מתיקות

בוא נרד לדשא, אמרתי למתי. בוא נרד, נקפוץ על השחקנים, ניקח להם את החולצה ואת הגרביים. ניתלה על המשקוף, נשבור אותו וניקח חתיכה הביתה. אני רוצה לראות שמישהו יוריד לנו 10 נקודות. לוזון? בפעם הבאה שחר כבר לא יהיה שם להגן עליו בגופו. לא ירדנו. נשארנו ביציע עד שעשן הזיקוקים התפזר ואיתו הקהל. הלכנו לחגוג.

בוא ניסע לרחוב הנביאים, ביקשתי. נלך לצומת של הרצל שם, איפה שהדואר. נוריד חולצה, ניכנס למזרקה ונקפוץ עם כל האחרים. כמו פעם, כשטיפות מהבירות של החוגגים היו עפות לי בטעות אל הפה והטעם המר גרם לי להרגיש גדול לרגע, כמו אלה שקופצים בלי חולצה ויש להם שערות על החזה.

אף אחד כבר לא חוגג בנביאים. ירדנו לחוף דדו. גם שם היו חוגגים פעם. אפילו לא כל כך מזמן. מתי סיפר בדרך שאחרי זלצבורג, איזה מאה אלף איש חגגו בדדו את ההעפלה לליגת האלופות. מתאים לי מאה אלף איש. כשהגענו לחוף שמענו שירה גדולה מכיוון האמפי. זה היה מעודד. מרחוק ראינו שוטרים, מתי אמר שזה כבר סימן טוב. יש שוטרים, יש חגיגות. אחלה סטיקר.

*

באמפי בדדו היו כמה עשרות ילדים. רוב הזמן הם פשוט עמדו בחבורות, קצת נבוכים, מחפשים דרך לפרוק את האושר. בשאר הזמן הם קפצו קצת ושרו שירי אהדה (הפופולרי ביותר היה דווקא על הפועל, שמוכרת את גופה בהליך במבי, ואחר כך מענגת את כל השכונה בהתפרקות מהירה). בצד ישבו על החומה כתריסר שוטרי מג"ב משועממים. לא היה להם עם מי לריב אז הם התמקדו באכיפת החוק הלא מוכר לי לפיו אסור למסעדות הסמוכות למכור בירה לחוגגים, אלא אם הם יושבים בפנים. הלכנו לכאמל וקנינו את הבירה שם (הכאמל זה כנראה שטח שיפוט אחר). חזרנו לאמפי עם הבירה והבטנו בחוגגים.

היינו הכי מבוגרים שם, אולי חוץ ממפקד הכוח. כל השאר היו ילדים, תיכוניסטים ופחות מזה, אולי גם כמה חיילים. כל אלה שלא נותנים להם להיכנס לפאבים, אמר מתי. מסתבר שהחגיגות בימינו הן בכרמל, בפאבים בציר מוריה וביפה נוף. אחר כך ראיתי באינטרנט שגם שחקני הקבוצה חגגו שם. מתי לא רצה לעלות לכרמל. יהיו פקקים ולא תהיה חניה, הוא אמר. השלמתי עם זה וחשבתי לעצמי, גם ככה מי רוצה לחגוג בצורה כזו, מפורדת וחלקיקית, כל אחד בפאב אחר, אחד שר כאן, אחד קופץ שם, אחר צועק פה. רק הצפירות ההרמוניות של המכוניות בכביש בדרך עוד מזכירות את השמחה המשותפת מפעם.

גמרנו את הבירה, הלכנו למקסים. אולי השחקנים יגיעו לפה, כמו פעם, הבעתי בשקט תקווה חסרת תקווה. אין סיכוי, אמר מתי. גם אנחנו הלכנו אחרי כמה דקות, כשהבנו שאנחנו בסך הכל רוצים איזה משהו קטן בפיתה, לא שיפודים ב 75 שקל. נסענו לתחנת הדלק הבאה, היתה שם שיפודיה, סאמירמיסמיס משהו. הם כבר היו לפני סגירה. רציתי שיפוד, איכשהו הם שכנעו אותנו לקחת את השווארמה. כנראה כל שאר הכלים כבר היו שטופים. ישבנו עם הלאפה המטפטפת אמבה וטחינה וראינו את תקציר המשחק בחדשות הספורט. עוד פעם חמד שיחק אותה.

