פסט: נבחרי העונה

טוב, אז ככה: הייתם אמורים לראות כאן פוסט הומוריסטי, מטורף וצבעוני שמתאר את טקס נבחרי העונה הדמיוני של "מצד שני". זה היה פוסט מפואר שכולל תיאור מפורט של המגיעים לטקס (על השטיח הירוק כמובן), עם הרבה בדיחות קטנות על היחסים בתוך הקבוצה; קטע פתיחה בו מנחה הטקס דני נוימן אומר כהרגלו דברים מובנים מאליהם; תיאורים של הגשת הפרס לכל אחד מנבחרי העונה, כשכל אחד מהנבחרים עושה את הקטע שלו (דוידוביץ' שומט את הגביע שלו, חמד נוגח אותו וכו' וכו'); ובקיצור – טקס שהוא חגיגה ססגונית וקורעת מצחוק לסיום העונה.

את הפוסט הזה אני מתכנן כבר איזה חודש, ואפילו התחלתי לכתוב אותו וכבר נצברו שם איזה 2,000 מילים שמחכות לעריכה. אבל אז הרימו מחסומי הכתיבה את ראשם המכוער (מחסומי כתיבה הם מפלצת בעלת זנבות רבים וראש אחד): ככל שחלף הזמן, הציפיות שבניתי לעצמי לקראת הפוסט המפואר הזה התווספו, הצטברו ונערמו עד שפשוט לא אפשרו לי, פיזית ונפשית, להשלים אותו, לערוך ולהגיש לכם בסרט מתנה. כל יום שעבר הרחיק אותנו עוד קצת מהעונה שחלפה, הפך את הפוסט המדובר לפחות ופחות רלוונטי, ובמקביל ניפח בראשי את הבילד אפ שנערם על כתפיי, הכביד על ידיי והקשה עליי את הכתיבה.

לבסוף, כחניך מצטיין של מועדון הכדורגל מכבי חיפה, הציפיות המדומיינות הללו הכריעו אותי וקרסתי תחתיי, משלים עם העובדה שפוסט חגיגת סיום העונה יישאר לנצח קבור במרתפי הבלוג. אך כחניך של אותו מועדון ממש לימדה אותי העונה האחרונה שאם אי אפשר לנצח יפה, זה לא אומר שאי אפשר לנצח. החלטתי לוותר, אם כך, על הפוסט המרהיב ההוא ולעבור לכתוב את סיכום העונה באותה דרך בה נוקט ספורטאי שהבטחון שלו אבד אבל הוא רוצה לחזור למשחק בכל מחיר – דרך ההגנה. במושגים כתיבתיים המשמעות היא לכתוב ישר, מהר, אינטואיטיבי, בלי יותר מדי להטוטים ופעלולים, פשוט לכתוב ולקוות שבסופו של דבר, יחד עם המילים, יחזור גם הביטחון. ובמלה אחת: פסט. לא במובן הרגיל של זמן כתיבה מהיר או פוסט קצר במיוחד (כמו כאן או כאן), אלא במובן הפוסט שמוותר על ה-וו' המגנדרת ומסתפק בעיצורים החיוניים.

זהו, עד כאן הקינה לפוסט הנהדר שהיה אמור להיות כאן. ועכשיו, נבחרי עונת 2010-2011 של "מצד שני".

(עדכון מאוחר שהוא גם לקח לעצמי: בדיעבד אני חושב ששיטת החזרה למשחק דרך ההגנה בהחלט הוכיחה את עצמה. ממש כמו אצל הקבוצה העונה – עם המלחמה חזר הביטחון העצמי ואפשר להגיד שבסוף בכל זאת היתה לנו חגיגה קטנה)

שחקן העונה

נתחיל ישר בקטגוריה החשובה מכולם. המועמדים לתואר "שחקן העונה" של "מצד שני" הם: אריק בנאדו, קיסר ההגנה שחזר להיות התחנה האחרונה בחיפה בדיוק ברגע בו נדמה היה שהאוטובוס איבד את הברקסים ויעצור רק בתאונת דרכים; ליאור רפאלוב, הבטחה ארוכת שנים שבחצי השני של העונה סוף סוף התחילה להתממש, כשליאור הוביל את הקבוצה עם יכולת טובה ובעיקר עם הפגנת מנהיגות שכבר לא ציפינו לראות ממנו; גוסטבו בוקולי, המנוע שלא נגמר לעולם, שחקן שעבר הסבה לא קלה אבל מוצלחת להפליא משחקן התקפי ויצירתי לקשר דפנסיבי שלא נותן ליריב לנשום, ולא קיבל השנה את ההערכה שהוא ראוי לה על עונה נפלאה; ותומר חמד, מי שהתחיל את העונה בתור אופציה שלישית או רביעית בהתקפה וסיים את העונה כמלך השערים ועוד יותר מזה, מלך האוהדים.

והזוכה הוא, היא, הם, הן…

הקבוצה כולה. נכון, זו קלישאה מהסוג המאוס ביותר – המתחכם. אבל מתחכמים היננו, וחוץ מזה זה נכון. אם מסתכלים על כל העונה, מתחילתה ועד סופה, אף שחקן לא בלט באופן מיוחד מעל האחרים, ובמובן אחר כל השחקנים בלטו, בהקרבה לטובת הקבוצה, בלחימה הבלתי מתפשרת, בהגעה לשיא ברגע המתאים, בנצחונות בשיניים כשהרגליים לא זזו.

אשליה אופטית גורמת לזה להיראות כאילו השחקנים (חוץ מגדיר ומחמד) הם בני אנוש רגילים שעומדים על הקרקע (באמת! תלחצו להגדלה ותראו)

זה לא רק שאף אחד לא הצטיין במיוחד. זה בעיקר שכוחה של הקבוצה העונה היה באחדותה. מה שאפשר לשחקנים לקום מקרשי מאי שעבר היו השחקנים עצמם, בהדרכת אלישע. הם סייעו זה לזה ותמכו אחד בשני. הם נקראו לדגל מקבוצת הנוער, מספסל המחליפים, ממיטת האורטופד, וכששחקן נקרא, גם אם מעולם לא שיחק ברמות האלו, הוא הצטיין. זה מעיד על שני דברים: על התמיכה שקיבלו השחקנים אחד מהשני, ועל הרצון העז של כל אחד ואחד.

את האליפות הזו לקחנו כקבוצה, כמעט בלי אגו ובלי משחקי כבוד. את הקו הזה, שלצערנו הופר קצת לאחרונה, אנחנו ממשיכים גם בבלוג. הכבוד מגיע לכולם, והכוונה לכולם, כולל המאמן, המעסה, האפסנאי והילדים שאחראים על החזרת הכדורים, ולכן שחקן העונה של "מצד שני" הוא מכבי חיפה.

איש השנה

למרות האמור בסעיף הקודם, הבלוג מכיר בצורך לבחור אדם אחד בקבוצה שיסמל בדמותו את העונה כולה, גם כי אנחנו זקוקים לסמלים אבל בעיקר בשביל שההמונים שקוראים את הבלוג יוכלו לנעוץ את שיניהם בבחירה ולהסביר מדוע היא מוטעית לחלוטין. ובאין אף שחקן שזוכה בתואר רק בזכות משחקו על כר הדשא, איש השנה שלנו יהיה שחקן ששילב השנה יכולות מקצועיות טובות עם סיפור אישי שמהווה במידה רבה את סיפורה של הקבוצה.

המועמדים לתואר הזה הם שלושה: אריק בנאדו, שמסמל את שחקן מכבי חיפה הותיק והטוב, שחוזר מהכסף הגדול אל הבית החם – כמו הקבוצה כולה, שחזרה השנה להיות קבוצה לא עניה אך גם לא הכי עשירה, כזו שמנצחת בזכות המחויבות למועדון ולא רק בזכות השחקנים היקרים ביותר.

