:)

אני משתדל לשמור על איפוק. מתי, לעומת זאת, שתה די הרבה עראק, ועל זה באמת אין לי שום שליטה.

הופמן

לפני שנתייחס למשחק, רגע הסטורי ב"מצד שני": הבלוג עומד להגיד מלה טובה על דני נוימן.

כן כן, גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. לצערנו, דני נוימן חכם קצת פחות משעון מקולקל ולכן הוא צדק היום רק פעם אחת: בביקורת על השופט. זיו אדלר הוא ללא ספק השופט הכי גרוע שראיתי בשנה האחרונה, ואולי אחד הגרועים שראיתי במשחק מרכזי בליגה הישראלית בכלל.

ואולי זה העלבון הגדול. ערוץ 1 ההיפסטרי עדיין נותן כבוד וינטאג'י למשחק המרכזי של המדינה בשנות ה-90'. ההתאחדות כבר שולחת אלינו את השופטים של משחקי התחתית.

*

ועתה, למשחק העונה (לא העונה הזאת, אבל די עם הקטנוניות).

מעטים יודעים שטוואטחה החליט ברגע האחרון לוותר על שביתת ההזדהות עם המפגינים האתיופים ובכל זאת להתייצב למשחק

כשהאידיוט שרק לסיום כמעט ברח לי חיוך קטן. הוא עדיין מחכה שם מאחורי השפתיים לרגע של חוסר תשומת לב בו ינסה לברוח שוב. זה לא יקרה. אני עומד על המשמר. בכל פעם שאני חושב על המשחק ומרגיש שהוא עומד לצאת, אני מדמיין מיד איזה טרן-אוף כמו השער השלישי של הפועל חיפה נגדנו, או הרביעי של ראשון. לא מחייך ולא אחייך לפחות עד שנחבר שלושה נצחונות רצופים. כי אנחנו לא מחייכים בקלות. הרגילו אותנו לצחוק בעונג בלתי נשלט, אנחנו לא נחייך בגלל כמה דאבל פסים מתחנפים או כמה התקפות יפות.

לא נחייך. ניזכר מיד בבעיטות של בוקולי לשמיים. באיבודים של גולסה. בהחלטות הגרועות של גדיר. במסירות לשום מקום של יאיא.

לא נחייך. לא נרשה למשחקי הילדים החצופים ורד ותורג'מן וגוזלן, שהעזו לתקוף (!), להטעות את המגנים שמולם (!!), ועוד לבעוט בסוף לעבר מסגרת השער (!!!), לרכך את ליבנו. עורפנו קשה ולא נחסוך את שבטנו, כי אנחנו בכל זאת ואחרי הכל אוהבים את שחקנינו, ורוצים שיתמידו ושימשיכו להצליח, ושלא ינוחו על זרי הדפנה, כמו שהם נוטים לעשות השנה אחרי כל משחק-אחד-לא-רע.

אז לא נחייך, ואם נחייך נרכין ראש שלא יראו, ואם בכל זאת יראו נגיד שנזכרנו במשהו, ולא נספר שהמשהו הזה הוא קבוצת כדורגל שפעם נהגה לשמח את ליבנו על בסיס קבוע ולאחרונה היא רק זורקת לנו שאריות של הנאה, משל היינו אוהדים אדומים סגפנים ולא ירוקים נהנתנים. ובטח לא נגיד שאולי נזכרנו בה כי ראינו שמץ מאותה קבוצה הערב.

לא נחייך, אבל נישן טוב הלילה.

*

ומחר העיתונים, סליחה, מה מחר – כבר הלילה האתרים יהיו עמוסיס בציטוטים וכותרות עם הצירופים "נקודת מפנה", ו"לצאת לדרך חדשה". סליחה, מה הלילה – כבר דקות ספורות אחרי המשחק באבארדוגו כתב לי בפייסבוק "ניצנים זהירים של תקווה". ובכן, אנחנו לא משתתפים בחגיגה הזאת. ו"ניצנים זהירים" זו היסחפות מטורפת. יש לנו, אולי אולי, ורק אם אנחנו ממש לארג'ים, זרעים זעירים של תקווה. ובכלל לא בטוח שנקצור אותם עוד העונה.

