על דברים חשובים וחשובים יותר

זה לא שיש לי יותר מדי מצב רוח לפוסט חדש. אבל אין ברירה – חייבים להעיף את הפוסט הקודם מהר מהר, לפני שמישהו מהרשויות ייתקל בו ויאשפז אותי בכפיה. אז הנה.

*
אלישע אשם. אשם בתבוסה בדרבי, אשם בתבוסה להפועל ת"א, אשם בעונה המחורבנת הזו. אלישע אשם וצריך לשלם את המחיר – לקרוע את התחת בשביל לתקן. להעיף את המאמן? לפרק את הקבוצה? תשאירו את זה לתל אביביות. אצלנו לומדים מהטעויות, מפיקים לקחים ומשפרים.

ומה לגבי "להחתים אותו לעוד עונה, ועכשיו"? בהחלט. שום דבר לא השתנה, מעבר לכך שהיותה של העונה הזו כישלון הפכה מהנחה מבוססת לעובדה כמעט מוגמרת. אז מה? עונה אחת כושלת על כל שלוש מוצלחות מאוד. הלוואי על כל מאמן ועל כל קבוצה.

*

אני לא מבין מה זה "אלישע מיצה את עצמו". מה זה אומר? מה זה החומר הזה שמוצה ממנו? איך יודעים שהוא נגמר לו? איך מסיקים שאין לו את מה-שזה-לא-יהיה לעוד עונה או שתיים או חמש? השאלה היחידה היא אם אלישע הוא מאמן שמסוגל להוציא אותנו מהבור הזה. בהתחשב בכך שהוא כבר הוציא קבוצות מבורות בעבר (גם אותנו), אין סיבה לחשוב שלא.

אם אלישע מרגיש תחושת מיצוי, כלומר שנמאס לו, שנגמרו לו האנרגיות להתמודד עם השחקנים, עם הבעלים, עם הקהל – אין בעיה, שיתפטר. אבל את זה רק הוא יכול להחליט. בעיני זו תהיה בריחה. חובתו המוסרית היא להישאר ולחלץ אותנו מהמצב שגרם לו.

*

אז מה עכשיו? לאלישע, בהנחה שהוא נשאר גם אחרי יום רביעי, יש צ'אנס בלתי חוזר להפוך משבר להזדמנות. מכבי נמצאת בתקופה הכי גרועה שלה בארבע השנים האחרונות. זאת אומרת שכולם, השחקנים, הבעלים, הקהל, התקשורת – כולם מוכנים נפשית לזעזוע קשה. היתרון במשברים הוא שהם מאפשרים לקבל החלטות כואבות, כי "צריך לעשות משהו". כי "ככה אי אפשר יותר". כשמצליחים, אף אחד לא רוצה לגעת ולהרוס. כשמגיעים לסף ייאוש, כל פעולה נואשת מתקבלת בהבנה. בקיצור, זה הזמן להעיף את קטן מההרכב.

זו לא בושה להודות בטעות. ובכן, טעיתי. אין לנו הגנה מעולה. יש לנו הגנה סבירה, שבשיאה יכולה להיות אפילו טובה. פאלח אולי יהיה אגדה יום אחד אבל בינתיים הוא רק פוטנציאל גדול. בוליאט הוא לא זה ולא זה. טוואטחה זכה ליותר מדי שבחים מהר מדי, והבלוג מקבל עליו את מלוא האחריות.

אבל לא בגללם אין לנו הגנה מעולה, אלא בגלל שהגנה עושים עם 11 שחקנים (מי שרצה דוגמה לכך קיבל אותה שעה וחצי אחרי סוף המשחק שלנו). אנחנו משחקים כבר תקופה ארוכה עם 10. כל עוד גולסה ויאיא משחקים, זה מחפה איכשהו על חוסר הנוכחות של הקפטן שלנו במשחק ההגנה. כל עוד הוא מספק מסירה או שתיים גאוניות במשחק, סולחים לו על אי התפקוד בכל מה שקשור ללחץ על ההגנה, לעבירות שנועדו לעצור מתפרצות ולעזרה מאחור כשמגן נתקע למעלה. אבל כשהוא לא קיים גם בהתקפה, באמת שאין סיבה להמשיך להציב אותו בהרכב. חוץ, כמובן, מהחשש הקבוע שהקבוצה תתפרק בלעדיו.

ובכן, הבעיה הזו נפתרה. הקבוצה כבר מפורקת. מה שנשאר עכשיו הוא לבנות אותה מחדש, סביב שחקנים שעושים עבודה גם כשהם בלי הכדור, סביב שחקנים שעושים הגנה, סביב שחקנים שצריכים להרוויח את מעמדם, ולא כאלה שמקבלים אותו במתנה כחול על גבי תלוש בכל חמישי בחודש.

