פסט: נבחרי העונה

טוב, אז ככה: הייתם אמורים לראות כאן פוסט הומוריסטי, מטורף וצבעוני שמתאר את טקס נבחרי העונה הדמיוני של "מצד שני". זה היה פוסט מפואר שכולל תיאור מפורט של המגיעים לטקס (על השטיח הירוק כמובן), עם הרבה בדיחות קטנות על היחסים בתוך הקבוצה; קטע פתיחה בו מנחה הטקס דני נוימן אומר כהרגלו דברים מובנים מאליהם; תיאורים של הגשת הפרס לכל אחד מנבחרי העונה, כשכל אחד מהנבחרים עושה את הקטע שלו (דוידוביץ' שומט את הגביע שלו, חמד נוגח אותו וכו' וכו'); ובקיצור – טקס שהוא חגיגה ססגונית וקורעת מצחוק לסיום העונה.

את הפוסט הזה אני מתכנן כבר איזה חודש, ואפילו התחלתי לכתוב אותו וכבר נצברו שם איזה 2,000 מילים שמחכות לעריכה. אבל אז הרימו מחסומי הכתיבה את ראשם המכוער (מחסומי כתיבה הם מפלצת בעלת זנבות רבים וראש אחד): ככל שחלף הזמן, הציפיות שבניתי לעצמי לקראת הפוסט המפואר הזה התווספו, הצטברו ונערמו עד שפשוט לא אפשרו לי, פיזית ונפשית, להשלים אותו, לערוך ולהגיש לכם בסרט מתנה. כל יום שעבר הרחיק אותנו עוד קצת מהעונה שחלפה, הפך את הפוסט המדובר לפחות ופחות רלוונטי, ובמקביל ניפח בראשי את הבילד אפ שנערם על כתפיי, הכביד על ידיי והקשה עליי את הכתיבה.

לבסוף, כחניך מצטיין של מועדון הכדורגל מכבי חיפה, הציפיות המדומיינות הללו הכריעו אותי וקרסתי תחתיי, משלים עם העובדה שפוסט חגיגת סיום העונה יישאר לנצח קבור במרתפי הבלוג. אך כחניך של אותו מועדון ממש לימדה אותי העונה האחרונה שאם אי אפשר לנצח יפה, זה לא אומר שאי אפשר לנצח. החלטתי לוותר, אם כך, על הפוסט המרהיב ההוא ולעבור לכתוב את סיכום העונה באותה דרך בה נוקט ספורטאי שהבטחון שלו אבד אבל הוא רוצה לחזור למשחק בכל מחיר – דרך ההגנה. במושגים כתיבתיים המשמעות היא לכתוב ישר, מהר, אינטואיטיבי, בלי יותר מדי להטוטים ופעלולים, פשוט לכתוב ולקוות שבסופו של דבר, יחד עם המילים, יחזור גם הביטחון. ובמלה אחת: פסט. לא במובן הרגיל של זמן כתיבה מהיר או פוסט קצר במיוחד (כמו כאן או כאן), אלא במובן הפוסט שמוותר על ה-וו' המגנדרת ומסתפק בעיצורים החיוניים.

זהו, עד כאן הקינה לפוסט הנהדר שהיה אמור להיות כאן. ועכשיו, נבחרי עונת 2010-2011 של "מצד שני".

(עדכון מאוחר שהוא גם לקח לעצמי: בדיעבד אני חושב ששיטת החזרה למשחק דרך ההגנה בהחלט הוכיחה את עצמה. ממש כמו אצל הקבוצה העונה – עם המלחמה חזר הביטחון העצמי ואפשר להגיד שבסוף בכל זאת היתה לנו חגיגה קטנה)

שחקן העונה

נתחיל ישר בקטגוריה החשובה מכולם. המועמדים לתואר "שחקן העונה" של "מצד שני" הם: אריק בנאדו, קיסר ההגנה שחזר להיות התחנה האחרונה בחיפה בדיוק ברגע בו נדמה היה שהאוטובוס איבד את הברקסים ויעצור רק בתאונת דרכים; ליאור רפאלוב, הבטחה ארוכת שנים שבחצי השני של העונה סוף סוף התחילה להתממש, כשליאור הוביל את הקבוצה עם יכולת טובה ובעיקר עם הפגנת מנהיגות שכבר לא ציפינו לראות ממנו; גוסטבו בוקולי, המנוע שלא נגמר לעולם, שחקן שעבר הסבה לא קלה אבל מוצלחת להפליא משחקן התקפי ויצירתי לקשר דפנסיבי שלא נותן ליריב לנשום, ולא קיבל השנה את ההערכה שהוא ראוי לה על עונה נפלאה; ותומר חמד, מי שהתחיל את העונה בתור אופציה שלישית או רביעית בהתקפה וסיים את העונה כמלך השערים ועוד יותר מזה, מלך האוהדים.

