה הזו היתה מפגן חסר בושה של יצרים. ככה אני אוהב את המשחק הזה: לפעמים רומנטי ואידיאליסטי, ולפעמים פרוע וניהיליסטי. כי ככה אני אוהב.

*

והנה שני סיכומים שנהניתי מהם במיוחד: של איציק אלפסי ושל מיכאל יוכין.

וזהו, ניפגש בגמר.

*

אה, ויש גם פיינל פור ביורוליג. אני עם הצהובים. כי גדלתי על ווילי סימס וקווין מגי וג'מצ'י וחן ליפין וברד ליף ומוטי דניאל ואיזה מפחיד טקצ'נקו וכמה טוב הבנזונה הגאליס הזה ואנחנו נגד הרעים וצעקות "יש אלוהים" בסלון, ולמרות שהבנתי מאז כמה דברים על חוסר צדק, אני לא יכול שלא להיות בעד הקבוצה הצהובה כשהיא משחקת באירופה. כי גם אם הראש אומר לפעמים שכבר ממש לא אכפת לו – הגוף שלי בכל זאת מתרגש מעצמו לפני המשחקים, ומרחף קצת בנצחונות ומתקרפד קצת בהפסדים. ככה זה, יש דברים שרק הגוף מחליט.

(ומי שרוצה לקרוא על הפיינל פור מומלץ לו להיצמד לבלוג של קרמר).

לפני

ולנו יש פלאפל פלייאוף. וגם לליגה הקטנה שלנו פה כבר אין לי הרבה כוח. וכאן זה לא רק האורך אלא בעיקר הקיזוז הזה, כן שוב הקיזוז, שהוציא את הרוח מהמפרשים. כמו להילחם שעות על גבי שעות בקרב אמיץ רק כדי שבסוף יגלו לך שכל הכדורים היו סרק ורק עכשיו מתחיל הקרב האמיתי. הרוח יצאה, ואם נשאר בכל זאת איזה צפריר חבוי באיזה קרע בד תלוי, באו הידיעות על כך שהקיזוז עלול להמשיך גם בשנה הבאה וגם הצפריר הזה חמק לו בגניבה ונעלם אל האופק כנפיחה דקה.

אבל יש משחק, וגם פה צריך לאסוף את הכוחות האחרונים ולהילחם. כמו כל המשחקים האחרונים גם זה המשחק החשוב ביותר שלנו העונה. עוד משחק העונה, והפעם אלו הצהובים שבניגוד ליורוליג, כאן אנחנו שונאים. כצפוי, הפועל נתנו את הקשקוש הבכייני שלהם (מצד שני, ווהו, אנחנו היינו נוהגים אחרת?), ומכבי תל אביב הגיבו כצפוי בהצהרות חד משמעיות שמשתמעות לשתי פנים (תלוי מי השומע).

"מצד שני" קורא, כמובן, לכל הצדדים להתנהג בספורטיביות. ב"כל הצדדים" הכוונה גם לצדדים המשחקים לפני כן (כי יש עוד כמה אינטרסים, גם אדומים, שאפשר למצוא במשחקים השבת). ב"ספורטיביות" הכוונה שהטובה תנצח – ובלבד שזו תהיה אנחנו.

ההרכב

כאן, פחות או יותר.

אין יותר מדי מה להגיד

לגבי המשחק עצמו, כלומר יש הרבה אבל מה זה שווה כשבסוף בא יניב קטן אחד עם גב שבור ולועג לכל הניתוחים והתחזיות. בכל מקרה המשחקים בשלב הזה תלויים יותר ברצון מאשר ביכולת.

במשחק הקודם הקבוצה זינקה על צוואר היריבה ככלב משוגע, תפסה אותו ולא הרפתה עד הסיום. זה מה שהכניס את הקהל למשחק, שזה מה שהשאיר את הקבוצה על הצוואר כל המשחק. וזה מה שהקבוצה צריכה לעשות עד סוף העונה. להיכנס למשחק דרך ההגנה. וכשההתקפה מקרטעת, לחזור למשחק דרך ההגנה. השחקנים יודעים שיש להם חוב לאוהדים, ומוטל עליהם להחזיר אותו, גם אם זה אומר להבקיע בקצות הציפורניים, להגן על השער עם השיניים ולהשאיר איברים פנימיים על המגרש. יש מספיק מחליפים טובים בשביל שהשחקנים לא יחסכו במאמץ.