המועמד השני הוא המאמן אלישע לוי, שכמו הקבוצה כולה גם לו אישית אף אחד לא נתן סיכוי לגמור את העונה כאלוף (רבים לא נתנו לו סיכוי לגמור את העונה בכלל), אבל הוא מצידו אטם את את אוזניו לתלונות, להתבכיינויות ולתביעות הקהל והוכיח שהדרך השקטה ונטולת האגו שלו היא לא רק נעימה לעין ולאוזן, אלא גם נושאת פרי.

המועמד האחרון הוא תומר חמד. גם הוא, כמו בנאדו, בן ששב הביתה. שחקן צעיר שגדל במועדון וחלומו היה לשחק יום אחד במדי קבוצת הבוגרים, והשנה הוא זכה להגשים את החלום ובצורה היפה ביותר, ממש כמו בסיפור אגדה – עם אליפות וכמלך השערים שלה.

והזוכה בתואר הוא…

תומר חמד. כי חמד מגלם בדמותו ובסיפורו את כל הסיפורים גם יחד: סיפור ניצחון הרצון והאמביציה, כשלקראת הסוף הצטרפה גם האסתטיקה לחגיגה. הסיפור של שחקני הבית, שהמחויבות שלהם גוברת על כל דולר וגולדהאר. סיפור היכולת לשים את האגו בצד לטובת הקבוצה, לשבת על הספסל בלי להתלונן ובלי להתמרמר גם כשאתה בטוח שאתה יכול לתרום, וגם אם הבקעת במשחק האחרון.

בחגיגות האליפות התפנה איש השנה לאתגר הקשה מכולם: להצליח לקרוא מה כתוב על החולצה בלי להוריד אותה

זו כמובן לא רק האמביציה. המשחק האחרון של הנבחרת הבהיר למה חמד הוא לא רק סיפור מרגש או הצלחה שמורכבת מרצון ותו לא. חמד שיפר את ההתקפה של הנבחרת, כמו ששיפר העונה את זה של מכבי. בכוח שלו, בדומיננטיות, בגובה ובעבודה הבלתי פוסקת הוא משנה את משחק ההגנה של היריבה. הוא מושך אליו מגנים, לא מפסיק להילחם, ללחוץ ולבסוף לזכות בכדור. הוא מנצח כמעט בכל הקרבות הפיזיים, מכין כדורים נהדרים לחברים, ובאופן כללי משלב מחץ ותכליתיות עם ראית משחק לא רעה בכלל בשביל חלוץ. וכמובן, ראש הזהב שלו הוא הכתר המנצנץ למרחקים של הממלכה בה הוא שולט, הידועה גם בשם רחבת היריבה. לכל מי שחשב שהחלוצים שלנו השנה לא מספיק טובים ופינטז על חלוצי היריבה, חמד נתן תשובה מוחצת. חלוץ מצוין, ואפשר כבר להגיד – חלוץ ברמה אירופית.

ואכן, אחרי פחות מעונה אחת טובה בקבוצה, חמד יעבור ככל הנראה למועדון גדול באירופה. וגם מהבחינה הזאת הסיפור של חמד הוא הסיפור של הקבוצה. המטרה המוצהרת של מכבי חיפה בעידן הנוכחי היא לגדל שחקנים ולמכור אותם, ומי שלא הבין את זה כשדקל, בירם, טישיירה וארבייטמן נמכרו, יפנים את זה כשחמד יילך, ואולי גם רפאלוב.

זה הפרדוכס: ככל שהקבוצה טובה יותר ומשיגה הישגים גדולים יותר, כך גובר הסיכוי שקבוצות מאירופה ישימו אליה לב ויפרקו אותה מנכסיה. וככל ששחקן שלנו טוב יותר העונה, כך גדל הסיכוי שהוא לא יהיה כאן בשנה הבאה. אם תרצו, אייאקס של המזרח התיכון, אם תרצו הפועל פ"ת של אירופה. זה לא מושלם, זה לא מה שהכרנו פעם, זה מתסכל לראות שחקן שרק הפך לסמל וכבר הוא עובר לנשק חולצות של קבוצות אחרות. אבל זו כנראה הדרך היחידה להצליח פה, וזו כנראה הדרך היחידה להשאיר את הנשיא שלנו כזה, אז זו מבחינתי הדרך היחידה. זה מה יש, ועם זה נמשיך לנצח.

ואם כך יהיה, המשפט הבא יהפוך כנראה לריטואל: ברכות לשחקן העונה של "מצד שני", ואיחולי הצלחה בהמשך הדרך.

תגלית העונה

המועמדים לתואר "תגלית העונה", השחקן הצעיר שאף אחד לא ציפה ממנו לגדולות אך הוא קיים את הגדולות והוסיף גם נצורות, הם שלושה: טאלב טוואטחה, אנדריי פילאבסקי, ומועמד לשם כבוד, השחקן המבוגר בגופו אך הצעיר מכולם ברוחו, אריק בנאדו.

ובכן, פיליאבסקי נתן פייט צמוד על התואר, כמעט כמו שהוא נתן בכל משחק העונה, ומגיע לו קרדיט רב על עונה נהדרת ועל תרומה ענקית לאליפות. בנאדו היה תגלית כי אף אחד לא ציפה שבגילו ובאיטיותו הוא יצליח לסחוב קבוצה לתואר, אם בכלל יצליח להיכנס להרכב.

אבל הזוכה בתואר "תגלית העונה" הוא טאלב טוואטחה. את העונה של טאלב ניתן לסכם בכך שעד לא מזמן כולם חששו מהיום שאחרי מסיללה, ועכשיו ניתן להרגיש במין זמזום באוויר שנשמע כמו "נו, אז פיטר יילך, לא נורא, גם ככה כבר נגמרה לו המוטיבציה. תנו לנו עוד מטאלב". ואם אוהדים מרשים לעצמם לחטוא במחשבות כאלה לגבי אחד הזרים הטובים ביותר ששיחקו אי פעם בירוק, זה אומר הכל לגבי המחליף שלו.

טוואטחה הפתיע את כולם עם מהירות אדירה, משחק מלא ביטחון, שערים ובישולים ומשחק הגנה לא רע בכלל בשביל שחקן התקפה שהוסב למגן. טאלב נתן עונה שכל שחקן מתחיל יכול רק לחלום עליה, ובתמורה זכה בתואר תגלית העונה של "מצד שני", ובמשחק מילים שאני מחכה די הרבה זמן להוציא מהמערכת:
אחרי העונה הזו, אפשר כבר להגיד שהקטר טוואטחה עלה על המסיללה.

המבוגר האחראי

עם כל הכבוד לצעירים שזכו ללבוש העונה את המדים הירוקים, בכל קבוצה צריך להיות לפחות מבוגר אחראי אחד שיודע להרים את החבר'ה כשסופגים שער, להחזיר את המוראל לקבוצה אחרי הפסד ולנזוף בשחקנים האחרים כשצריך. המועמדים הטבעיים לתואר הם האזרחים הוותיקים אריק בנאדו, גוסטבו בוקולי ויניב קטן.

ובכן, אי אפשר להגיד שקטן לא ניסה לדרבן את החברים בתנועות ידיים נמרצות ובמשחק אחד אפילו ליווה אותן בתנועות רגליים; אי אפשר לטעון גם שבוקולי לא היווה דוגמה לכולם בגליצ'ים ובנשמה בלתי נגמרת. אבל מי שזוכה בתואר הזה, ודי בקלות, הוא אריק בנאדו.