והזוכה הוא, היא, הם, הן…

הקבוצה כולה. נכון, זו קלישאה מהסוג המאוס ביותר – המתחכם. אבל מתחכמים היננו, וחוץ מזה זה נכון. אם מסתכלים על כל העונה, מתחילתה ועד סופה, אף שחקן לא בלט באופן מיוחד מעל האחרים, ובמובן אחר כל השחקנים בלטו, בהקרבה לטובת הקבוצה, בלחימה הבלתי מתפשרת, בהגעה לשיא ברגע המתאים, בנצחונות בשיניים כשהרגליים לא זזו.

אשליה אופטית גורמת לזה להיראות כאילו השחקנים (חוץ מגדיר ומחמד) הם בני אנוש רגילים שעומדים על הקרקע (באמת! תלחצו להגדלה ותראו)

זה לא רק שאף אחד לא הצטיין במיוחד. זה בעיקר שכוחה של הקבוצה העונה היה באחדותה. מה שאפשר לשחקנים לקום מקרשי מאי שעבר היו השחקנים עצמם, בהדרכת אלישע. הם סייעו זה לזה ותמכו אחד בשני. הם נקראו לדגל מקבוצת הנוער, מספסל המחליפים, ממיטת האורטופד, וכששחקן נקרא, גם אם מעולם לא שיחק ברמות האלו, הוא הצטיין. זה מעיד על שני דברים: על התמיכה שקיבלו השחקנים אחד מהשני, ועל הרצון העז של כל אחד ואחד.

את האליפות הזו לקחנו כקבוצה, כמעט בלי אגו ובלי משחקי כבוד. את הקו הזה, שלצערנו הופר קצת לאחרונה, אנחנו ממשיכים גם בבלוג. הכבוד מגיע לכולם, והכוונה לכולם, כולל המאמן, המעסה, האפסנאי והילדים שאחראים על החזרת הכדורים, ולכן שחקן העונה של "מצד שני" הוא מכבי חיפה.

איש השנה

למרות האמור בסעיף הקודם, הבלוג מכיר בצורך לבחור אדם אחד בקבוצה שיסמל בדמותו את העונה כולה, גם כי אנחנו זקוקים לסמלים אבל בעיקר בשביל שההמונים שקוראים את הבלוג יוכלו לנעוץ את שיניהם בבחירה ולהסביר מדוע היא מוטעית לחלוטין. ובאין אף שחקן שזוכה בתואר רק בזכות משחקו על כר הדשא, איש השנה שלנו יהיה שחקן ששילב השנה יכולות מקצועיות טובות עם סיפור אישי שמהווה במידה רבה את סיפורה של הקבוצה.

המועמדים לתואר הזה הם שלושה: אריק בנאדו, שמסמל את שחקן מכבי חיפה הותיק והטוב, שחוזר מהכסף הגדול אל הבית החם – כמו הקבוצה כולה, שחזרה השנה להיות קבוצה לא עניה אך גם לא הכי עשירה, כזו שמנצחת בזכות המחויבות למועדון ולא רק בזכות השחקנים היקרים ביותר.

המועמד השני הוא המאמן אלישע לוי, שכמו הקבוצה כולה גם לו אישית אף אחד לא נתן סיכוי לגמור את העונה כאלוף (רבים לא נתנו לו סיכוי לגמור את העונה בכלל), אבל הוא מצידו אטם את את אוזניו לתלונות, להתבכיינויות ולתביעות הקהל והוכיח שהדרך השקטה ונטולת האגו שלו היא לא רק נעימה לעין ולאוזן, אלא גם נושאת פרי.

המועמד האחרון הוא תומר חמד. גם הוא, כמו בנאדו, בן ששב הביתה. שחקן צעיר שגדל במועדון וחלומו היה לשחק יום אחד במדי קבוצת הבוגרים, והשנה הוא זכה להגשים את החלום ובצורה היפה ביותר, ממש כמו בסיפור אגדה – עם אליפות וכמלך השערים שלה.