*

ואולי אלישע כלל לא צריך לקבל את ההחלטה הקשה הזו? בעונה שעברה מה שהביא למפנה בדרך לאליפות זה שקטן זז הצידה ופינה את הבמה לרפאלוב, שמצידו לקח את המושכות והפך לשחקן העונה של התקשורת. זה הזמן שהקפטן שלנו יוכיח שוב שהמועדון חשוב לו יותר מעצמו, ויפנה את המקום לגולסה.

*

וכל זה לא חשוב. להשליך חפצים על דגני? לנסות לפגוע בסארי פאלח? לזרוק מוט ברזל על אלישע?! זו בושה שבקהל שלנו יש אנשים כאלה. וזו כלימה שהאוהדים האחרים לא מונעים מחולי הנפש האלה לסכן חיים.

החפצים נזרקו מיציע ג'? שיסגרו אותו לכמה משחקים. אם האולטראס שלנו לא מסוגלים לעצור כמה חארות מסוכנים, אין סיבה לתת להם את התענוג של להישאר ביחד. שיפזרו אותם קצת בין שאר היציעים, שם ילמדו אותם המבוגרים קצת דרך ארץ.

ולא יזיק גם שהחבר'ה בטלוויזיה יחליטו שזה לא באמת נחוץ לצלם את המטומטמים שעומדים שם מעל המאמנים כשהם מקללים, יורקים וזורקים דברים. הרי חלק מהעניין הוא תשומת הלב שהם מקבלים, וכל קלוז אפ על אחד כזה רק מעודד אותם להמשיך. ראינו את זה היטב אתמול, כשלירן חולצה אפורה כמעט הלך מכות עם אוהד אחר על הזכות להיות בפריים. לצלם אותם כשהם מתפרעים זה כמו לתת לכלב ים דג בכל פעם שהוא תוקף את המאמן שלו. תפסיקו לתת להם את המתנה הזו. תפסיקו להאכיל את הטרולים.

*

ולדבר הכי טוב שקרה אתמול לאלישע, הקלאסיקו שהסיט ממנו ומההשפלה בדרבי את תשומת הלב.

ברצלונה כל כך טובה שהיא לא זקוקה למילים יותר. מילים תפקידן לתווך ולהסביר, ונדמה שהכדורגל שלה מסביר את עצמו היטב גם להדיוטי הכדורגל הגדולים ביותר. ובכל זאת הנה כמה רגעים במשחק שיישארו איתי. כדי שתישאר עדות שהייתי וראיתי (וכי אני מכור).

1. דקה 31. ואלדז עומד להוציא בעיטת 5. ריאל, מוכנה היטב, שולחת שלושה שחקנים (!) לעמוד ליד הרחבה ולמנוע את המסירה הקצרה לבלם. וכולם יודעים היטב שבכל זאת ואלדז לא יבעט למעלה. ואכן, הוא מצפצף על ההיערכות המיוחדת של המדרידאים ומוסר באדישות לפיקה לידו. תוך שניות ספורות הכדור עובר כמה שחקנים ומגיע לאזור הרחבה של ריאל.

2. מתישהו במחצית הראשונה. מסי משחק העונה יותר אגואיסטי מאי פעם. מעולם לא ראיתי אותו הולך כל כך הרבה פעמים לבד כשהוא צריך למסור. אבל כל עוד הוא מאבד כדור ויורד עד לאיזור הרחבה שלו כדי לחטוף אותו בחזרה, ברצלונה תמשיך לנצח.

ואז הוא עושה את הקסם שלו ומבשל את השוויון. אם רונאלדו זה מדע מדויק, מסי זה מדע בדיוני.

3. אם יבקשו ממני לבחור דבר אחד שאני אוהב בבארסה חוץ מהטיקי טאקה האלגנטי והנהדר, הרי זו ההתעקשות שלהם לא להרחיק כדורים. הכדור כל הזמן במשחק. הזמן מנוצל במלואו. כל פעולת הגנה היא פעולת התקפה בפוטנציה. זה כמעט עלה להם אתמול בשלושה גולים. אבל זה מה שעושה אותם ברצלונה.

דקה 64. ריאל בהתקפה מסוכנת. יכולה להשוות. ברגע האחרון, פיקה מרחיק לקרן. אני משחרר אנחת רווחה. פויול, לעומת זאת, רותח מכעס על פיקה ועל עצמו על שרק סיכלו את ההתקפה, ולא הצליחו להפוך אותה למתפרצת. שתי דקות אחר כך, בארסה מבקיעה את השלישי.