*

נכנסנו לאוטו ונסענו חזרה לתל אביב. הרגשתי די רע עם זה שלא חגגנו ממש, כמו שצריך. כמו פעם. אמרתי למתי שדברים השתנו. אין כבר ספונטניות. אין חגיגות מאולתרות ואותנטיות. הכל מתוכנן כלכלית, מתוקצב ומתומחר היטב. כמו הקבוצה, כך החגיגות. כשהכל מתוכנן עד הפרט האחרון, הפגנת שמחה מאולתרת היא בלת"ם שיש למנוע. כאוהדים נאמנים הפנמנו היטב את השיטה. הגדרות שהיו מסביב לדשא הוסרו והועברו אחר כבוד אל תוך הראש שלנו.

גם אנחנו השתנינו. התבגרנו. כבר אי אפשר לחגוג בהשתוללות אמיתית, כמו ילד. אחרי המשחק קפצתי קצת על אי תנועה בדרך יפו בואך העצמאות, מנופף למכוניות בז'קט שהפך לצעיף. מתי אמר שרק כשהוא שיכור הוא יכול לקפוץ ככה. זה החזיר אותי לשבת בשקט.

גם במשחק עצמו, כבר אי אפשר להתחיל לשיר איזה שיר ולסחוף אחריך את היציע, כמו שהיה קורה לי לא פעם, פעם. האחרים מסתכלים עליך באדישות, אפילו בגיחוך. היום יש מנהיגים רשמיים. מזהים אותם לפי זה שהם עומדים עם הגב למגרש (זה אמור להגיד שהם אוהדים אמיתיים. קשה לי להבין איך אתה אוהד אמיתי אם אתה מוותר על לראות את המשחק). רק הם יגידו איזה שיר ואיך. ואם מישהו יפצח באיזה שיר נאצה, הם ידאגו להחזיר אותו לתלם. פעם הייתי שומע ביציע קללות כאלה שאוזן אחת שלי היתה מאדימה והאוזן השניה מבקשת עוד. היום, אם הקהל שר משהו שלא מקובל על ההנהלה (כלומר, שמעליב את יו"ר ההתאחדות), מנכ"ל הקבוצה בא לדבר עם המנהיג. יש היררכיה. נהיינו מסודרים.

בסוף המשחק היה חזיז קטן ביציע ג'. תזכורת עלובה ללהבות האדומות שהיה עולה פעם מיציעי האוהדים השרופים. היום אין כבר אש (איך אפשר להיות שרופים בלי אש?). יש רק זיקוקים, במימון העירייה. יפים, אין מה להגיד. אבל לא מסוכנים. שום דבר לא מסוכן היום. זה טוב. אני מניח.

*

מתי אומר שזה לא זה. זאת האליפות ה 12, הוא אומר, מדגיש את המספר. ככה זה, מתרגלים. אולי הוא צודק. 12 אליפויות. בת מצווה. בגיל 12 את כבר לא ילדה קטנה שחושבת שהעולם פתוח בפניה, ואין גבול למה שניתן להשיג. בגיל 12 האופק שנפרש בפנייך הוא כבר לא אינסופי. את מתחילה להבין שהכל מחזורי. את כבר יודעת שבשביל האושר הכי גדול שתוכלי להשיג בחייך, את צריכה לסבול לפחות יום אחד של כאב פר חודש. עם ההתבגרות מגיעה ההבנה שלכל דבר יש מחיר. אפילו להצלחה. המחיר שלה הוא גודל ועומק השמחה.

12 אליפויות. האם הייתי מוותר על כמה אליפויות בשביל אותה שמחה של פעם? לא יודע. שאלה קשה. עם כל אליפות גובר קצת, באחורי הראש, הפחד לאבד את ההגמוניה. בכל פעם השמחה מכילה קצת פחות הפתעה, והיא מהולה יותר ויותר בתחושת הקלה (ההבדל בין "אנחנו הכי טובים!" לבין "אנחנו עדיין הכי טובים"). אני נזכר שמישהו במכבי תל אביב כדורסל אמר פעם משהו דומה.

אוף, מכבי תל אביב כדורסל. אתה רוצה להיות מכבי תל אביב כדורסל? לא, ברור שלא. אז מה, תוותר על אליפות בשביל לא להיות כמוהם? אין סיכוי. אז מה? לא יודע, שאלה קשה. עזוב אותי עכשיו. בכל מקרה האליפות הזאת היא לא אליפות של מכבי תל אביב כדורסל. זו היתה אליפות אמיתית, מהנה יותר מהקודמות, נגד הסיכויים יותר, מפתיעה יותר. זו היתה אליפות קצת כמו פעם. גם אם אנחנו עצמנו השתנינו. הפעם יש בנו שמחה אמיתית, על אליפות מתוקה באמת. אנחנו פשוט כבר לא כל כך יודעים איך להוציא אותה החוצה.