מכבי ת"א טובה, מבחינת איכות השחקנים לא בהכרח נופלת מאיתנו, אבל אנחנו רוצים יותר. ואם השחקנים יראו את זה על המגרש, ניקח. זה עד כדי כך פשוט.

רגע, אבל עידן ורד כן או לא? ורפאלוב מה? וקטן יילחם שוב? ודוידוביץ' יגיע או שאוי שוב יופיע? ויאיא? מה יהיה על יאיא? ואלישע? יהיה אמיץ או לחיץ, מאסטרי או היסטרי?

ששש. שקט. נלחמים.

הנבואה

ניתנה לשוטים

ולכן

0:3 ירוק!

*

עדכון חי! (אל תגלו לאף אחד אבל כל עדכון הוא חי)

אוקיי, אז מכבי נתניה והפועל מילאו את בקשתי: שיחקו בספורטיביות, והקבוצה הטובה יותר ניצחה (אנחנו). אני חש חובה מוסרית לבקש בזאת את סליחתו של רובן, על שהעזתי לרמוז על אינטרסים אדומים שעלולים להיות לקבוצה שלו היום (שמירת רגליים לגביע, רצון אישי באליפות של הפועל). אני מתנצל מעומק ליבי על חילול שמו של אחד האנשים ההוגנים והספורטיביים בישראל, גם כשחקן וכפי שמתברר במיוחד בשבועות האחרונים, גם כמאמן – איש שכל הקריירה שלו היא מופת להגינות ספורטיבית שהוכתמה רק פעם אחת ביריקה קטנה, ובהכירנו את הנפשות הפועלות ניתן להניח שגם היא לא היתה משוללת הקשר.

המשחק הערב חשוב כשם שהיה קודם, ואולי אף יותר. כשיודעים שתיקו מספיק בשביל לשמור על המקום הראשון, יש נטיה להרפות. אז לא. יש לאחוז אף יותר חזק ממה שתוכנן. להיצמד ליריבה ולא לעזוב. להדק את הלסת חזק יותר על הצוואר. כי את ההזדמנות הזו אסור לשמוט מבין השיניים.

ששש.

אחרי

ומתוך כל הלאות הזו פתאום עולה לה אנרגיה חדשה, והגוף מתמלא אדרנלין וריגושים והתלהבות וכוחות חדשים, כאילו משום מקום. איך זה שבהרף משחק אחד יש כוח פתאום? איך זה שמתוך העייפות צומח רצון חדש להמשיך ולדהור קדימה? איך נוצר לפתע יש מן האין? זה דבר שרק אהבה יכולה לעשות. והיום שידרנו אהבה לקבוצה, מי מביתו ומי מפאבו ומי מכסאו ביציע, וקיבלנו אהבה חזרה, אהבה בצורת מחויבות מלאה לכל אוהד ואוהד, ובעיקר למועדון הזה שנקרא מכבי חיפה.

אז מה? לצעוק או לשתוק? להתפוצץ או להתאפק? אחרי המשחק בא לשחרר איזו צרחה, אבל הניסיון והזכרון מנקרים ומזכירים כמו שעון מעורר שהושם מזמן על מצב "נודניק" ומאז לא מפסיק להתריע מהתלהבות מוקדמת, ומחזיקים חזק חזק בחזה את כל השמחה, ולא משחררים את הצרחה, ובכל זאת משתחררת לה איזו אנחת רווחה.

בגדול

כדי לעלות למלחמה אמיתית כמו שרצינו קבוצה צריכה להרגיש שהיא אנדרדוג, שאם לא תיתן הכל ותאחז בלי להרפות, היא תיפול לתהום. אבל קרה מה שקרה במשחק המוקדם והחרב לא הונחה על צווארנו. קשה לבוא כאנדרדוג כשאתה רגוע, ובמחצית הראשונה באמת נראינו כמי שמתקשה לחשוב שהוא חייב את הניצחון, וגם השער הראשון לא תרם.

אבל במחצית השניה השחקנים נזכרו (מן הסתם היה מי שהזכיר להם בחדר ההלבשה) בכל העונה שעברה עליהם, ובסוף העונה שעברה, ובחוב שהם חייבים, וכשהם עלו על הדשא וראו את האוהדים הם ידעו שמהמשחק הזה הם יוצאים עם שלוש נקודות.