*

המצטיינים: אינייסטה, בעיקר במחצית השניה. מסי, כל המשחק. צ'אבי, תמיד. אלכסיס סאנצ'ז, ראוי למדים.

ופויול. נדמה לי שכל מי שמשחק או שיחק פעם כדורגל עם חברים התרגש אתמול לראות איך נשמה עם כמה תלתלים יכולה לעצור כמעט לבדה את אחד השחקנים הטובים בעולם. בלי לפגוע בניסיון ובחכמת המשחק הנהדרת שלו, פויול הוא קודם כל נשמה. והוא ההוכחה שבכדורגל, רצון ומסירוּת יכולים להפוך אותך לטוב פי כמה וכמה מסך הנתונים הטבעיים שלך.

*

המצטיין השישי הוא אולי האיש הכי חשוב של משחקי הקלאסיקו בשנים האחרונות: השופט. בקרב בין גישת "השופט כמנצח" (שתפקידו לוודא שהמשחק זורם כראוי) לבין "השופט כשופט" (שתפקידו להעניש על כל עבירה בחומרה הראויה, ללא התחשבות בהקשר), ספגה אתמול הגישה השניה מכה ניצחת. הגיעו אתמול כמה וכמה כרטיסים אדומים. אבל לנו לא הגיע לראות אפילו אחד.

*

וזו לא רק ברצלונה, זו הרמה המדהימה של שתי הקבוצות. איזה משחק נהדר. בעצם, זה כבר מזמן לא רק משחק. זו תחרות בין תפיסת עולם אסתטית שהולכת ומתגבשת למצב הטהור ביותר שלה, מול טענה מנוגדת לפיה אפשר לעצור רעיון שמבוצע בצורה מושלמת על ידי הפעלת יותר ויותר כוח (וכסף). זה לא עוזר. בסופו של דבר, גם הקבוצה הכי טובה בעולם לא יכולה לעצור קבוצה מעולם אחר.

*

ולמי שבכל זאת רוצה ניתוח של המשחק אתמול, הנה אחד יפה של מיכאל יוכין מוואלה. וזה הסיכום של דורפן.

*

וכל זה לא חשוב. כי בזמן שאנחנו נהנים מהקלאסיקו, אנשים מתים ממש לידינו, ובגללנו, במאבק על הזכות לחיות חופשי בביתם.

כתבתי אתמול בפייסבוק שמדובר ברצח בדם קר, ואני מתעקש על זה. יש פה כוונה, יש פה כלי רצח, יש גופה, ולשם שינוי יש אפילו ראיות חותכות. זו לא הגנה עצמית. אתה לא יורה רימון לפנים של מישהו ממרחק כזה בשביל להגן על עצמך, כשאתה יכול פשוט לסגור את הדלת, להאיץ ואז לירות את הרימון ליד, כמו שאתה אמור לעשות.

תמימי לא היה עובר אורח תמים. הוא מפגין אלים שזרק אבנים והוא היה צריך להיעצר ולהיענש. על הנסיבות שהובילו אותו לכך אפשר להתווכח ואני לא מתכוון לעשות את זה (חגי מטר עונה מצוין לכל הטיעונים בתגובות לכתבה המקושרת). העובדות הן פשוטות: למרות שלא איים על חייו של החייל, הוא חטף ממנו רימון לפנים מטווח אפסי. אם זה היה קורה ליהודי, הארץ היתה גועשת. משום שמדובר בערבי, הסערה היחידה היא של כמה שמאלנים שמתווכחים בינם לבין עצמם האם זה היה מוסרי לפרסם את התמונה של תמימי המדמם.

בעשרות שנות כיבוש נוצרה אווירה שמתירה דם של בני אדם. זו אווירה שמאפשרת לאנשים מנוולים לשלוח אחרים להתפוצץ בין חפים מפשע, וזו אווירה שמאפשרת למפקד להורות ולחייל לירות באדם אחר מקרוב בלי סיבה ובניגוד לכל הנהלים. אווירה שמאפשרת לרצוח בלי לתת על כך את הדין. לצערי, גם הפעם הצדק לא ייעשה. הרוצח ימשיך להתהלך חופשי. מוסטפה תמימי כבר לא.

(עדכון: והנה פוסט מאפריל השנה שמרחיב על נסיבות המחאה בנבי סאלח, וכמעט חוזה את המוות הזה)

(עדכון 2: הנה גרסת החייל + סמ"פ בגבעתי שמעיד שצה"ל משתמש בגז מדמיע גם בהפגנות לא אלימות)

*

איזה מזל שיש דברים לא חשובים, שיעזרו לנו לשכוח את מה שחשוב.