פסט: הפגנה, מאוד חשוב על מה

נדמה לי שזה פרק הזמן הכי ארוך שלא כתבתי בו בבלוג מאז היווסדו. הסיבות רבות ומגוונות וכולן מוצדקות כמובן, מההתארגנות לנסיעה דרך המעבר למשרה מלאה כדי לחסוך כסף לחו"ל וכלה בבילוי שעות רבות במאהל המחאה בשדרות לו הייתי רוטשילד, שם מם הקימה אוהל משלה.

והסיבה העיקרית לזה שלא כתבתי גם היא קשורה למחאה – יש לי כל כך הרבה מחשבות ורעיונות ודברים להגיד, ואני כותב לעצמי הכל ומבטיח שאוציא את זה לאור מסך המחשב, אבל אז יש לי מחשבות אחרות ולפעמים סותרות, ואני כבר לא בטוח במה שאני רוצה להגיד ולפעמים אני קצת מסכים עם המתנגדים, וכשכבר יש לי משהו להגיד אני חוזר להתלבט איפה להגיד את זה, בבלוג הזה או בבלוג הדמיוני שעוסק בעוד עניינים מלבד כדורגל ואני צריך לפתוח אותו כבר, או אולי בכלל בפייסבוק, ובסוף עם כל ההתלבטויות וההסתייגויות יוצא שאני לא כותב כלום.

אז אני מקווה שמתישהו אשחרר פה או במקום אחר את כל מה שאצרתי, ואם לא אז לא נורא, אני שם לב שאחרים כותבים את הדברים יותר טוב ממני (והנה עוד שכתבו יפה: יערה צרי ורוני גלבפיש ועמית פרוסנר ואריק גלסנר ועפרי אילני ואילאיל בן שלום, והסוגריים האלו ימשיכו להתעדכן, אני מקווה).

היום, בכל מקרה, זה לא כל כך חשוב לכתוב. היום חשוב לבוא ולצעוד, איפה שלא תהיו, ולצעוק לאדוני הארץ הזו שאנחנו לא מסכימים לשיטה הנוכחית של חלוקת המשאבים בישראל, ושאנחנו לא מוכנים לסבול יותר את הפערים העצומים בחברה, ושלא נסכים יותר לריכוז ההון בידי מספר מצומצם של משפחות (שמקושרות היטב לפוליטיקאים שאמורים לעבוד בשבילנו ולא בשבילן), ושמגיע לנו לחיות בכבוד ולהצליח לסגור את החודש ולהצליח לקנות דירה, ושאנחנו עובדים יותר מאי פעם ויכולים להרשות לעצמנו הרבה פחות, ושהמצב הזה לא מקובל עלינו –

ובכלל, שאנחנו כאן והגיע הזמן שיתחשבו גם בנו ולא רק במי שיש לו כסף, כי גם אם אין לנו כסף, יש לנו קול, וכל עוד יש לנו קול אנחנו נשתמש בו כדי לדרוש את מה שמגיע לנו, ומגיע לנו שוויון, ומגיע לנו צדק, גם אם כבר קצת התרגלנו שלא.

היום חשוב לבוא להפגנה ולצעוק, לא משנה באיזו מפלגה אני תומך (במילא מבחינה מדינית כולם כבר מסכימים פחות או יותר) – אני רוצה, סליחה, אני דורש! – צדק חברתי.

*

[אלא אם כן אתם בעד קפיטליזם משתולל כמובן, ואז אתם לא צריכים לבוא לשום מקום או להגיד משהו כי במילא לשם המדינה הולכת כבר כמה שנים (בעצם אתם כן צריכים לבוא – ולהפגין נגד ההפגנות. כי להיות מעורב ולהביע דעה זה תמיד חשוב). אם יש לכם איזושהי תקווה שכשיישבר השבר ויתרחב הסדק בין שני המחנות, בעלי ההון וכל האחרים, עד שלא יהיה אפשר לעבור יותר מצד אחד לשני, אתם תצליחו לתפוס מקום במרחב המצומצם של הראשונים (וגם לא ממש אכפת לכם מה יקרה לאחרים), אני בהחלט יכול להבין, גם אם לא להסכים, למה לא תרצו לשנות את השיטה.

רק ברשותכם, ספוילר קטן: אם לא קוראים לכם דנקנר, או תשובה, או לבייב, או אריסון או פישמן, זה ככל הנראה לא יקרה. אבל אתם מוזמנים לקחת את הסיכון.

ואולי במקרה אנחנו נצליח גם בלעדיכם, ואז גם אתם לא תיפגעו בסוף. אז אם אתם לא מצטרפים להפגין ולצעוק ולהחזיק שלטים, אני ממליץ שלפחות תחזיקו לנו אצבעות].

מישהו מודיע לבנו העתידי שאם המצב יישאר ככה, הדבר היחיד שיוריש לו יהיה אהדה לקבוצה ירוקה

*

כן, לא שכחתי. יש גם קבוצה והיה משחק, אפילו שניים מאז שכתבתי פה לאחרונה. המצב לא קל, לא נכחיש זאת. מצד שני – ווהו מהפכני – גם המצב בערך באותו זמן בשנה שעברה, לא היה משהו. וכולנו ראינו איך זה נגמר. אז סבלנות חברים. אם למדתי משהו אחד מהקבוצה שלי, זה להיות סבלני. יהיה בסדר, ואם לא, יהיה בסדר בשנה הבאה. אני חושב שראשי המועדון כבר הרוויחו ביושר יותר ממאה ימי חסד בכל עונה.

*

אה, ושריקות הבוז לשחקנים, כשהקבוצה צריכה את האוהדים הרבה יותר משהיא צריכה אותם כשהיא מובילה 0:2, לא עוזרות. בטח כשרואים את האוהדים של הקבוצות האירופיות (אוהדי היריבה של מכבי ת"א, למשל) מעודדים עוד יותר חזק דווקא כשהסיכוי לנצח פוחת.

נראה שבאירופה יש שני מצבים לאהדה: אתה מעודד ומחזק את הקבוצה, וכשאתה מתייאש ממנה אתה עובר לעודד את המועדון (לעולם לא תצעדי לבד וגו'). וגם בארץ יש שני מצבים: אתה מעודד ומחזק את הקבוצה, וכשאתה מתייאש ממנה אתה עובר לבוז לה ולהחליש אותה.

אני חושב שמכבי חיפה צברה מספיק הישגים והיסטוריה כדי שבעתות מצוקה האוהדים ייזכרו במועדון המפואר שהם אוהבים, ולא יתמקדו בקבוצה שאולי משחקת גרוע כרגע, ואולי כשייזכרו בו וברוחו ובמסורת שלו, גם יזכירו זאת בקריאות עידוד ושירים, ואולי הקריאות והשירים יזמנו למגרש את רוחות העבר של המועדון הזה, את כל הגדולים שרצו על המגרש שלו, ואולי אלה יסייעו לשחקנים להתגבר ולהתעלות ולהיות טובים יותר. בואו ננסה פעם את הדרך הזו, מה אתם אומרים.