אריק הוכיח שבלם יכול לפצות על חוסר במהירות עם הרבה שכל, ושניסיון וחכמת משחק אי אפשר לקנות בכסף. בנוסף, מעבר לתאקלים המדויקים, לשקט שהשרה בחלק האחורי, למסע החניכה שהעביר את פיליאבסקי ובכלל לנוכחות היציבה כמו מצודה שהוקמה באמצע המגרש, אריק הראה שעם השנים הוא למד גם למסור לא רע ואפילו לעבור שחקנים (!) ולעשות עקבים (!!).

לבסוף, כמו שציין יפה אביעד בפוסט האורח שלו, אותה מסיבת עיתונאים מפורסמת של הקפטן בפועל אם לא בכוח סימנה את הדרך לשאר הקבוצה: להתאחד, לציית למאמן, לא לחשוב בכלל על מרידה, לשים את כל האמביציות האישיות בצד ולהתרכז במטרה. ובמות האגו שלו, ציווה לנו אליפות.

מאמן העונה

ובכן, אתם יודעים מי. כל כך הרבה מילים שפכנו על אלישע לוי העונה, אבל האיש עם הצלחת על הראש לא שמע כלום, נשאר שקט והביא לנו צלחת על המגרש. ננקוט בדרכו ונחסוך במילים: תודה לך אלישע, שהובלת את הקבוצה לעונה מופלאה והשלמת את התיקון על העונה שעברה. לחיץ או אמיץ? מה שבטוח, אלוף.

פרס על מפעל חיים של העונה (למעשה, של כל עונה)

גם כאן יש רק מועמד אחד: יעקב שחר. קבוצה, כמו מדינה, שייכת לאוהדים שלה הרבה יותר מאשר לנשיאים שלה. הנשיא צריך לבטא בדמותו את רוח העם, וב"רוח" הכוונה לא לאופיו של העם אלא לאידיאל שלו. אחד כזה מגיע לעיתים נדירות, כל כך נדירות שאנחנו מעדיפים בדרך כלל לא להסתכן ולהסתפק בהרבה מנהיגים בינוניים שיחלקו את הכוח ביניהם. אבל יש סיבה טובה מדוע האנושות המציאה את העריץ: כדי שפעם במאה שנה, באחת מאלף קבוצות, יימצא עריץ אחד נאור.

איכשהו, במקרה או כחלק מתכנית אלוהית (או גם וגם), אנחנו זכינו בעריץ הנאור הזה, נשיא שמגלם באופיו את האידיאל של מכבי חיפה: שילוב של שקט, שפיות, דרך ארץ ועוצמה. אז תודה ומזל טוב לנשיא שלנו, שחגג השנה 70. נאחל לו ולנו שיילך אחרי כולנו, כדי שלא נצטרך להתמודד עם היום שאחרי.

רגע המפתח של העונה

מהו הרגע ששינה את פני העונה? אביעד בפוסט המלונקק לעיל נימק היטב מדוע אותה מסיבת עיתונאים של בנאדו היא רגע שראוי לתואר. רגע מפתח אחר שיכול להתחרות ברגע הזה הוא פציעתו של קטן/ ההחלטה ההירואית שלו להפסיק לפגוע בקבוצה (תלוי במידת הקטנופיליה שלכם), שפינתה את הבמה לרפאלוב ובעיקר גרמה לשחקנים להבין סוף סוף שהם יכולים לעשות את זה לבד.

הבנתם? "רגע מפתח" -> תמונה של מחזיק מפתחות. ככה זה כשכותב הבלוג הוא איש קריאייטיב, תמיד צפו לבלתי צפוי

רגע נוסף ששינה את פנינו העונה הוא הרגע בו החליט אלישע שמימון הוא לא בלם לאליפות, שאפשר להחליף את בלם נבחרת ארגנטינה (נניח) בבלם אלמוני וצעיר מאוקראינה, ושרצוי להכניס את בנאדו להרכב למרות מחאות הקהל. עוד רגע מפתח הוא הרגע בו תומר חמד נכנס סוף סוף להרכב. אפשר גם לדבר על הרגע בו רפאלוב הבין שבלעדיו זה לא יילך והוא חייב להתחיל לקחת על עצמו אחריות; או על הרגע המסוים לפני העליה למגרש למשחק השלישי מול הפועל תל אביב, בו החליטו השחקנים שמהמשחק הזה הם יורדים מנצחים או לא יורדים בכלל.

הרבה רגעים גדולים העונה הביאו אותנו לאליפות, אבל לדעת מערכת הבלוג רגע המפתח של העונה הזו כלל לא התרחש העונה. הוא התרחש בעונה שעברה, ליתר דיוק ב 15 במאי 2010, עת השופט באצטדיון טדי שרק לסיום המשחק ושחקני מכבי חיפה הבינו שהם איבדו את האליפות במו רגליהם ואכזבו עיר שלמה, שלא לומר מדינה (מינוס כמה מעוזים אדומים).

רגע המפתח של עונת 2010-2011, הרגע המכונן של האליפות ה-12, הוא השניה בה הסתיימה עונת 2009-2010. כי באותו רגע סומנה המטרה, ומכבי חיפה כולה הפכה חץ.

משחק העונה

המשחק השלישי מול הפועל ת"א. זה לא היה המשחק הכי יפה שלנו העונה, אבל משחק יפה כמוהו לא היה עוד. ניצחון שהיה מורכב מרצון, ניצחון שהבהיר לשחקנים מי היא בדיוק היריבה שעומדת מולם, ניצחון שהוכיח לשחקנים סופית שהם יכולים לעשות את זה. ניצחון שהבהיר למאות אלפי אוהדי כדורגל ברחבי הארץ כולה למה אי שם בילדותם, באיזו שניה חמקמקה ובלתי ניתנת לשחזור, הם קיבלו את הבחירה הנכונה, לאהוד את מכבי חיפה.

הברכה בדמות קללה של העונה

הפציעות. אם לא הייתי יודע שאלישע בחור נחמד וחביב, הייתי חושד שהיה זה הוא ולא דרסיליה שהתגנב בלילות לחדרי השחקנים, קרע להם את המיניסקוסים, שבר את גוום וסובב קרסוליהם. בכל פעם שעלולה היתה לצוץ איזו שאלה בקשר להרכב, בכל פעם ששחקן מחליף הצטיין או שחקן פותח אכזב ולא היה ברור מי יעלה ב-11 במשחק הבא ומי יישאר בצד מריר וממורמר, באה איזו פציעה ופתרה את הבעיה. לעולם לא נדע כמה ויכוחים, תסיסות ומרידות חסכו הפציעות האלו. ושבעונה הבאה שכולם יהיו בריאים, וישאירו לאלישע להתמודד עם הצרות הטובות.

שטות העונה

גם כאן יש כמה מועמדות, כי גם שטויות לא חסרו. כדי לכבד את המעמד לא נדבר על שחקני בית מסוימים (עליהם דיברנו מספיק), אבל מדיניות הרכש בתחילת העונה היתה שטות מתמשכת כזו. בן הדוד של זהבי לא קיבל מספיק צ'אנסים, הכישרון הבלונדי מפורטוגל דוכא (אולי בצדק אך לעולם לא נדע), והבלם הארגנטינאי התגלה כטנק כבד וקצת מגושם שנקלע לצערו לקרבות גרילה ברחוב, כלומר ברחבה.

שטות אחרת היתה ההישענות הבלעדית על קטן, שגרמה לשחקנים לאבד את הצפון בכל פעם שהוא לא היה במשחק, ומקרים כאלה לא חסרו. לצערנו זו שטות שתימשך ככל הנראה גם בעונה הבאה, אלא אם כן מישהו בקבוצה יתעשת ויבין שקטן הוא אולי לא נמני, אבל זה עדיין לא בריא לקבוצה כשאחד השחקנים שלה גדול מהמאמן – ויחזיר אותו לקוטנו הטבעי.