והזוכה בתואר הוא…

תומר חמד. כי חמד מגלם בדמותו ובסיפורו את כל הסיפורים גם יחד: סיפור ניצחון הרצון והאמביציה, כשלקראת הסוף הצטרפה גם האסתטיקה לחגיגה. הסיפור של שחקני הבית, שהמחויבות שלהם גוברת על כל דולר וגולדהאר. סיפור היכולת לשים את האגו בצד לטובת הקבוצה, לשבת על הספסל בלי להתלונן ובלי להתמרמר גם כשאתה בטוח שאתה יכול לתרום, וגם אם הבקעת במשחק האחרון.

בחגיגות האליפות התפנה איש השנה לאתגר הקשה מכולם: להצליח לקרוא מה כתוב על החולצה בלי להוריד אותה

זו כמובן לא רק האמביציה. המשחק האחרון של הנבחרת הבהיר למה חמד הוא לא רק סיפור מרגש או הצלחה שמורכבת מרצון ותו לא. חמד שיפר את ההתקפה של הנבחרת, כמו ששיפר העונה את זה של מכבי. בכוח שלו, בדומיננטיות, בגובה ובעבודה הבלתי פוסקת הוא משנה את משחק ההגנה של היריבה. הוא מושך אליו מגנים, לא מפסיק להילחם, ללחוץ ולבסוף לזכות בכדור. הוא מנצח כמעט בכל הקרבות הפיזיים, מכין כדורים נהדרים לחברים, ובאופן כללי משלב מחץ ותכליתיות עם ראית משחק לא רעה בכלל בשביל חלוץ. וכמובן, ראש הזהב שלו הוא הכתר המנצנץ למרחקים של הממלכה בה הוא שולט, הידועה גם בשם רחבת היריבה. לכל מי שחשב שהחלוצים שלנו השנה לא מספיק טובים ופינטז על חלוצי היריבה, חמד נתן תשובה מוחצת. חלוץ מצוין, ואפשר כבר להגיד – חלוץ ברמה אירופית.

ואכן, אחרי פחות מעונה אחת טובה בקבוצה, חמד יעבור ככל הנראה למועדון גדול באירופה. וגם מהבחינה הזאת הסיפור של חמד הוא הסיפור של הקבוצה. המטרה המוצהרת של מכבי חיפה בעידן הנוכחי היא לגדל שחקנים ולמכור אותם, ומי שלא הבין את זה כשדקל, בירם, טישיירה וארבייטמן נמכרו, יפנים את זה כשחמד יילך, ואולי גם רפאלוב.

זה הפרדוכס: ככל שהקבוצה טובה יותר ומשיגה הישגים גדולים יותר, כך גובר הסיכוי שקבוצות מאירופה ישימו אליה לב ויפרקו אותה מנכסיה. וככל ששחקן שלנו טוב יותר העונה, כך גדל הסיכוי שהוא לא יהיה כאן בשנה הבאה. אם תרצו, אייאקס של המזרח התיכון, אם תרצו הפועל פ"ת של אירופה. זה לא מושלם, זה לא מה שהכרנו פעם, זה מתסכל לראות שחקן שרק הפך לסמל וכבר הוא עובר לנשק חולצות של קבוצות אחרות. אבל זו כנראה הדרך היחידה להצליח פה, וזו כנראה הדרך היחידה להשאיר את הנשיא שלנו כזה, אז זו מבחינתי הדרך היחידה. זה מה יש, ועם זה נמשיך לנצח.

ואם כך יהיה, המשפט הבא יהפוך כנראה לריטואל: ברכות לשחקן העונה של "מצד שני", ואיחולי הצלחה בהמשך הדרך.

תגלית העונה

המועמדים לתואר "תגלית העונה", השחקן הצעיר שאף אחד לא ציפה ממנו לגדולות אך הוא קיים את הגדולות והוסיף גם נצורות, הם שלושה: טאלב טוואטחה, אנדריי פילאבסקי, ומועמד לשם כבוד, השחקן המבוגר בגופו אך הצעיר מכולם ברוחו, אריק בנאדו.

ובכן, פיליאבסקי נתן פייט צמוד על התואר, כמעט כמו שהוא נתן בכל משחק העונה, ומגיע לו קרדיט רב על עונה נהדרת ועל תרומה ענקית לאליפות. בנאדו היה תגלית כי אף אחד לא ציפה שבגילו ובאיטיותו הוא יצליח לסחוב קבוצה לתואר, אם בכלל יצליח להיכנס להרכב.

