תודה/ פוסט אורח מאת מיכל הרשטיג

אחרי שצפינו בהענקת פרס הניחומים לחברינו האדומים, אנחנו חוזרים לחגוג את האליפות ה-12 של המועדון הגדול בכדורגל הישראלי עם פוסט אורח נוסף (ולשם שינוי מדובר דווקא באורחת! כן יירבו)

*

מוחא הבקיע את שער הנצחון בבלומפילד מול מכבי תל אביב במחזור הראשון,
שער ראשון שלנו לעונה הזו,
וחתם את מסכת השערים שלנו היום באותו בלומפילד, מול בני יהודה.
בין השער הראשון
לשער האחרון
עברו 35 מחזורים,
שלושה משחקי עונה,
350 התקפי לב שלי,
ים של דמעות,
22 (בערך) גיבורים בירוק,
וצלחת אחת שחוזרת למקומה הטבעי.
זו היתה עונה מרגשת. אחת המרגשות ביותר שלי כאוהדת, אחת הקשות ללא ספק,
ולכן גם אחת המשמחות ביותר.
היו לנו כבר נצחונות פרווה, אליפויות…חצי פרווה, ככה זה כשאתה לוקח אליפויות בסיטונאות (טפו, שימשיך, לא מתלוננת) – חלק מהן עושות לך את זה פחות.
האליפות של 2010-2011 לא תיזכר כאחת מהן.
זו אליפות מצמררת, מאכלת, שורפת,
שגורמת לך לחלום עליה בלילה, שממלאה את הימים והלילות, שדוחקת את כל השאר (ואלוהים יודע שיש הרבה "שאר") הצידה, שמפקסת אותך לחלוטין בה ורק בה.
זו אליפות שהתחילה בדמעות, והסתיימה בדמעות, אבל אלוהים – איזה הבדל בין הראשונות לאחרונות.
זו אליפות שרק חיכית לצרוח אותה כבר, שרק חיכית לשיר אותה.
ווינריות שלא מוטלת בספק, נשמה, לב, קרביים, דם.
כל מה שאתה יכול לדרוש מהשחקנים על הדשא, ומעצמך ביציע.
חלקים מעצמי השארתי השנה בקרית אליעזר וברחבי הארץ.
לא סתם השחקנים אומרים שזו כמו אליפות ראשונה.
בשנה שעברה ילדנו עובר מת. השנה, אחרי צירי לידה קשים, החזרנו לעצמנו את החיוך לפנים. ורק מועדון כזה מסוגל לקחת אליפות כזו. אין מועדון אחר בארץ שיכול.
כל השחקנים האלה,
כל הגיבורים האלה,
אני חייבת להם את אחת השנים המרגשות של חיי.
אני לא אשכח את העונה הזו לעולם.
תודה רבה לך מכבי חיפה,
אני אוהבת אותך.

מיכל הרשטיג (הטקסט פורסם במקור בפורום מכבי חיפה און-ליין)