"רפול, אחד אפס לחיפה!"/ פוסט אורח מאת רפאל ברדוגו

תודה לאביעד על פוסט אליפות, ונעבור לסיכום העונה של רפאל ברדוגו, AKA "באבארדוגו". אליך רפאל

*

הפוסט המובא לפניכם, לא עוסק בשחקן ספציפי (בנאדו) שעשה לי את העונה. גם לא במאמן קצת גמלוני שהשתיק את המבקרים מבית ומחוץ. פוסט זה מציג את חיי הפרטיים אשר שזורים תדיר בצבעי הירוק-לבן.

מאז ומעולם הרגשתי שלאוויר הירושלמי יש טעם מתקתק. כנראה של נרגילה. כנראה בטעם תפוח.
האהבה לקחה אותי מחיפה, עיר הולדתי, והביאה אותי לירושלים. בעשותה זאת, היא חיזקה את הקשר שלי עם אהובתי הירוקה, כמעט כמו שהיא חיזקה את הקשר שלי עם אהובתי האנושית הירושלמית העונה לשם קרן.

המרדף הבלתי פוסק אחר המנה הירוקה הבאה בעיר צהובה-שחורה ובבית ללא טלוויזיה, היה מתיש וברוב המקרים הסתיים בכך שנאלצתי לצפות במשחקים באתר הבית של הערוץ הראשון (ואם חשבתם שהשידור הטלוויזיוני של ערוץ 1 הוא גרוע…). בליל הפיקסלים הירוק שריצד בצורה לא אחידה על מסך הלפטופ שלי מדי שבוע, לא סיפק לי ממש צפייה חווייתית, בלשון המעטה, אבל אולי דווקא זה היה כל הקסם.

ישנן סיטואציות בחיים שמה שתזכור מהן זה לא את התוצאה הסופית אלא דווקא את הדרך אליה, והעונה האחרונה היא בהחלט דוגמא מעולה לכך.

3/1/2011, מחזור 16. גשם זלעפות יורד בירושלים ואני צופה לבדי בביתי החדש במכבי חיפה מפרקת את מכבי ת"א 3-0. בינתיים, בבית הוריי שבקריות, התכנסו כרגיל בסלון מול השידור אבא שלי ושני אחיי הקטנים. קרוב לודאי שכמה בירות וקצת פיצוחים מעטרים את השולחן. השידור באינטרנט הוא בדיליי קבוע של חצי דקה מאחיו המוצלח שבטלוויזיה, מה שמאפשר לאבא שלי להספיק להתקשר אליי מבסוט עוד לפני שאצלי על המסך הקטן, קטן התחיל בכלל את ההתקפה.
"רפול, אחד אפס לחיפה!", הוא צועק את המשפט הקבוע שלו.
"באמת?! חכה רגע…. רגע…. הנה זה בא… תיסלאם עידאק יא טוואטחה!", אני משיב ורוקד את ריקוד השמחה שלי.

כך מדי שבוע, חוזרת אותה הרוטינה ואותה שיחת טלפון לצד הרבה ניצחונות לא משכנעים, אבל היי – לפחות ניצחונות. ככל שנקפו הימים והליגה התקדמה אל עבר קיצה הידוע מראש, המחשבה הזדונית שקיננה במוחי (ואולי במוחו של כל אוהד חיפה לאחר הנכבה של 2010) הלכה ותפחה. האופטימיות שכה אפיינה את אוהדי חיפה, הפכה לפסימיות מרירה, שדון קטן ואדום בתת-מודע שלנו, שלא נותן לנו לנוח על זרי הדפנה או אפילו להאמין שנוכל לעצור את הרובוטריק האדום.

ואז הגיעה נתניה ואיששה את הפחד. הטלפון מאבא לא הגיע, לפחות לא במהלך המשחק. מזל שאהובתי האנושית יודעת לנחם. כבר ראיתי איך התסריט השחור של 2010 חוזר אלינו כמו איזה בומרנג מקולל שאנחנו זורקים בתחילת העונה ופוגע בנו בעורף בסופה.