אבל הזוכה בתואר "תגלית העונה" הוא טאלב טוואטחה. את העונה של טאלב ניתן לסכם בכך שעד לא מזמן כולם חששו מהיום שאחרי מסיללה, ועכשיו ניתן להרגיש במין זמזום באוויר שנשמע כמו "נו, אז פיטר יילך, לא נורא, גם ככה כבר נגמרה לו המוטיבציה. תנו לנו עוד מטאלב". ואם אוהדים מרשים לעצמם לחטוא במחשבות כאלה לגבי אחד הזרים הטובים ביותר ששיחקו אי פעם בירוק, זה אומר הכל לגבי המחליף שלו.

טוואטחה הפתיע את כולם עם מהירות אדירה, משחק מלא ביטחון, שערים ובישולים ומשחק הגנה לא רע בכלל בשביל שחקן התקפה שהוסב למגן. טאלב נתן עונה שכל שחקן מתחיל יכול רק לחלום עליה, ובתמורה זכה בתואר תגלית העונה של "מצד שני", ובמשחק מילים שאני מחכה די הרבה זמן להוציא מהמערכת:
אחרי העונה הזו, אפשר כבר להגיד שהקטר טוואטחה עלה על המסיללה.

המבוגר האחראי

עם כל הכבוד לצעירים שזכו ללבוש העונה את המדים הירוקים, בכל קבוצה צריך להיות לפחות מבוגר אחראי אחד שיודע להרים את החבר'ה כשסופגים שער, להחזיר את המוראל לקבוצה אחרי הפסד ולנזוף בשחקנים האחרים כשצריך. המועמדים הטבעיים לתואר הם האזרחים הוותיקים אריק בנאדו, גוסטבו בוקולי ויניב קטן.

ובכן, אי אפשר להגיד שקטן לא ניסה לדרבן את החברים בתנועות ידיים נמרצות ובמשחק אחד אפילו ליווה אותן בתנועות רגליים; אי אפשר לטעון גם שבוקולי לא היווה דוגמה לכולם בגליצ'ים ובנשמה בלתי נגמרת. אבל מי שזוכה בתואר הזה, ודי בקלות, הוא אריק בנאדו.

אריק הוכיח שבלם יכול לפצות על חוסר במהירות עם הרבה שכל, ושניסיון וחכמת משחק אי אפשר לקנות בכסף. בנוסף, מעבר לתאקלים המדויקים, לשקט שהשרה בחלק האחורי, למסע החניכה שהעביר את פיליאבסקי ובכלל לנוכחות היציבה כמו מצודה שהוקמה באמצע המגרש, אריק הראה שעם השנים הוא למד גם למסור לא רע ואפילו לעבור שחקנים (!) ולעשות עקבים (!!).

לבסוף, כמו שציין יפה אביעד בפוסט האורח שלו, אותה מסיבת עיתונאים מפורסמת של הקפטן בפועל אם לא בכוח סימנה את הדרך לשאר הקבוצה: להתאחד, לציית למאמן, לא לחשוב בכלל על מרידה, לשים את כל האמביציות האישיות בצד ולהתרכז במטרה. ובמות האגו שלו, ציווה לנו אליפות.

מאמן העונה

ובכן, אתם יודעים מי. כל כך הרבה מילים שפכנו על אלישע לוי העונה, אבל האיש עם הצלחת על הראש לא שמע כלום, נשאר שקט והביא לנו צלחת על המגרש. ננקוט בדרכו ונחסוך במילים: תודה לך אלישע, שהובלת את הקבוצה לעונה מופלאה והשלמת את התיקון על העונה שעברה. לחיץ או אמיץ? מה שבטוח, אלוף.

פרס על מפעל חיים של העונה (למעשה, של כל עונה)

גם כאן יש רק מועמד אחד: יעקב שחר. קבוצה, כמו מדינה, שייכת לאוהדים שלה הרבה יותר מאשר לנשיאים שלה. הנשיא צריך לבטא בדמותו את רוח העם, וב"רוח" הכוונה לא לאופיו של העם אלא לאידיאל שלו. אחד כזה מגיע לעיתים נדירות, כל כך נדירות שאנחנו מעדיפים בדרך כלל לא להסתכן ולהסתפק בהרבה מנהיגים בינוניים שיחלקו את הכוח ביניהם. אבל יש סיבה טובה מדוע האנושות המציאה את העריץ: כדי שפעם במאה שנה, באחת מאלף קבוצות, יימצא עריץ אחד נאור.