*

רק דבר אחד לא השתנה. בדרך חזרה לתל אביב דיברנו ושמענו קצת מוזיקה (כל הדיסקים קפצו, גם זה של אריק סיני שכל כך רצינו לשמוע את השיר הירוק שלו), וחיכינו לחדשות לשמוע מתי הקריין מדווח על האליפות שלנו (רק במקום השלישי? תקשורת תל אביבית מניאקית). ובכל הזמן הזה, היתה מתיקות באוויר, והמלה "אליפות" רחפה בינינו, מדי פעם, גם כשלא נאמרה.

וכשרכבתי הביתה מעזריאלי על האופניים, היתה מתיקות באוויר סביבי, וערבלתי אותה בדיווש הפדלים, וחייכתי מפעם לפעם, באופן לא רצוני. והמלה "אליפות" ריחפה מעליי, כמו העננה עם הגשם בסרטים המצוירים, רק להיפך, קרן שמש חמה באמצע הלילה, והיא ליוותה אותי עד הבית.

ונכנסתי הביתה ומ"ם המתוקה שלי שחיכתה רק בשביל זה, הספיקה להגיד לי מזל טוב ולהירדם מיד. ונכנסתי לאינטרנט ועברתי על כל הכתבות, ועל כל הידיעות, ונכנסתי לפורום של האוהדים, ולפורום של היריבים (שמשום מה ירד מהאוויר ובמקומו היתה הודעה, האתר לא נמצא, רוצה לומר, היום אנחנו מעדיפים לא להיות), ונכנסתי לפייסבוק לראות את הברכות והלייקים והסטטוסים של החברים.

והיתה מתיקות גדולה באוויר. והמילה "אליפות" שרתה בכל. כמו פעם.

*

והלכתי לישון, עטוף במתיקות ירוקה. ולרגע הייתי שוב ניר הקטן, הצרוד והעייף, שרגליו כואבות מהקפיצות על הדשא, ובמזרקה ברחוב הנביאים, ובחוף דדו, וחולצתו הזרוקה על הרצפה ספוגה בזיעה ולכלוך. ונרדמתי, ילד ירוק, ושקעתי לתוך חלום מתוק מתוק.

והיה לי לילה אליפות.

*

למתי, ולכל הילדים הירוקים באשר הם נמצאים עכשיו, ומתיקות שורה עליהם.

*

בימים ובשבועות הקרובים, בלי נדר, יעלו כמה סיכומים של העונה. אתם יודעים, השחקן, המשחק, הרגע וכל זה. וגם אתם כמובן חלק מהעונה של "מצד שני", ולכן אשמח אם תיקחו חלק גם בסיכומים. שלחו לי את סיכום העונה שלכם ל nirhoffman ב gmail.com. זה יכול להיות על שחקן העונה שלכם, על המשחק שהכי נהניתם ממנו, הרגע החשוב בעיניכם, המחשבות לגבי העתיד, משהו שרציתם להגיד ל/ על השחקנים, אלישע או האוהדים, כל דבר, מ 100 מילה ועד 500 מילה. טוב נו, גם 600 יעבור (רק לי מותר לכתוב פוסטים ארוכים יותר מזה). אני מבטיח להשתדל להעלות הכל. בתנאי שתכתבו אמיתי (אם זה אמיתי, זה מעניין. ככה זה). יאללה תכתבו משהו, תשלחו ותיכנסו גם אתם להיסטוריה של האליפות ה-12 של מכבי חיפה.
מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה אליפות בת מצווש, ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על מתיקות

  1. יניב הגיב:

    מלך.

    אני עוד אכתוב פה, והרבה, אבל בינתיים אני אגיד שלשמחת גביע לא התרגלנו ואפילו שכחנו אז….יש למה לחכות…

    יום טוב אלוף.