אבל הדבר שהכי עצבן את חברי "מצד שני" העונה היה ללא ספק בעיטות הקרן. דווקא בעונה בה היה לנו את חמד, הנוגח הטוב ביותר שלנו מאז סלקטר, ועוד כמה נגחנים לא רעים כמו דבה, פיליאבסקי ובנאדו, ה"ה קטן ורפאלוב התעקשו לחזור שוב ושוב על אותו תרגיל קרן קצרה מטופש שלא רק שלא הביא לנו שום תמורה (מלבד שער כבוד אחד נגד הפועל ת"א), אלא פעמים רבות גרם גם לאיבוד כדור מיידי ולהתקפת נגד של היריבה. איזה בזבוז.

ואולי זה היה בכוונה, כדי להזכיר לנו ששום דבר אינו מושלם? לצערנו התשובה היא לא. שחקנינו הם סתם אהבלים לפעמים.

הבזבוז של העונה

ואם בבזבוזים עסקינן, הנה שניים כאלה, שחולקים ביניהם את פרס "בזבוז העונה" של "מצד שני". הראשון הוא מוחא גדיר, השחקן המהיר ביקום ככל הנראה, שאף אחד לא מצליח להבין מה לעשות איתו ואיך להכניס אותו לעניינים.

מוחא שלנו עורר כהרגלו תקווה בתחילת העונה עם משחק ראשון מצוין, אבל אחר כך נעלם, גם כהרגלו, אחר כך נפצע, גם כהרגלו, וסיים טוב – שוב כהרגלו. השאלה היא מתי תימצא הנוסחה לגרום לו לחרוג מהרגלו ולהיות יציב לאורך עונה שלמה, שלא להגזים ולומר מצטיין. בכל מקרה, אני שמח שכנראה לא משאילים אותו. צריך לתת לו עוד צ'אנס, כי הוא יכול, עדיין, להתפתח להיות חלוץ נהדר, והוא צריך לעשות את זה אצלנו.

הבזבוז השני עונה לשם עלי עותמאן. יותר מדי זמן ישב המגן הימני הטוב בארץ על הספסל, עד שנפצע ופתר לאלישע את הדילמה (שלא ברור אם היתה לו לאור חיבתו העזה למשומר). אז נכון, אייל נתן בסוף עונה גדולה והאכיל אותנו בכובע, מגבעת וצילינדר גם יחד. אבל עותמאן הוא פוטנציאל ענק שאסור לבזבז, ואם יחזור מהפציעה כמו שהיה לפניה, צריך למצוא דרך לשלב אותו בקבוצה יחד או במקום המגן הימני השני בטיבו בישראל.

התקווה לעונה הבאה (מיקרו)

וכדי לא לסיים בנימה שלילית, נעביר את אייל גולסה מספסל הבזבוזים לספסל התקוות. אני מאוד מאמין בשחקן הזה וחושב שהוא יכול להיות השחקן הטוב בארץ (עד שיימכר לאירופה כמובן). הבעיות איתו היו שלוש: הוא עוד לא השתחרר לגמרי מטראומת המקרה המוזר של לאציו באמצע העונה שעברה; הוא נפצע יותר מדי פעמים; ולא מצאו לו את המקום הנכון על המגרש.

לא ברור מה יותר מחייב שהילד ייצא כדורגלן: שקוראים לו גולסה או שקוראים לו אייל

אלישע חושב שגולסה צריך להיות קשר אחורי תוקף. אייל עצמו פיתח גוף שמאפשר לו לשחק בתפקיד הזה, ויש לו גם את האמביציה המתאימה. אני חושב שאין לו את יכולת המסירה הדרושה לתפקיד, שהוא מבזבז יותר מדי אנרגיות ברדיפה אחרי יריבים ושהוא צריך לשחק הרבה יותר קדימה, ממש מתחת לחלוץ, כי יש לו יכולות טכניות נדירות שמאפשרות לו לפרוץ לרחבה בכדרור, וכי הוא יודע לכבוש שערים ולהכין מצבים לחלוצים.

איפה שלא ישחק, גולסה הוא התקווה הפרטית שלי לעונה הבאה, ואולי הטריו שמורכב בחלקו מגולסה ועידן ורד עליו פנטזנו העונה יזכה בכל זאת להנהיג את הקבוצה, כשליאור מחליף את חמד בשלישיה הזו. ואם גם הוא יילך? שהטריו יהפוך לדואו, אנחנו זורמים (ועטר וברקוביץ' מוסרים ד"ש חם).

התקווה לעונה הבאה (מאקרו)

ובכן, שניקח עוד אליפות כמובן על דאבל אני לא מעז אפילו לפנטז, אחרי האכזבה האחרונה. אבל העונה חשוב אולי יותר מתמיד לחזור ולהוכיח את עצמנו בזירה האירופית. מכבי חיפה היא נושאת הדגל של הכדורגל הישראלי באירופה, ולא יכול להיות שהרושם שיוותר מאיתנו שם הוא הפיאסקו מול מינסק, וגם לא ההשתתפות האחרונה בצ'מפיונס, עם כל ההערכה שלי לתפקוד של הילדים אז.

התקווה של "מצד שני" לעונה הקרובה היא אם כן להצליח באירופה. במיוחד אחרי העונה הלא רעה של האדומים בליגת האלופות, אנחנו חייבים לתת בשנה הקרובה עונה אירופית סבירה, שלא לומר לתת עונה אירופית טובה, שלא לומר להעפיל לליגת האלופות, שלא לומר לקחת את אליפות אירופה!

טוב, את זה באמת לא נאמר.

*

…ובזאת סגרנו רשמית את עונת 2010-2011, ועכשיו סוף סוף אפשר לארוז את העונה הזו בקופסה, להדביק עליה את הסיכום לעיל ולשלוח אותה לארכיונים. נותר לי רק להגיד תודה רבה לכל מי שקרא את הבלוג. גם כשלא הגבתם ראיתי אתכם בדפי הסטטיסטיקה ובכפתור הלייקים וזה שימח וחימם את ליבי.

תודה רבה גם לכל מי שהגיב כאן העונה. כל תגובה שלכם היתה חשובה ותרמה מעשית להמשך קיומו של הבלוג, שפועל לא בשכר וגם לא על בטריות אלא רק על האמונה שיש מי שקורא ונהנה ומעריך, וכל תגובה היא עבורי ראיה ועדות לכך.

תודה מיוחדת שלוחה לכל אותם כותבים אורחים שנענו לקריאה, כתבו סיכום עונה פרטי משלהם עבור הבלוג והפכו בכך להיות חלק ממנו לעד, לפחות בעיני גוגל.