איכשהו, במקרה או כחלק מתכנית אלוהית (או גם וגם), אנחנו זכינו בעריץ הנאור הזה, נשיא שמגלם באופיו את האידיאל של מכבי חיפה: שילוב של שקט, שפיות, דרך ארץ ועוצמה. אז תודה ומזל טוב לנשיא שלנו, שחגג השנה 70. נאחל לו ולנו שיילך אחרי כולנו, כדי שלא נצטרך להתמודד עם היום שאחרי.

רגע המפתח של העונה

מהו הרגע ששינה את פני העונה? אביעד בפוסט המלונקק לעיל נימק היטב מדוע אותה מסיבת עיתונאים של בנאדו היא רגע שראוי לתואר. רגע מפתח אחר שיכול להתחרות ברגע הזה הוא פציעתו של קטן/ ההחלטה ההירואית שלו להפסיק לפגוע בקבוצה (תלוי במידת הקטנופיליה שלכם), שפינתה את הבמה לרפאלוב ובעיקר גרמה לשחקנים להבין סוף סוף שהם יכולים לעשות את זה לבד.

הבנתם? "רגע מפתח" -> תמונה של מחזיק מפתחות. ככה זה כשכותב הבלוג הוא איש קריאייטיב, תמיד צפו לבלתי צפוי

רגע נוסף ששינה את פנינו העונה הוא הרגע בו החליט אלישע שמימון הוא לא בלם לאליפות, שאפשר להחליף את בלם נבחרת ארגנטינה (נניח) בבלם אלמוני וצעיר מאוקראינה, ושרצוי להכניס את בנאדו להרכב למרות מחאות הקהל. עוד רגע מפתח הוא הרגע בו תומר חמד נכנס סוף סוף להרכב. אפשר גם לדבר על הרגע בו רפאלוב הבין שבלעדיו זה לא יילך והוא חייב להתחיל לקחת על עצמו אחריות; או על הרגע המסוים לפני העליה למגרש למשחק השלישי מול הפועל תל אביב, בו החליטו השחקנים שמהמשחק הזה הם יורדים מנצחים או לא יורדים בכלל.

הרבה רגעים גדולים העונה הביאו אותנו לאליפות, אבל לדעת מערכת הבלוג רגע המפתח של העונה הזו כלל לא התרחש העונה. הוא התרחש בעונה שעברה, ליתר דיוק ב 15 במאי 2010, עת השופט באצטדיון טדי שרק לסיום המשחק ושחקני מכבי חיפה הבינו שהם איבדו את האליפות במו רגליהם ואכזבו עיר שלמה, שלא לומר מדינה (מינוס כמה מעוזים אדומים).

רגע המפתח של עונת 2010-2011, הרגע המכונן של האליפות ה-12, הוא השניה בה הסתיימה עונת 2009-2010. כי באותו רגע סומנה המטרה, ומכבי חיפה כולה הפכה חץ.

משחק העונה

המשחק השלישי מול הפועל ת"א. זה לא היה המשחק הכי יפה שלנו העונה, אבל משחק יפה כמוהו לא היה עוד. ניצחון שהיה מורכב מרצון, ניצחון שהבהיר לשחקנים מי היא בדיוק היריבה שעומדת מולם, ניצחון שהוכיח לשחקנים סופית שהם יכולים לעשות את זה. ניצחון שהבהיר למאות אלפי אוהדי כדורגל ברחבי הארץ כולה למה אי שם בילדותם, באיזו שניה חמקמקה ובלתי ניתנת לשחזור, הם קיבלו את הבחירה הנכונה, לאהוד את מכבי חיפה.

הברכה בדמות קללה של העונה

הפציעות. אם לא הייתי יודע שאלישע בחור נחמד וחביב, הייתי חושד שהיה זה הוא ולא דרסיליה שהתגנב בלילות לחדרי השחקנים, קרע להם את המיניסקוסים, שבר את גוום וסובב קרסוליהם. בכל פעם שעלולה היתה לצוץ איזו שאלה בקשר להרכב, בכל פעם ששחקן מחליף הצטיין או שחקן פותח אכזב ולא היה ברור מי יעלה ב-11 במשחק הבא ומי יישאר בצד מריר וממורמר, באה איזו פציעה ופתרה את הבעיה. לעולם לא נדע כמה ויכוחים, תסיסות ומרידות חסכו הפציעות האלו. ושבעונה הבאה שכולם יהיו בריאים, וישאירו לאלישע להתמודד עם הצרות הטובות.