גם כשהיתה לחוצה, גם כשת"א שלטה, מכבי שידרה בכל פעולה מי רוצה את הניצחון יותר, שלא יהיו ספקות פה. ובמחצית השניה הקבוצה קיבלה את הביטחון שלה חזרה, וכשלצהובים יש רק אוסף של שחקנים, מלהיבים ככל שהיו, כל מה שקבוצה אמיתית כמו מכבי היתה צריכה לעשות הוא להעביר את הזמן עד הסיום.

תל אביב היתה לא פחות טובה, ואולי יותר. אבל אנחנו לא באנו לנצח משחק. אנחנו באנו לקחת אליפות, ואלו שני דברים שונים לגמרי. בשביל לנצח משחק צריך בדרך כלל לשחק טוב מהיריבה. בשביל לקחת אליפות מספיק לרצות יותר. אנחנו רצינו יותר.

כמה

0:2 לנו.

ציונים

דוידוביץ' – 6. ת"א לא סיכנו יותר מדי את השער, אבל מי יודע מה היה קורה אם עטר היה משווה בדקה ה 26. באותו רגע ניר דוידוביץ' עמד איתן והחזיר חוב פרטי משלו לקבוצה. (אחר כך הוא כמעט יצר אחד נוסף, אבל זה לא הזמן להתקטנן).

בנאדו – 7. התחיל קצת לחוץ, בהמשך נזכר מי הוא והשרה שקט על ההגנה. איזו עונה מדהימה עבורו.

פילאבסקי – 7. מה עוד אפשר להגיד על הבלם הכי שקט וקר רוח שהגיע לפה מאז אחד, רומן פץ? לי אין. ענק בכל המובנים.

מסיללה – 7. ריח האליפות כנראה הגיע גם אל פיטר, והוא חזר לתת את הכל. בהתקפה הוא עדיין לא דומיננטי כמו לפני הפציעה אבל עליה אחת טובה הספיקה לשער השני המרגיע והחשוב.

משומר – 8. אחד השחקנים שהפנימו לגמרי את המצב ומה זה אומר לתת את הגוף על הדשא. נכנס לכל תיקול כאילו אין לו בעיה לתרום את הרגל למען האליפות. משהו שחשבתי בסביבות הדקה ה 80: משומר הוא איתן אהרוני של התקופה. לא שחקן ענק אבל אחד שנותן את כל הנשמה, ומדי פעם גם זוכה בגמול בדמות איזו יציאה מבריקה. בדקה ה 6 היתה לו אחת כזו.

יאיא – 7. טוב, זה מתחיל להיות ברור: יאיא פה בשביל להישאר. גם במשחק בו הוא לא היה צריך להציל את המולדת החדשה הוא הראה הרבה שקט וקור רוח, ולמרות הגמלוניות המסוימת שלו כמעט ולא איבד כדורים, ואפילו הוציא יפה להתקפה. הקרן שרפאלוב מסר לו לבעיטה היתה אות הקבלה הרשמי שלו לקבוצה.

בוקולי – 8. גם עליו אין כבר מה להגיד. נמצא בכל מקום, לוקח כל כדור, לא מוותר. אנרגיה בתנועה. שחקן מרגש.

קטן – 6. המשיך לרוץ עוד מהמשחק שעבר. בא להילחם ולמרות שבהתקפה לא היה פקטור גדול, המשיך לשאת את הקבוצה על גבו אל חוף מבטחים, ואז שוחרר לתת לגב לנוח, כי יש עוד שני משחקים לפנינו. ברגעים האחרונים של העונה הוא מתגלה כמנהיג אמיתי, ואני חושב שגם הוא קצת מגלה את זה על עצמו.

רפאלוב – 7. ליאור הסתכל היום על קטן ולמד שמנהיגות מתחילה בהגנה, ורק דרכה קונים כבוד אמיתי מהשחקנים האחרים, ומהקהל. לא הלך לו רוב המשחק אבל הוא המשיך להתעקש ולהילחם, ואחרי שקטן יצא כבר לא היה ספק מי המנהיג החדש של הקבוצה. גם אם עדיין לא פרע את כל השטרות שהובטחו בהקשר שלו, ליאור הוא שחקן שונה לגמרי וטוב בהרבה ממה שהיה רק לפני כמה חודשים.