לבסוף, אני שמח במיוחד שכולנו – הקוראים, המגיבים, המלייקקים, המשתפים, הכותבים, וגם אני (ומ"ם היקרה שלי) – זכינו ללוות מקרוב את הקבוצה באחת העונות המרגשות והבלתי נשכחות בהיסטוריה שלה, ולבסוף אף קיבלנו פרס יפה על הליווי הזה בדמות צלחת אליפות. אני חושב שהרווחנו את הצלחת הזו ביושר.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה אליפות בת מצווש, ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, ירוק עם כדור כתום, כללי, פסט, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

39 תגובות על פסט: נבחרי העונה

  1. פרלה הגיב:

    עכשיו כבר מאוחר לתגובה מלומדת ומנומקת אבל אף פעם לא מאוחר לומר תודה.
    תודה לבלוג ולעורכו;
    תודה לנשיא על היציבות ואורך הנשימה;
    תודה למאמן על ההתאוששות מכל נפילה;
    תודה לקבוצה שלא נשברה.
    תודה לך מכבי על עונה כה יפה.
    אליפות שלא תישכח (כן אחרי תריסר כבר לא ממש זוכרים את כולן).
    ניצחון אמיתי במשחק עונה מכריע;
    יציאה מהקבר שנכרה מול נתניה;
    התאוששות מהירה מהטראומה.
    אחרי רוזנבורג רק 8 שנים והצ'מפיונס השני החלו את תהליך ההחלמה.
    אחרי ה- 15.5.10 נזקקנו "רק" ל – 366 ימים.
    אייאקס של אירופה או פ"ת – אם נבנה את עצמנו נכון כרוזנבורג של ישראל גם הזרים והישראלים הנכונים שיאפשרו לנו לחזור ולשוב ולחזור לצ'מפיונס יבטיחו לנו את הנעורים הנצחיים. יצוא נכון גם יעודד את הכשרונות המקומיים לעשות אצלנו את הסבוב המתוזמן בדרך לנתב"ג.
    אחרי השנה אני כבר חושש פחות ממכירת שחקנים.
    באיזה מקום אני אפילו מפרגן לנשיא לייצא בתקופת חוזה ולא לספוק כפיים מול שחקנים חופשיים.
    יותר מתמיד, במכבי חיפה של העונה הזו, אין שחקן שאין לו מחליף.
    אבל, ניר, לתשומת לבך, לבלוג הזה אין תחליף.

    אהבתי

  2. יופי של פוסט.
    יופי של בלוג.
    …וגם יופי של אליפות.

    אהבתי

  3. ברני הגיב:

    פוסט סיכום מצוין, במיוחד התיאור של חמד.
    ניר, אתה רומז שהפוסט הזה הוא אחד האחרונים אם לא ה?
    אם כן – אז לא! הבלוג הזה והכתיבה הצחה שלך חייבים להמשיך קדימה.

    אהבתי

  4. תום א הגיב:

    תשמע, אתה ממש קולע לטעם שלי. פשוט סיכמת את כל המחשבות שלי על העונה, בינגו.
    עוד כמה דברים מזוית הראיה שלי:
    1. הרגע החשוב של העונה הוא ל ל א ס פ ק הראיון של יניב קטן לטלויזיה אחרי ההפסד 4:1 להפועל, שבו קטן הוציא את עצמו מהסגל לחודש ושיחרר את הקבוצה לשחק יותר מהר (שהרי אלישע לא היה מסוגל לעשות את זה בעצמו). חשתי תקווה גדולה באותו הרגע, מין תחושה של רגע היסטורי, ואכן זה היה רגע היסטורי. מאותו רגע לא עצרנו עד האליפות. הרגע השני החשוב של העונה הוא ההחזרה של בנאדו להרכב, ששינה לגמרי את הבטחון גם של השחקנים וגם של האוהדים.
    2. כל כך מסכים עם הקטע של בעיטות הקרן, ולא רק הן – גם הבעיטות החופשיות. אני לא יודע אם יש סטטיסטיקה על זה אבל יש לי תחושה שאחוז ניצול המצבים החופשיים שלנו הוא הנמוך ביותר של קבוצה אלופה אי פעם בעולם. ואם כבר אנחנו בנושא, אז גם אין לנו אף בועט טוב מחוץ לרחבה כבר הרבה שנים. הנושא הזה בולט עוד יותר בהשוואה להפועל, שיש לה אחוז ניצול מדהים של מצבים נייחים, וגם הרבה בועטים טובים מחוץ לרחבה.
    3. התקוה הגדולה לעונה הבאה – שאלישע יעשה מקטן מה שבהפועל עשו פעם משלום תקוה – שחקן ספסל שעולה במחצית השניה כשצריך אותו ומשנה את המשחק עם שכל וקור רוח. אסור לנו להמשיך לבנות עליו כשחקן הרכב, הוא לא מסוגל לתת יותר מ-30 דקות טובות. אני לא מאשים אותו כי הוא פצוע בעמוד השדרה, אבל זאת עובדה.

    אהבתי

    • ניר הופמן הגיב:

      מסכים עם שלוש הנקודות, במיוחד עם (2) – איפה הימים שהיו לנו בועטים כמו עטר, חזן ורביבו? זה לא רק אנחנו, אני חושב שתמיד היו בליגה בועטים שידעת מראש שעונשין שלהם זה חצי פנדל (סיני, מלמיליאן, איציק זוהר הם השמות שעולים לראש מיד), והיום חוץ מטועמה ולפעמים ערן זהבי כבר אין כאלה. זה ההגנות שהשתפרו? השוערים? או הבועטים שנחלשו? שאלה מעניינת. מה שבטוח, אצלנו זה בולט במיוחד, אגב לא רק הבעיטות החופשיות אלא בכלל גולים מחוץ לרחבה.
      לגבי (3), הייתי מאוד רוצה שזה יקרה, אבל אני מאוד סקפטי בעניין. אם קטן ירצה לשחק, הוא ישחק.

      אהבתי

  5. אביעד הגיב:

    קודם כל, הבלוג חייב להמשיך וכותבו הנוכחי חייב להאריך חוזה לעשור או שניים!
    שנית, מה זה "בעיני גוגל"? זה לא בעיני המתבונן כאן, מה שגוגל חושבת קובע בימינו…
    שלישית, שטות העונה זה הקטע שלא הארכנו לחמד חוזה אז גם אם הוא יעזוב עכשיו לא נראה מזה אגורה…

    אהבתי

    • ניר הופמן הגיב:

      הכוונה – גם אם מישהו חושב בטעות שהוא היה רק אורח לרגע, יביט נא בגוגל ויווכח שהוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של "מצד שני" :)

      אהבתי

  6. יניב הגיב:

    אז אני מבין ש-BBC SPORT הציעו לך חוזה מפתה עם מענקי משחקי מילים.
    אם כך: "תישאר תישאר תישאר! תישאר תישאר תישאר!".

    וברצינות, אחרי עונה כזאת הופמן, אתה שייך לליגה של הגדולים….

    אהבתי

  7. ניר הופמן הגיב:

    פרלה, מיואש, ברני (ברוך הבא!), תום, אביעד ויניב היקרים לי מאוד – תודה רבה על המחמאות. הזכרתם לי שוב שכל מה שאני צריך לעשות בשביל לנפח לי את האגו זה לרמוז שאולי אני עוזב :). זו לא היתה הכוונה שלי, ולמען האמת לא כ"כ הבנתי מאיפה הגיע הרעיון שהבלוג נסגר, עד שהסתכלתי שוב בטקסט וראיתי שכתבתי "תודה רבה לכל מי שקרא את הבלוג".
    אז התכוונתי לכל מי שקרא אותו העונה כמובן, אבל –
    אולי זו היתה פליטה פרוידיאנית כי אני אכן מתכוון להפסיק לכתוב את הבלוג במתכונתו הנוכחית, וחושב נמרצות מה בדיוק לעשות איתו ואיך. די ברור לי שלא אמשיך לסקר כל משחק ומשחק, גם בגלל הנסיבות שלא יאפשרו לי (עוד אפרט לגבי זה באחד הפוסטים הבאים), גם כי כבר די הרבה זמן אני רוצה לכתוב על תחומים נוספים חוץ מכדורגל (מי שעוקב אחרי הבלוג מכיר את ההתחבטויות שלי בנושא), וגם כי אני קצת עייף מזה. אני עובד בעבודה שדורשת ממני לא מעט אנרגיות יצירתיות (קופירייטינג), ולא קל להקדיש אנרגיות כאלה גם לעבודה וגם לפוסטים כל שבוע ולפעמים פעמיים בשבוע.
    אז בקרוב נראה מה יהיה עם הבלוג ואיך בדיוק הוא יימשך. בכל מקרה מתוכננים עוד כמה פוסטים על מכבי בזמן הקרוב ובטח שאמשיך לכתוב עליה בתדירות זו או אחרת, הרי מן הסתם אכתוב על נושאים שקרובים לליבי – ואין הרבה דברים שקרובים לליבי יותר מהקבוצה.