שטות העונה

גם כאן יש כמה מועמדות, כי גם שטויות לא חסרו. כדי לכבד את המעמד לא נדבר על שחקני בית מסוימים (עליהם דיברנו מספיק), אבל מדיניות הרכש בתחילת העונה היתה שטות מתמשכת כזו. בן הדוד של זהבי לא קיבל מספיק צ'אנסים, הכישרון הבלונדי מפורטוגל דוכא (אולי בצדק אך לעולם לא נדע), והבלם הארגנטינאי התגלה כטנק כבד וקצת מגושם שנקלע לצערו לקרבות גרילה ברחוב, כלומר ברחבה.

שטות אחרת היתה ההישענות הבלעדית על קטן, שגרמה לשחקנים לאבד את הצפון בכל פעם שהוא לא היה במשחק, ומקרים כאלה לא חסרו. לצערנו זו שטות שתימשך ככל הנראה גם בעונה הבאה, אלא אם כן מישהו בקבוצה יתעשת ויבין שקטן הוא אולי לא נמני, אבל זה עדיין לא בריא לקבוצה כשאחד השחקנים שלה גדול מהמאמן – ויחזיר אותו לקוטנו הטבעי.

אבל הדבר שהכי עצבן את חברי "מצד שני" העונה היה ללא ספק בעיטות הקרן. דווקא בעונה בה היה לנו את חמד, הנוגח הטוב ביותר שלנו מאז סלקטר, ועוד כמה נגחנים לא רעים כמו דבה, פיליאבסקי ובנאדו, ה"ה קטן ורפאלוב התעקשו לחזור שוב ושוב על אותו תרגיל קרן קצרה מטופש שלא רק שלא הביא לנו שום תמורה (מלבד שער כבוד אחד נגד הפועל ת"א), אלא פעמים רבות גרם גם לאיבוד כדור מיידי ולהתקפת נגד של היריבה. איזה בזבוז.

ואולי זה היה בכוונה, כדי להזכיר לנו ששום דבר אינו מושלם? לצערנו התשובה היא לא. שחקנינו הם סתם אהבלים לפעמים.

הבזבוז של העונה

ואם בבזבוזים עסקינן, הנה שניים כאלה, שחולקים ביניהם את פרס "בזבוז העונה" של "מצד שני". הראשון הוא מוחא גדיר, השחקן המהיר ביקום ככל הנראה, שאף אחד לא מצליח להבין מה לעשות איתו ואיך להכניס אותו לעניינים.

מוחא שלנו עורר כהרגלו תקווה בתחילת העונה עם משחק ראשון מצוין, אבל אחר כך נעלם, גם כהרגלו, אחר כך נפצע, גם כהרגלו, וסיים טוב – שוב כהרגלו. השאלה היא מתי תימצא הנוסחה לגרום לו לחרוג מהרגלו ולהיות יציב לאורך עונה שלמה, שלא להגזים ולומר מצטיין. בכל מקרה, אני שמח שכנראה לא משאילים אותו. צריך לתת לו עוד צ'אנס, כי הוא יכול, עדיין, להתפתח להיות חלוץ נהדר, והוא צריך לעשות את זה אצלנו.

הבזבוז השני עונה לשם עלי עותמאן. יותר מדי זמן ישב המגן הימני הטוב בארץ על הספסל, עד שנפצע ופתר לאלישע את הדילמה (שלא ברור אם היתה לו לאור חיבתו העזה למשומר). אז נכון, אייל נתן בסוף עונה גדולה והאכיל אותנו בכובע, מגבעת וצילינדר גם יחד. אבל עותמאן הוא פוטנציאל ענק שאסור לבזבז, ואם יחזור מהפציעה כמו שהיה לפניה, צריך למצוא דרך לשלב אותו בקבוצה יחד או במקום המגן הימני השני בטיבו בישראל.