אבל משהו היה שונה העונה. שונה באוהדים, שונה בקבוצה ובעיקר, שונה בי. אולי אני סתם משליך את השינוי שעברתי בעצמי על כלל אחיי הקופים, מתוך איזו בעיה פסיכולוגית של זהות ושייכות, אבל העונה נראה לי שכולנו התבגרנו.

אני ראיתי קהל חם וסוחף שבחר לדחוף קדימה ולעודד במקום לקלל ולחפש אשמים ושחקנים שבניגוד לעונה שעברה – גילו במאני-טיים בגרות ואופי של ווינרים.

ומה לגביי? כמו הירוקים שלי על המגרש, גם אני התחלתי את העונה שלי עם החברה שלי קצת מפוחד ומהוסס, אך ככל שעברנו יחד יותר מכשולים, צברתי ביטחון ואמונה בקשר שלנו. נכון, היא עדיין עוד לא הצטרפה אליי למשחק בקרית אליעזר, אבל לפחות היא מקבלת את השיגעון הירוק שלי באהבה והבנה. בנוסף, הודעתי לה שעד שהיא לא מצטרפת אליי, אני פטור מללכת איתה להופעות הזויות סטייל מולאטו אסטטקה הגא'זיסט האתיופי בבארבי. מבחינתי, בינתיים, מכבי יכולה להישאר שלי בלבד.

בעוד 3 חודשים קרן ואני מתחתנים אז אומר כאן קבל עם ובלוג – יש לי אישה אליפות.
נותר לי רק לקוות, שעד העונה הבאה קרן כבר תקנה לי טלוויזיה, ושגם בעונת 2011-12 אזכה לשמוע בכל שבוע את אבא שלי צועק: "רפול, אחד אפס לחיפה!".

רפאל ברדוגו

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה אליפות בת מצווש, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, ספסל האורחים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על "רפול, אחד אפס לחיפה!"/ פוסט אורח מאת רפאל ברדוגו

  1. יניב הגיב:

    מצא קבוצה מצא טוב.
    מזל טוב ומזל טוב!

    אהבתי

  2. ברק הגיב:

    א. מאושר בשבילך. מת על סיפורים כאלה

    ב. מזדהה מאוד – אמנם יש לי בבית טלויזיה, אבל עם ממיר של "עידן". למי שלא יודע, "עידן" הפסיקו את שידורי ה- UHF (אלה שנקלטים באנטנות מהאייטיז) ב-30.3 ונשארו רק עם השידור הדיגיטלי. אלא מה? לקח חודשיים עד שבחנויות האלקטרוניקה התחילו למכור אנטנות דיגיטליות. ובכל מקרה, עם עידן לא קולטים את ספורט1, ספורט 2. לראות ערוץ אחד במחשב זה HD3D לעומת ספורט 1 וספורט 2 ב- justin.tv. לפני המשחק האחרון נגד מכבי ת"א לא התאים לי בליל פיקסלים ונצפיתי עושה רונדלים ברחובות גוש דן בחיפוש אחר מקום לראות בו את המשחק (הגעתי ל"פריים" ברמת החייל, ראיתי עד דקה 65 ואז קיצרתי טווחים לפיצוציה שליד "שווארמה לנוער", שזה החאזן של גוש דן). ד"א – זה ריטואל שעובר עלי כל מונדיאל.
    ג. אז עכשיו יש לי אומנם טלויזיה בבית, אבל יש לי בעיות גב אז אני מחכה שאשתי (לא עברתי לרמת גן בעקבות האהבה, עברתי לשם כדי למצוא אהבה- וואללה עבד) תקנה לי כורסה…

    אהבתי

  3. ניר הופמן הגיב:

    יפה באבא. אני כבר שלושה חודשים בערך בלי טלוויזיה, וכבר הבנתי לצערי שהאינטרנט הוא בינתיים לא תחליף בכל הנוגע למשחקים המקומיים (בזכות P2P וסופקאסט עם משחקים מחו"ל בד"כ אין בעיה). אני רואה אצל חברים או בפאבים (תודה לגל מה"אילקה" בת"א ששידר את המשחקים שלנו ב 5+live).
    זה די סיוט כשיש משחק חשוב ואין איפה לראות. אבל יש גם תחושת סיפוק מזה שאני לא נותן שקל לערוץ הספורט ולצ'רלטון.
    שיהיה לך ולקרן המקסימה הרבה מזל טוב!
    אגב, מולאטו אסטטקה מעולה. למי שלא מכיר, מומלץ הפוסט הזה (בכלל בלוג מצוין), ואם השיר הבא נשמע לכם מוכר אז זה כנראה מהסרט "פרחים שבורים"

    אהבתי

  4. פרלה הגיב:

    לפחות ברמה התקשורתית ניר בסטנדרטים של הפרמייר ליג. חבל. לקנות מהר שטיח גדול וכבד ולהניח אותו על כל הסיפור.

    אהבתי

  5. ברק הגיב:

    עזוב אותך משטויות.
    ככה ניר כשהוא נלחץ. גם בתקופת המאבק עם אוואט היו לו יציאות באין-כניסה.
    מה זה חשוב? זה כמו מטענים בין אחים.
    הפסיכולוג יורם יובל סיפר באחת התוכניות שלו ששאלו אנשים "מה העמיתים שלך חשובים עליך" ואחרי זה שאלו את העמיתים מה הם באמת חושבים על הבן אדם ויצא שהיחידים שלא העריכו את עצמם יותר מדי זה אנשים מאובחנים כדכאון קליני.
    הבן-אדם תחרותי, והסיפור היחיד פה זה לא מה הוא חושב אלא למה הוא אמר את זה. וזה, ידידי – לא מעניין

    אהבתי

  6. ניר הופמן הגיב:

    לא שכנעת אותי ברק. אם כולם מעריכים את עצמם יותר מדי אבל ניר הוא היחיד שלא מצליח לשמור את זה בפנים ומעז ללכלך כה על חברים לקבוצה מיד אחרי אליפות, בקבוצה שהוא עוד רוצה לשחק בה (אני כבר לא בטוח) ובלי שום אזהרה או התרעה, משהו בכל זאת קצת דפוק בו. זו לא סתם תחרותיות.
    אני מניח שקרה הרבה מתחת לפני השטח עד שזה התפרץ ככה, ונראה שככה זה ניר – כמו שרוב הזמן הוא שוער מצוין ומדי פעם קורית לו איזו שטות ייחודית לו, ככה גם באופי הוא רוב הזמן ילד טוב אבל בפנים הוא צובר וצובר, עד שקופץ לו האוי-דוידוביץ'.
    מה שדוידוביץ' שוכח כשהוא מצליח זה את התקופות הגרועות שלו. כשהוא עשה טעויות שעלו בליגת האלופות וכמעט עלו באליפות קצת ירדו עליו בתקשורת אבל אף אחד בקבוצה לא יצא נגדו בצורה כזו. לכן קשה לי להבין איך הוא מרשה לעצמו להגיד דברים כאלה על חבריו לקבוצה בפומבי. זה מכוער ומגעיל בעיני. בלי קשר לזה שהוא שוער גדול, אחד הגדולים שהיו פה, וסמל חיפאי. אם כבר אז המעמד הזה מחייב. הוא דוגמה וסמל להרבה צעירים, והוא צריך להתנהג ככזה.
    פרלה – אני לא מאמין בלטאטא דברים מתחת לשטיח. שהדברים ייצאו, שהכל יתנקה, רק ככה השקט יחזור. והשקט זה הנכס הכי גדול שלנו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s