    אהבתי

  8. מתי הגיב:

    לא נותר לי אלא לקום ממקום מושבי ולמחוא כפיים (כוס אמק, שימציאו ביטוי בעברית לסטנדינג אוביישן).
    ושוב לקום ולמחוא כפיים.
    ושוב פעם לקום ולמחוא כפיים.
    ושוב פע…טוב נעשה את זה בשקט כי הערתי את הילדה.

    מחיאות כפיים!

    אהבתי

  9. שמרלינג הגיב:

    מרגש!
    הבלוג עוד לפני שיאו, זה ברור לי. כלל לא מודאג.
    (אולי פורמט סיקור המשחקים יקוצר, אולי לייב בלוגינג, שת"פ עם בלוגר נוסף, חנויות קונספט, ליין מסיבות צ'ילאאוט לחיפאים בניכר)
    בניגוד לעונה הקודמת גם מלאי הכישרון בחיפה משאיר אותי אופטימי למרות העוזבים. צריך לפתור את עניין השחקנים שעוזבים טרם עת את קבוצתם. בעיה בכדורגל העולמי שרק מחריפה ומנכרת את האוהדים מהמשחק. ארביטמן, כיאל וחמד עוזבים ועזבו מוקדם מידי לטעמי. רפאלוב כבר שחקן ותיק אצלנו, אבל רק העונה באמת קיים.

    אהבתי

  10. ניר הופמן הגיב:

    מתי – הגזמת, אבל תודה. אני חושב שהבנתי את הרפרנס :)
    שמרלינג – תודה. אנסה לחשוב על פתרונות יצירתיים, ואשמח אם יוצעו עוד כאלה. אבל אתם עדיין לא יודעים את כל הפרטים (אוווו…אתה יכול לקרוא לי "איש המסתורין").
    למה עוזבים בטרם עת? אני חושב שיותר ממה שהשיגו העונה יהיה להם קשה להשיג (אולי רק עוד העפלה לליגת האלופות חסרה?). אם עמאשה יעזוב את ק"ש אלינו גם זה לדעתך יהיה בטרם עת? אני פטליסט בעניין הזה. אם שחקן עוזב, כנראה שהעת לכך הגיעה.

    אהבתי

  11. שמרלינג הגיב:

    התכוונתי בטרם עת מבחינת מכבי חיפה. על ארביטמן חיפה בכלל הפסידה לדעתי. כיאל הוא סנסציה במועדון מפואר, אבל מעולם לא היה שחקן מוביל בחיפה, אז המקרה שלו דוקא מחליש את הטיעון שלי.
    עמאשה הוא מקרה דומה מאוד לרפאלוב, רק בקרית שמונה. השוני הוא שהוא כבר הושאל פעמיים ואף שיחק עם ק"ש בליגה לאומית. עשה את שלו שם, הגיע למיצוי. האם אפשר להגיד שרפאלוב וחמד גם מיצו את עצמם בחיפה? שהבדל של 50% בשכר (200K שמוצע לחמד בחיפה לעומת 300K) זה מספיק בשביל לא להשאר עוד עונה ואולי לשחק בליגת האלופות? או למשל עונה של דקל ב400K לעומת בלם זר ב300K? לא יודע… בכל אופן, גל הנדידה של כדורגלנים ישראלים גורם לליגה שלנו להראות הרבה פחות מעניינת. מעניין מי מהם (כולל שכטר וורמוט) ישוב למכבי תל אביב עוד שנה.

    אהבתי

  12. פרלה הגיב:

    ארביטמן עזב אותנו, להערכתי, בשיאו. מי היה מאמין שיכבוש כל כך הרבה ומי מאמין שיכול לחזור על כך?
    כיאל וחסרונו היו, להערכתי, גורם מוביל באבדן האליפות בעונת הקזוז הראשונה (כמו גם ההרחקה של טשיירה. די. תן לפצע להגליד).
    המשכורת שפורסמה בענין הבלם קוריצה מעוררת אופטימיות ביחס לאפשרות לשדרג את עצמנו.
    מחלקת הסקאוטינג מקבלת משנה חשיבות וכך גם ההתנהלות בחוזים עתידיים.
    לייצא כל שנה 2 – 4 שחקנים במיליונים זה משהו שעוד לא הכירו אצלנו.
    כל עוד שיטת ההגרלה לצ'מפיונס לא משתנה אז בהחלט אפשרי להניח שיש סכוי של 50- 50 להגיע לשלב הבתים.
    סכוי כזה מצדיק השקעה ונראה שהנשיא ער לכך.
    בעבר גם השקעה עצומה לא היתה כדאית נוכח החשש מהגרלות חסרות סכוי.
    הולך להיות מעניין.
    בעצם, כבר מעניין.
    עוד פחות משבוע להגרלה הראשונה ופחות מחודש למשחק הראשון.
    אם הופמן יחדול מכתיבתו אז פשוט נגלגל את הפסט הזה לנצח.
    בינתיים נתעמק בדרוגים ובשיבוצים האופטימיים כאן:
    http://kassiesa.home.xs4all.nl/bert/uefa/seedcl2011.html

    אהבתי

    • ניר הופמן הגיב:

      תודה על הקישור פרלה. אני מוכרח להודות שלא הבנתי הרבה (יותר מזה, אני מוכרח להודות שלא ניסיתי להתעמק – חישובים, מספרים ודירוגים עושים לי פריחה), אבל (באופן משונה אך מוכר) הייתי מאוד גאה לראות את השם של הקבוצה שלי שם.

      אהבתי

  13. mooncatom הגיב:

    איזה רשומה יפה!
    אפילו אני, בלי לדעת בעצם כלום שבכלום, יכולתי ליהנות, כי היא על החיים,
    אפילו יותר משהיא על כדורגל,
    ויש לי הרגשה, שזו בעצם מהותו של הבלוג שלך, נכון?
    ובעניין תכנונים מופלגים, תקוות מוגזמות ומחסומי כתיבה…
    ובכן השניים הראשונים הרבה פעמים יולדים את השלישי,
    מזל טוב, ועונה באה מוצלחת!

    אהבתי

  14. ניר הופמן הגיב:

    מונקה, איזו תגובה מרגשת ומשמחת!
    כן, זו הכוונה בכל אופן, לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות. ואני רוצה לבדוק אם אני יכול לתקוף את הנושא הזה, החיים, גם מזוויות אחרות (למה לתקוף בעצם? לחבק).
    תודה רבה על המחמאה, הברכה ועל האיחול!