    אהבתי

  2. מתי הגיב:

    כל כך מרגש לקרוא חוויה שעברת בחיים (חוויה נפלאה)שכתובה בכזה דיוק ואינטיליגנציה ריגשית כל כך גבוהה שלרגע היה נדמה לי שעשיתי אותך אתמול (זה הגיע ליחסים מלאים? לא זוכר הייתי עסוק בלבדוק למה הדיסקים קופצים) .
    היום הגעתי לעבודה במקרה עם חולצה ירוקה שאני די אוהב שכתוב עליה המספר 78. שאלו אותי-בסדר ירוק אבל למה 78? אמרתי להם שזה יהיה מספר האליפויות של מכבי חיפה בשנת 2100.
    שאלוהים יתן לנו את השמחה הזו כמה שיותר ,כמה שאפשר.

    אהבתי

  3. פרלה הגיב:

    הייתם עולים לציר מוריה ורואים שמחה ספונטנית מתפרצת, חסימת כבישים, צפירות ודגלים. אינשאללה אחרי הדאבל.
    בינתיים מבלים את היום בניסיון לגנוב עוד ועוד רגעים של שקיעה וקריאה ב"איך זה קרה" ו"מה יהיה" כשמצד שני(!) באמת אפופים במתיקות הזו שגורמת לשיר עם חיוך ענק וטהור שירי אוהדים עם הבן החדש (שיזכה אולי לראות דאבל כבר ב"עונתו הראשונה") והבת הבכורה (שכבר בקיאה ומאחלת בהצלחה ומתרגשת מהאליפות כמו שרק ילדים יכולים. אוהדים =ילדים).

    אהבתי

  4. ניר הופמן הגיב:

    תודה מתי. אני לא יודע אם כל כך הרבה זה טוב. צריך מדי פעם איזה כישלון או גביע או גביע הטוטו. שנדע להעריך. לא?
    פרלה – אינשאללה. מזל טוב לבן על אליפות ראשונה. עכשיו אין ברירה, אתה צריך להביא ילד כל שנה, אחרת נאשים אותך בניחוס.

    אהבתי

  5. amit pros הגיב:

    כתוב מצוין

    ולמרות הכל שמחה כמו אחרי הנצחון מול הפועל תל אביב אני לא זוכר כבר שנים

    אהבתי

  6. ניר, אולי הרשימה הנפלאה ביותר שקראת כאן (והתחרות קשה). כמו שכתבת שם באותיות קטנות בסוף "כשזה אמיתי, זה מעניין" ואוני אוסיף- זה גם מרגש.

    אהבתי

  7. ניר הופמן הגיב:

    עמית – תודה. ונכון לגבי השמחה, וגם שלשום הרגשתי אותה. פשוט הרגשתי שכבר אי אפשר להוציא אותה כמו פעם, כאילו הכל מסודר ומאופק עכשיו. אולי כמו שפרלה אומר פשוט היינו צריכים לנסוע לציר מוריה. אבל אני חשוב שזה משהו פנימי יותר. מה השתנה בי ומה במכבי או בכדורגל? לא יודע, זה תמיד מתערבב לי.
    איציק – תודה רבה, זה ממש כיף לי לקרוא את זה.

    אהבתי

  8. עופר הגיב:

    ניר – טור נהדר. הזדהתי עם כל מילה. אני חושב שמה שאתה מתאר כשמחה שכבר אי אפשר להוציא כמו פעם הוא פשוט ערבוב של מה שרשמת. לדעתי זה מכיוון ש:: א. התבגרנו (בגיל), אין מה לעשות (לעולם שום דבר לא ישתתווה לזה שהייתי בן 9 באליפות הראשונה, ורמסנו את הגדרות בדרך לדשא השרוף…) ב.בכדורגל – הכל יותר מסודר , מתוכנן ומאופק (אסור לפרוץ למגרש, החגיגות מאורגנות וכיוב'). וכן, אולי זה טוב כדי שחס וחלילה לא יהיו לנו עוד אסונות כמו אמיר רנד. ג. מכבי שלנו – אכן השתנתה. כדורגל פחות מלהיב והרפתקני (אין על קבוצת 94' עם כמעט 100 גולים…) אך עם יותר אחריות מקצוענות ומשמעת שמביאה תארים. הלוואי ויצמחו לנו כשרונות נוצצים חדשים כדי שלמקצוענות והאחריות יתווסף גם קצת ברק… (אם אינני טועה לא היה משחק השנה שהבקענו יותר מ- 4 גולים שזה לדעתי משהו שלא קרה שנים). בכל מקרה הכיף והמתיקות נשרו והם עדיין באויר גם 48 שעות אחרי.
    לסיום נותר רק להתפלל שהלוואי ויהיה דאבל בעיקר כדי להשתיק את השחצנים, הבכיינים והמתנשאים האדומים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s