פלייאוף: אנחנו – קרית שמונה. יהיה כיף

פורסם בתאריך 16/05/2011 מאת הופמן

נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה.

טוב נו.

לפני

(ההרכב כאן)

נכון, השנה שעברה לימדה אותנו, קעקעה על בשרנו ממש, שהכל יכול לקרות. נכון, הרי אם קרית שמונה מקבלת פנדל בדקות הראשונות, ושחקן שלנו מורחק; או לחלופין השוער שלה תופס יום ענק והיא מצליחה לשמור על שער נקי עד הדקות הקטנות של המשחק; או שהיא תופסת את השחקנים שלנו קפואים ולחוצים, מוחם נשטף בזכרונות הטראומה ההיא ורגליהם מסרבות לזוז, לא כל שכן לבעוט – זה יכול להיגמר רע, הכי רע שיכול להיות, ואמנם יהיה עוד משחק אחד לתקן, אבל משחק אחרון שמתחיל מול בני יהודה בבלומפילד, סופו מי ישורנו.

אבל אם נבוא כמו שאנחנו באים לאחרונה, כלומר חזקים, ומאוחדים, ונחושים, ומחויבים, ונכונים לתת הכל, אבל הכל! בשביל לצאת עם ניצחון, אין סיבה שזה לא יקרה. וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון אלינו האוהדים כמובן. כי השנה, ובעצם כבר מלפני שנה פחות יום בדיוק, אנחנו מקבלים רק חיזוקים ועדויות וראיות והוכחות לכך שהקבוצה ואוהדיה אחד הם, הם קשורים זו לאלו ואלו לזו בטבורם, ולאן שאלו הולכים זו אחריהם, והשנה זו בעיקר היא שמובילה, ולאחרונה אפילו רצה, והם מחרים מחזיקים אחריה.

הקבוצה הורידה את נפשנו שאולה בסוף העונה שעברה. ומאז היא חוצבת את דרכה חזרה לגן העדן שהיא הרגילה אותנו אליו. חוצבת בכפית, צעד צעד, תאקל תאקל, 0:1 קטן 1:2 צולע, אבל ממשיכה לחצוב ולא מתייאשת. ואנחנו הולכים אחריה, לא מרשים לעצמנו להאמין שזה יכול לקרות, שנצליח לצאת ממצולות המלח בהן טבענו אז בבלומפילד, ובכל זאת ממשיכים ללכת, נותנים לה להוביל, ולאט לאט מתחילים לראות את האור הבוהק שנוצץ מרחוק, אור מלכות השמיים המוכרת גם בשם אליפות ישראל, ולאט לאט מתחילים להאמין.

ועכשיו אנחנו כאן. בלב כולם עוד מרשרשת כל כמה שניות איוושת הטראומה ההיא, מזהירה לא להתפרץ מוקדם מדי, לא לנעוץ שיניים בפרי שעוד לא נקטף. אבל גם אם אנחנו זהירים ומתאפקים ומהסים זה את חברו, אנחנו כבר מאמינים בכל רמ"ח איברינו.

ועכשיו נותר רק לטעון את כל האיברים האלו, הרגליים, הידיים, הפה, החזה, הריאות, הגרון והלשון, בחומר הנפץ שאנחנו מחזיקים כל כך חזק בפנים, לחכות לניצוץ הירוק בדמות השחקנים שלנו שעולים על הדשא, ולהתפוצץ.

בסך הכל, חברים יקרים, זה צריך להיות כיף גדול. מהרגע בה ניכנס לרכב ונעשה דרכנו לקריה עם צעיף ירוק מתנופף מהחלון, דרך הצפירות הקצובות מהמכוניות המצועפות שנוסעות לידינו, עבור בהגעה לקריה וההתאחדות עם הנחיל הירוק שזורם לאיצטדיון, כשההתרגשות והאדרנלין זורמים בגוף ומגבירים יותר ויותר את קצב הצעדים עד לריצה ממש, ועד ההגעה לכיסא וההצטרפות לשירה הבוקעת מכל פינה באיצטדיון. כיף גדול, אולי הכי גדול שיכול להיות. וזה עוד לפני שהמשחק התחיל.

כי זה אחד מהרגעים האלה שבשבילם אנחנו נושמים, אוכלים, כותבים ומדברים ספורט. אם מה שמוליך אותנו בדרך כלל הוא השאיפה הבוערת להיות הכי טובים שאנחנו יכולים להיות, היום יהיה אחד מהרגעים הנדירים האלה בהם אנחנו עולים עוד מדרגה אחת ומטפסים אל הפסגה הנשגבת מכולן: להיות הכי טובים, בכלל.

רק נקודה אחת הערב, וניזכר תמיד כקבוצה הכי טובה בארץ בעונת 2010-2011.

רק נקודה אחת, וניכנס להיסטוריה.

הנה אנחנו באים.

הנבואה

ניתנה לשוטים.

ולכן

אליפות!