    אהבתי

  15. ברק הגיב:

    אני רואה שהתגובה האחרונה נכתבה לפני 4 ימים. אני מקווה שעדיין רלוונטי להגיב…

    א. קראתי ברפרוף (עייפות החומר- גם אני בפגרה) ובין השורות והתגובות השתמע כאילו צריך להסביר לך למה אתה צריך להמשיך לכתוב את הבלוג, אז ככה:

    א.1. כי אתה בד"כ מוכשר ומצחיק בטירוף והתובנות שלך מעניינות
    א.2. כי כשאתה לא מוכשר ומצחיק, כדאי שתזכור שגם אנחנו לא
    א.3. כי כשהתובנות שלך לא מעניינות, הדיון שמתפתח בתגובות עדיין כן מעניין. מבחינתי אתה יכול לכוב כל שבוע פוסט בן שורה אחת: "מה דעתכם?"
    א.4. כי מבחינתי פה זה מקום המפגש עם הקהילה שלי – אוהדי מכבי חיפה בגילאי 25-39
    א.5. כי לא שמעת אף פעם על מישהו שהפסיק לכתוב בלוג. מבלוג משחרר רק

    ב. חמד – לא ניתן לכתוב עליו כ"כ הרבה בלי להזכיר גם את ראיית המשחק שלו – בישולים (כמו הצ'יפ לגולסה נגד מכבי ת"א) והתחלת מהלכים שהובילו לשערים

    ג. ארבייטמן וכו' – במכבי חיפה יש תופעה (נראה לי בכל קבוצות הצמרת) שיש שחקנים שכובשים נגד קבוצות תחתית (הרול-מודל שלהם הוא איתי מרדכי) ואחרים שכובשים נגד קבוצות צמרת (קטן, גולסה). עד שנה שעברה רפאלוב היה חבר של "הפועל" (ארבייטמן בגרמנית זה איש עבודה) בקטגוריה הראשונה

    ד. שחקן העונה: רפאלוב שחקן השליש הראשון; בנאדו שחקן השליש השני; חמד שחקן השליש השלישי; רפאלוב שחקן הפליי-אוף, נוביצקי שחקן סדרת הגמר

    ה. קאנוטו – שמעתי דיבורים ביציע שמפילים את התיק על שיימון, שאם קאנוטו היה משחק ליד פילבסקי היינו רואים שהוא בעצם כן תותח. אם כבר שיימון – אחרי שהחלטנו להסיר ממנו את "הגנת שחקן הבית" (הוא אמנם בא מטוברוק אבל אם הופעת הבוגרים הראשונה היא אצלנו מתייחסים אליו כשחקן בית) – לא הגיע הזמן להפיל עליו את הגול של לאלה במשחק השלישי בעונה שעברה ואז להפיל עליו את כל התיק של אובדן האליפות?

    אהבתי

  16. ניר הופמן הגיב:

    ברק – תודה על התגובה המושקעת ועל נסיון השכנוע – לא היית צריך אבל כיף ונעים שכתבת, והצחקת אותי עם הסיבות (במיוחד עם א.5.).
    אני מסכים שיש טעם בעצם קיום בלוג שעוסק במכבי חיפה גם אם משקיעים בו פחות, אבל צריך לזכור שהבלוג הזה במקור הוא לא "בלוג מכבי חיפה", גם אם הוא תפס כיוון כזה במהלך העונה. הוא בלוג שעוסק בספורט, בכדורגל ובעיקר בי (הייתי רוצה לחשוב שגם בכתיבה). עוד לפני המחויבות שהתפתחה עם הזמן לאוהדי מכבי, יש לי מחויבות קודם כל לעצמי. אני אוהב את המחשבה שהבלוג יכול להתפתח ולהשתנות יחד איתי. כמו שבהתחלה עסקתי רק בכדורגל, דרך המונדיאל, ואחר כך במכבי, דרך העונה הזו, יכול להיות שהוא יילך איתי למקומות אחרים. כאמור, נראה.
    לגבי הבחירות שלך – איך בנאדו הוא שחקן השליש הראשון? – הרי אאל"ט הוא כמעט לא שיחק בשליש הראשון, זו היתה הבעיה שלנו!
    לא כתבתי את זה בפוסט עצמו אבל אני לא מסכים כלל עם הבחירה הגורפת של התקשורת ברפאלוב כשחקן העונה. לעיתונאים יש צורך לבחור שחקן עונה, והם מעדיפים שחקן התקפי. הסיומת של ליאור היתה נהדרת, גם בנבחרת, והם ניצלו את ההזדמנות ובחרו בו תוך ניצול הזיכרון הקצר לגבי מה שהיה לפני כן (ובאותה הזדמנות החזירו לו סוף סוף על היחסים הטובים איתם וההדלפות, אין לי ראיות אבל אני מאוד משוכנע שזה נכון). אם במשך שנים אתה מצפה ממישהו לפרוח וזה לא קורה, ואז בבת אחת זה קורה בפתאומיות, יש לך נטיה להאדיר אותו במיוחד כדי להצדיק את כל הציפיות שבנית.
    עד השליש האחרון של העונה היתה לרפאלוב עונה בינונית לדעתי. אם מדברים על שחקן שהיה יציב לאורך רוב העונה זה יכול להיות בנאדו או בוקולי, אבל כאמור אף אחד לא הצטיין בעיני בצורה כזו שמגיע לו התואר.

    אהבתי

    • ברק הגיב:

      א. קראת את הקטע על שחקן העונה בהפרש פאזה. תתייחס לסימני הפיסוק כמו ששמתי אותם (אין נקודה אחרי ה"רפאלוב" הראשון).

      ב. הוצאת אותי משיווי משקל עם הקטע הזה של "זה לא בלוג על מכבי חיפה". במיוחד בהתחשב במועדים ובתדירות שבהם אתה מפרסם את הפוסטים שלך.

      אהבתי

  17. שמרלינג הגיב:

    הופי,
    הבלוג הזה הוא, הפתעה הפתעה, בלוג מכבי חיפאי מובהק. לא התכוונת שכך יהיה, אבל נכנעת ללחץ הקהל. להשיב אותו ליעודו המקורי תהיה טעות שיווקית/מיתוגית, תשאל אנשים מהברנז'ה שלכם ;).
    רוצה פלוני לכתוב על חייו ועל שיערו הנסוג כפועל יוצא של סבלם של העומדים במחסום, יפתח נא בלוג נוסף ויחפור לו. אני אהיה שם גם ואף אגיב-אגדף להנאתי.
    נראה לי שטובתך בעניין הזה תהיה קודם כל, לכתוב אך ורק מה שבא לך ועל ידי חלוקה נושאית תוכל גם למקסם את מספר הקוראים שלך.

    אהבתי

  18. ניר הופמן הגיב:

    ברק – אוקיי, עכשיו זה יותר מובן. חלוקה מעניינת של הפרסים. ולנוביצקי בהחלט מגיע!
    ברק ושמרלינג – נכון. הבלוג הזה הוא בלוג מכבי חיפה. כרגע. המועדים והתדירות בהם אני מפרסם את הפוסטים הם ראיה מובהקת לכך (למרות שלפעמים אני מפרסם פוסטים בנושאים אחרים).
    השאלה היא האם זוהי מהות הבלוג. כמי שהיה פה (במקרה) מההתחלה אני זוכר תקופה (קצרה אמנם, אבל גם חיי הבלוג הזה קצרים יחסית) בה הוא עסק בכדורגל באופן כללי, המגיבים היו ברובם אחרים והשאלה כמה ואם בכלל אעסוק במכבי חיפה היתה שאלה אמיתית. אם הייתם שואלים מישהו אז מה מהות הבלוג הזה, הוא היה אומר "מה השאלה, זה בלוג על כדורגל!".
    מה זה אומר מבחינתי? שמהות הבלוג יכולה להשתנות. או, אם נסתכל על זה מזווית אחרת, מהות הבלוג היא להיות שיקוף שלי, שכן אני הדבר היחיד שקבוע בו – כל עוד אני מחזיק את המפתחות לחדר הבקרה שלו. עם זאת, מה שלא אעשה איתו, סביר שמכבי חיפה תישאר חלק מרכזי בו – אבל לא בגלל שהוא בלוג על מכבי חיפה, אלא בגלל שמכבי חיפה היא חלק מרכזי בי.
    עם זאת, אין להתכחש לכך שנוצרה פה הוויה מאוד ירוקה ואף נוצרה פה קהילה מסוימת ודי מגובשת של אוהדים (כאלה שמגיבים וכאלה שרק קוראים). ברור גם שצריך שיהיה באזור בלוג טוב שעוסק במכבי חיפה (יש כמובן עוד כמה בלוגים חוץ מ"צד שני", שבכלל לא נמצא בעמוד הראשון בגוגל כשמחפשים "בלוג מכבי חיפה"). ולכן אני לא משוכנע שאקח את הבלוג למקום אחר, ובאופן כללי לא משוכנע בכלום לגבי עתיד הבלוג (אז טוב שאתם מנסים לשכנע!).
    שמרלינג – לגבי העניין השיווקי מותגי, זה אף פעם לא עניין אותי במיוחד. אם הייתי רוצה להצליח מהבחינה הזו הייתי מפרסם את הבלוג בעוד מקומות חוץ מבפייסבוק שלי, והייתי מכניס בכל סיקור משחק את השם "מכבי חיפה" ולא "אנחנו" כדי שגוגל יקדם אותו. אפילו להיפך – נוח לי שבבלוג אני יכול לנוח מכל השיקולים השיווקייים שמעסיקים אותי בעבודה; ואני אוהב את זה שאנשים תועים לכאן במקרה ונשארים רק אם זה מוצא חן בעיניהם. לא רוצה להיות בלוג פוופלרי יותר מדי. פטור אותי מההצלחה ומהאחריות שמתלווה אליה :).
    נראה, אולי באמת אפתח בלוג נוסף. חלוקה נושאית זה רעיון טוב, ואפשר לעשות כזו גם בתוך בלוג אחד. אם מסתכלים על דהבאזר (הבלוג של איציק הוא דוגמה טובה), רואים שיש אפשרות לעשות בלוג שמוגדר כבלוג ספורט אבל הוא גם מאוד אישי ופוליטי. בכלל, הכל אפשרי והכל פתוח. אפשר גם לנסות משהו אחד, לטעות ולחזור חזרה. אני אוהב לחשוב ככה, זה משחרר.

    אהבתי

    • ברק הגיב:

      טוב, אתה לא יכול להאשים אותי שלא הייתי שם. אני מכיר אותך מ"ההחלפה" שהתפרסם בהעיר, ומאז זה ברובו בלוג מכבי חיפה. זה מתבטא מבחינתי בעובדה שעד עכשיו היה נראה לי לא מתאים פה לבטא את דעותיי על נושאים אחרים שקשורים לכדורגל (כמו זוית אחרת על אבי לוזון).

      לגבי נושא פיצול הבלוגים – זה "פרקטיקה מקובלת בתעשייה". תפוז מאפשרים לך למשל לפתוח 3 יוזרים על אותו דוא"ל כדי לכתוב 3 בלוגים בנושאים שונים. יש חברות שמציעות ללמד אותך לכתוב בלוג יעיל בתמורה להשתתפות מהכנסות מגוגל – הן טוענות שכדי להתקיים מבלוגים צריך לנהל 8.

      כמובן שאני מאוד נהנה שהבלוג מתבדר לכיוונים אקראיים- כבר נכנסנו פה בעבר להתחלה של פסאודו-ויכוח-פוליטי

      אהבתי

      • ניר הופמן הגיב:

        זה בסדר גמור שלא היית שם, אני שמח שאתה כאן עכשיו.
        ויכוחים פוליטיים הם יותר בעייתים מבחינתי כי אני מרגיש שאין לי כבר מה להגיד בויכוחים כאלה. גם אצל איציק אלפסי אני מדיר את אצבעותיי מהפוסטים הפוליטיים שהולכים תמיד לאיזו התנצחות מוכרת ומעייפת שלא תורמת כלום לאף אחד. אבל גם הם לגיטימיים פה וכמובן כל ויכוח אחר מתקבל בברכה.

        אהבתי

  19. mirage הגיב:

    טוב נחת מספיק. הפגרה נגמרה. אני מקוה שבילית בה בנעימים. כבר ב 12/13 ביולי אתם חוזרים למגרש נגד בניה לוקה מבוסניה. כאוהד מושבע (כנראה האחרון בעולם) של נבחרת יוגוסלביה לשעבר זה יעניין אותי לראות איך תסתדרו מול הבוסנים. בדרך כלל כל קבוצות היוגו-לשעבר הן לא רעות. זה בטח הרבה יותר קשה מקבוצה מאנדורה למשל. ובוסניה היא מקום שממש אסור לדבר על פוליטיקה. אני ממליץ למנות שחקן דובר עברית בלבד כנציג הקבוצה למסיבות עיתונאים. בלי מתרגם…

    אהבתי

  20. ניר הופמן הגיב:

    כבר נגמרה לי הפגרה? רק לפני שבוע עלה הפוסט הזה!
    הבוסנים מפחידים אותי, לא יכלו להגריל לנו איזה איי פארו? נשמעת לי כמו הגרלה די גרועה. אבל עזוב את הבוסנים, הקבוצה שלי מחתימה שחקנים על ימין ועל שמאל, שחקנים אחרים פורשים במפתיע… אין לי רגע לנוח. בקרוב נחזור לעניינים. כנראה.

    אהבתי

  21. ברק הגיב:

    כבר מזמן לא סיפרתי את הבדיחה על דויד לוי שאשתו מוצאת אותו עם הפרצוף דבוק לטלויזיה. כשהיא שואלת אותו למה הוא עונה לה: " יש בחדשות משהו על המלחמה בבלקן והמגישה כל הזמן אומרת 'בוא סניה' "

    אהבתי

  22. ברק הגיב:

    נ.ב. לאחר ההודעה היום של רפאלוב, הספקולציה שלי – בוזגלו במכבי חיפה

    אהבתי

    • ניר הופמן הגיב:

      חס וחלילה.
      לא להחתים את בוזגלו היה אחד הדברים הכי חכמים ששחר עשה בשנים האחרונות. הרעש המיותר לא שווה את הכישרון. וכבר יש לנו מלא כשרונות בקישור שזקוקים לדקות משחק.

      אהבתי

  23. ברק הגיב:

    אני חושב שמבחינה נפשית בוזגלו נמצא היום בדיוק איפה שרפאלוב נמצא בתחילת שנה שעברה. פרננדז התחיל אצלו איזה תהליך שרק שחר, אלישע וקטן יכולים להמשיך, בטח לא איוניר ו…מי הקפטן של מכבי ת"א היום?

    אהבתי

  24. ניר הופמן הגיב:

    ההבדל הקטן אך המשמעותי הוא שרפאלוב הוא שחקן שגדל אצלנו ושיחק רק אצלנו והמחויבות שלו למועדון מלאה ומוחלטת. הוא לעולם לא היה יוצא נגד שחר שנתן לו תמיכה לאורך כל השנים. לבוזגלו אין את המחויבות הזו, ולך תדע מה יקרה בפעם הראשונה שיושיבו אותו על הספסל. שלא לדבר על אבא שלו והבלגאן שהוא יוצר מכל מקום.
    למה להכניס ראש חולה למיטה בריאה? בוא נשאיר את הפרויקט – והבלגאן – לקבוצות אחרות.

    אהבתי

  25. פראליה הגיב:

    באיחור עצבני ללא תירוצים,
    אתה עושה פה עבודה נדירה ומהווה אבן-דרך בתולדות ההסטוריה התקשורתית של המועדון,
    מקווה להמשך דומה בקרוב,
    אתה מופת לכתיבה ירוקה חכמה ושורשית (כמו רב המגיבים הנהדרים כאן).

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s