דבאלישווילי – 6. קצת יותר מדי בטוח ביכולות שלו. עדיף שיישאר כמה שיותר קרוב לרחבה של היריבה וייתן לחמד, ליאור ויניב לעשות את עבודת ההכנה. משחק יחסית חלש, ועדיין הוא נלחם ורצה, וגם בישל גול.

חמד – 9. פתח בגול. ואחר כך: מסירה נהדרת לדבה. מסירה אדירה למשומר שהסתיימה בעוד גול. הכנה יפהפיה לרפאלוב עם העקב. צירוף מסירות ועקבים עם בוקולי שכמעט הוביל לעוד גול. ומלבד זאת משחק מעולה עם הגב לשער. מלחמה על כל כדור. מחויבות מוחלטת. גיבור אמיתי. ולכן תפגשו אותו שוב עוד מעט.

מחליפים

ורד – 7. נכנס נהדר למשחק, היה מעורב בכמה התקפות וכמעט הבקיע. מחליף או שחקן פותח, ורד מראה שהוא נכס אמיתי לקבוצה לשנים הבאות.

גולסה – 5. לא חזר לעצמו עדיין. בדיעבד לא נורא ש(בעיקר בגלל פציעות) אייל לא נתן את העונה לה ציפינו ממנו. עכשיו יש לו עוד מה להוכיח.

אזולאי – 6. אני שמח שהוא נכנס ולא טוואטחה. עם כל הכבוד לטאלב ולעונה הנפלאה שלו, גם שלומי תרם לא מעט לעונה הזו כשאחרים היו פצועים וחלשים. יופי שאלישע זכר את זה.

השחקן המצטיין

אין מתאים מתומר חמד להיות השחקן המצטיין של המשחק הזה. שחקן בית אמיתי שחוזר הביתה, ומחזיר יחד איתו את מכבי חיפה הביתה, למה שהיתה לפני שהכסף של שחר התחיל לעשות הבדל.

אם תהיה אליפות, זו תהיה אליפות של אנדרדוג אמיתי – ואין אנדרדוג כמו חמד לסמל אותה. מי חשב שהשחקן המקסים הזה, שהחלום שלו היה רק לשחק בקבוצה בה גדל, יסיים את העונה כאחד הכוכבים הגדולים שלה כשיציעים שלמים בבלומפילד קוראים לו לבוא אליהם. אחד הסיפורים היפים של העונה היפה הזו.

עוד כמה מילים

עוד אחד שהסיק מסקנות מהשנה שעברה הוא אלישע. הוא היה היום פעיל מתמיד, לא מרשה לעצמו להירדם לרגע. חיוני. עירני. דרוך. לא מפסיק לדבר עם השחקנים, לסמן להם לאן ללכת. חילופים נכונים בזמן הנכון, וכאלה שמלאים כבוד לשחקנים שהביאו אותו לכאן. המשחק של נתניה נתן לו איזו סטירה, ואלישע בא לשלבים המכריעים כמו שצריך. אלישע בא היום לקחת אליפות.

תודות

לכל השחקנים. באמת. כשהם נראו אדישים או מזלזלים במהלך העונה ידענו לרדת עליהם. היום מגיעה להם תודה גדולה.

ועוד אחת קטנה, לרובן עטר ולקבוצה המצוינת שבנה. חצי גמר הגביע הולך להיות אחד המשחקים הקשים שהיו לנו בשנים האחרונות.

פינת הטלוויזיה ע"ש ד. נוימן

כששמחים כמו היום למי אכפת מנוימן. דני וחברו בן ג'ונסון מקבלים היום פטור.

השורה התחתונה

זה הולך להיות אחד השבועות המרגשים בחיינו.

השורה מתחת לשורה התחתונה

מהספסל שלנו עולים עידן ורד, אייל גולסה, שלומי אזולאי. עוד על הספסל: ג'ון קולמה. טאלב טוואטחה. מוחמד גדיר. ואם מישהו זוכר, יש גם איזה נביא בשם סינטיהו שמתחמם אי שם. מי חשב בתחילת העונה, כשאיבדנו את טישיירה וקינן וארבייטמן וכיאל ולא הבאנו כמעט אף אחד במקומם, שיהיה לנו כזה עומק? אני לא. וגם כאן הקרדיט מגיע בעיקר לאדם אחד: האיש והצלחת על הראש. אולי בקרוב גם ביד. אינשאללה.