התקווה לעונה הבאה (מיקרו)

וכדי לא לסיים בנימה שלילית, נעביר את אייל גולסה מספסל הבזבוזים לספסל התקוות. אני מאוד מאמין בשחקן הזה וחושב שהוא יכול להיות השחקן הטוב בארץ (עד שיימכר לאירופה כמובן). הבעיות איתו היו שלוש: הוא עוד לא השתחרר לגמרי מטראומת המקרה המוזר של לאציו באמצע העונה שעברה; הוא נפצע יותר מדי פעמים; ולא מצאו לו את המקום הנכון על המגרש.

לא ברור מה יותר מחייב שהילד ייצא כדורגלן: שקוראים לו גולסה או שקוראים לו אייל

אלישע חושב שגולסה צריך להיות קשר אחורי תוקף. אייל עצמו פיתח גוף שמאפשר לו לשחק בתפקיד הזה, ויש לו גם את האמביציה המתאימה. אני חושב שאין לו את יכולת המסירה הדרושה לתפקיד, שהוא מבזבז יותר מדי אנרגיות ברדיפה אחרי יריבים ושהוא צריך לשחק הרבה יותר קדימה, ממש מתחת לחלוץ, כי יש לו יכולות טכניות נדירות שמאפשרות לו לפרוץ לרחבה בכדרור, וכי הוא יודע לכבוש שערים ולהכין מצבים לחלוצים.

איפה שלא ישחק, גולסה הוא התקווה הפרטית שלי לעונה הבאה, ואולי הטריו שמורכב בחלקו מגולסה ועידן ורד עליו פנטזנו העונה יזכה בכל זאת להנהיג את הקבוצה, כשליאור מחליף את חמד בשלישיה הזו. ואם גם הוא יילך? שהטריו יהפוך לדואו, אנחנו זורמים (ועטר וברקוביץ' מוסרים ד"ש חם).

התקווה לעונה הבאה (מאקרו)

ובכן, שניקח עוד אליפות כמובן על דאבל אני לא מעז אפילו לפנטז, אחרי האכזבה האחרונה. אבל העונה חשוב אולי יותר מתמיד לחזור ולהוכיח את עצמנו בזירה האירופית. מכבי חיפה היא נושאת הדגל של הכדורגל הישראלי באירופה, ולא יכול להיות שהרושם שיוותר מאיתנו שם הוא הפיאסקו מול מינסק, וגם לא ההשתתפות האחרונה בצ'מפיונס, עם כל ההערכה שלי לתפקוד של הילדים אז.

התקווה של "מצד שני" לעונה הקרובה היא אם כן להצליח באירופה. במיוחד אחרי העונה הלא רעה של האדומים בליגת האלופות, אנחנו חייבים לתת בשנה הקרובה עונה אירופית סבירה, שלא לומר לתת עונה אירופית טובה, שלא לומר להעפיל לליגת האלופות, שלא לומר לקחת את אליפות אירופה!

טוב, את זה באמת לא נאמר.

*

…ובזאת סגרנו רשמית את עונת 2010-2011, ועכשיו סוף סוף אפשר לארוז את העונה הזו בקופסה, להדביק עליה את הסיכום לעיל ולשלוח אותה לארכיונים. נותר לי רק להגיד תודה רבה לכל מי שקרא את הבלוג. גם כשלא הגבתם ראיתי אתכם בדפי הסטטיסטיקה ובכפתור הלייקים וזה שימח וחימם את ליבי.

תודה רבה גם לכל מי שהגיב כאן העונה. כל תגובה שלכם היתה חשובה ותרמה מעשית להמשך קיומו של הבלוג, שפועל לא בשכר וגם לא על בטריות אלא רק על האמונה שיש מי שקורא ונהנה ומעריך, וכל תגובה היא עבורי ראיה ועדות לכך.

תודה מיוחדת שלוחה לכל אותם כותבים אורחים שנענו לקריאה, כתבו סיכום עונה פרטי משלהם עבור הבלוג והפכו בכך להיות חלק ממנו לעד, לפחות בעיני גוגל.

לבסוף, אני שמח במיוחד שכולנו – הקוראים, המגיבים, המלייקקים, המשתפים, הכותבים, וגם אני (ומ"ם היקרה שלי) – זכינו ללוות מקרוב את הקבוצה באחת העונות המרגשות והבלתי נשכחות בהיסטוריה שלה, ולבסוף אף קיבלנו פרס יפה על הליווי הזה בדמות צלחת אליפות. אני חושב שהרווחנו את הצלחת הזו ביושר.