דיכאון

מה יהיה?

הופמן

מה קורה? די הרבה האמת. טלטלות עזות. נדודים. בעיקר תלישוּת. אבל גם התחלות חדשות. השבוע מצאתי דירה. פרק פלורנטין עומד להתחיל בחיי. עכשיו רק נשאר למצוא עבודה. די קשה לחפש כשאתה לא יודע מה אתה מחפש. אני יודע שאני לא ממש רוצה להמשיך בפרסום. זה לא האזור שאני רוצה לבלות בו את רוב שעותיי. אבל אין הרבה רעיונות אחרים. תקשורת היא כבר לא ממש אופציה. הענף קורס. חשבתי לעבוד באיזה ארגון או עמותה. לתרום למקום שאני מזדהה עם ערכיו. הבעיה היא שעם ערכים היום אי אפשר לקנות אפילו מסטיק, שלא לדבר על בירה. אז אני ממשיך לחפש. אם תשמעו על משהו וגו'.

חיפושים, נסיונות, כשלונות. בעיקר תלישוּת. לא זמן הישגים והצלחות. שנת בניה.

*

טוב שיש עוד כמה גיבורים לתלות בהם עיניים מעריצות. האביר לועס המגנים, דון חמד איש לה חיפה, עושה חיל בספרד. אפרופו עיניים, אני מגלה יותר ויותר שפזילה קלילה היא אחת המגרעות החביבות עליי. היא שייכת למקרים המיוחדים האלה של דבר שהוא כשלעצמו מכוער, אבל מידה מסוימת ממנו היא די חיננית. הנה: ענת עצמון. קרן פלס. תומר חמד. לא מהממים?

כשאני חושב על זה, אולי פזילה קלה היא גם סימן להצלחה. הרי אני לא מכיר אף פוזל קלות שלא הצליח בתחומו. אז התחלתי לעבוד על הפזילה שלי. בהיעדר עבודה, אולי פזילה תעשה את העבודה.זה קל: מסתכלים על האצבע, ואז מקרבים ומרחיקים אותה מהאף. כן, זה מה שאני עושה רוב היום. ואני לא מתבייש בזה! טוב, אולי קצת. אבל במצבים קשים דרושים צעדים נואשים. הפוזלים לשלטון!

*

מה עוד? ריאל נראית טוב. יש מצב שהיא תיקח השנה. אבל אני לא מצליח להתרשם ממנה. ריאל נראית כמו כל קבוצה גדולה בעולם, רק משחקת שתיים שלוש דרגות יותר מהר מכולן, וזה מה שעושה אותה כל כך דורסנית. אי אפשר להשוות אותה לבארסה, שפשוט משחקת כדורגל מסוג אחר. אני עוד מחכה לקבוצה שתצליח לפצח את ברצלונה. בינתיים הכי קרובים שראיתי היו אספניול. כנראה שהקרבה העירונית עזרה להם להבין משהו על בארסה שהאחרות לא קולטות.

*

אה, ויש גם את זה. נאמר לי שיש קבוצה של חבר'ה שמשחקים כדורגל כבר תקופה די ארוכה תחת השם של הקבוצה שלי, ויש להם גם את החוצפה ללבוש את התלבושת של מכבי. אם עד אתמול עוד יכולתי לחיות עם זה בשלום, הרי שאתמול הם חצו את הגבול, כששיחקו עם, תחזיקו חזק, שחקן בשם עטר! כמה נמוך אפשר לרדת? הרי זה כבר חילול הקודש!

אני מתחיל לארגן תביעה ייצוגית על התחזות. אולי אפשר להכניס שם גם הונאה. אמרתי לכם, אני צריך את הכסף.

(ועל ארגון "היציע" שמעתם? גם אני לא, עד השבוע. שווה בדיקה. אולי רוחות השינוי הגיעו סוף סוף גם לכדורגל. וזה הקישור לעמוד בפייסבוק. יש מעט מאוד דברים שעשיתי להם כזה "לייק" מכל הלב).

מתי

בערך בדקה השבעים נגמרו לי הדימויים לגבי מצבנו. כן, גם עבור שפה שתשעים אחוזים מדובריה חיים על כדורים פסיכוטיים, יש גבול לכמה היא יכולה להיות עשירה בתיאורי דיכאון למיניהם.

בתמונה: ראובן עטר. בתמונת ההרכב: הבן שלו

עמדתי באמצע היציע, ריק מדימויים אבל לפחות נשארו לי עוד כמה סיגריות, מלפני הקופים, שרים במלוא גרונם ומנצלים עד תום את השפעת האקסטזי מהמסיבה אתמול. מאחורי הבבונים צועקים שאלישע מת, בחורה אחת עם אייפון ירוק וציפורניים שחורות הצהירה בפני החבר שלצידה שאם אנחנו יורדים ליגה היא הראשונה שקונה מנוי לשנה הבאה. ניסיתי להבין מה היא בדיוק רוצה להגיד אבל זה היה מורכב מדי עבורי, בשעה שעדיין לא הבנתי מה אני עושה פה בקור הזה עם פאקט סיגריות בכיס, שני זוגות גרביים, שלוש שכבות סוודר ומלאי מוגבל של דימויים על דיכאון, ואז הגיח הבן של רובן.

אוי רובן הגדול שבשביל נגיעה אחת שלו בכדור הייתי מוכן לעמוד ארבע שעות בגשם שוטף בקרית אליעזר, לחטוף דלקת ריאות ולאיים על אמא במסדרון של פנימית ג׳ ברמב"ם שאם היא לא מרשה לי לברוח מהפיג׳מה של הבית חולים ישר למספרה לעשות תלתלים ומשם למגרש לראות את המאסטרו מקפיץ ת'גבות מהנרווזה על ברקוביץ  ועל הדרך מבריש כמה קטנות לשחקני ההגנה הסהרוריים של הקבוצה היריבה, אני לא הבן שלה יותר. והנה הבן של רובן, בלי תלתלים, עם מבנה גוף של אתלט פיני, תאמינו לי, רק השרירים שיש לילד הזה באוזניים לאבא שלו לא היה בכל הגוף, וסוף סוף הבנתי למה באתי לכאן, הסתכלתי עליו ומילמלתי לעצמי שאם הילד הזה יתן רבע ממה שאבא שלו נתן, יהיה יופי.

ביציאה מהאצטדיון התפללתי בכל מעודי שאלישע לא יתפטר. רק לא עכשיו. אחרי שניצן שירזי קיבל את הפועל תל אביב ויובל נעים קיבל את בית"ר, עושה רושם שכל מי שהיה במשרדי היאחב״ל בקיץ קיבל לאמן קבוצה גדולה. עשיתי חשבון שהבא בתור זה תומר סיני. אללה יסטור.

*

דימויים על דיכאון אולי נגמרו אבל שירים, עדיין נשארו כמה מחרוזות.