אבל אלו הם: צ'וצ'אליץ' (אפשר צ'וצ'ו? בחיאת) שנראה טוב ושקט, ולמרות שמשחק אחד לא מעיד על כלום (בדיוק כמו שער אחד באשמתו), אפשר להרגיש שנושב ממנו ביטחון קר של שחקנים גדולים. ואוראל דגני, שהראה ניצוצות של איום על המקום השמור למשומר. ואלון תורג'מן שלא מצליח לכבוש אבל בכל משחק עושה לפחות שתי פעולות יפות, שבסוף יהפכו גם לשערים. וורד שהסתער על המשחק כאילו חייו תלויים בכך. ושובל גוזלן שהיה הפתעה מרעננת.

פספסתי את החילוף של גוזלן ולכן לא קיבלתי אפילו קלוז אפ אחד שלו. אין לי מושג איך הוא נראה, והייתי צריך לבדוק עכשיו באתר ערוץ הספורט מה השם המלא. מבחינתי זו בכלל מחווה לשרגא גפני, יהי זכרו כרוך: גוזלן צץ לי על המגרש משום מקום כמו דני דין, וסידר את השוויון ממש כמו אלון לוי.

*

המחשבה הראשונה שלי אחרי הגול הראשון היתה: "יא אפסים, מה אתם חוגגים, לכו כבר להביא את הכדור". המחשבה השניה היתה: "יששששש!". המחשבה השלישית היתה, "יהיה עוד גול". מול כל יריבה אחרת שוויון היה נראה לי כמו המקסימום שאנחנו יכולים להשיג במשחק כזה. אבל זו מכבי ת"א. השאלה היתה רק מי, ומתי בדיוק. היה זה אך טבעי שטוואטחה, שהתחיל את הכל, גם יסיים.

שלא תבינו לא נכון. טאלב – שכל עוד הוא לא חוזר לעצמו למשך משחק שלם, הוא לא מקבל חזרה את השם שהענקנו לו בעבר – היה גרוע. גרוע, גרוע, גרוע. הוא עלה כשלא היה צריך, לא עלה כשכן היה צריך, איבד כדורים, מסר נורא ולא יכל לקנות אפילו קרן.

אבל בדקה ה-70, מחוץ לכחול כמו שאומרים באנגלית, הפסיק להיות לו אכפת מה אומרים עליו. כאילו הוא הפסיק לשמוע את היציע ונזכר פתאום למה הוא נמצא פה על כר הדשא הזה: בשביל לרוץ. בשביל לתקוף. בשביל ליהנות. בדקה ה-70 טוואטחה חזר ליהנות מכדורגל.

זה התחיל בטוואטחה ועד מהרה התפשט לכל הקבוצה. לא יעזור כלום: אי אפשר לחזות מתי מומנטום יתחיל ומתי הוא יסתיים, ולא תמיד ניתן לראות גם בדיעבד את הרגע המדויק שבו קבוצה הפסיקה ליפול והתחילה לעלות חזרה. אבל היום זה היה מאוד ברור. בדקה ה-70 טוואטחה רץ על הקו כמו שטוואטחה רץ על הקו, ומאותו רגע זה היה נראה כאילו משא כבד ובלתי נראה ירד מהגב של השחקנים, בלי שום סיבה או הצדקה, וכולם התחילו לרוץ, לתקוף וליהנות מהמשחק. לאוהדים לקח איזה 10 דקות לקלוט את האנרגיות, להתעורר ולחזור לתת גב לקבוצה שלהם.

ועם כל כך מעט משקל וכל כך הרבה גב, גם קפטן גבשבור יכול היה בסופו של דבר להפציע לרגע ולהרים קרן אחת נפלאה, דבר שלא עשה כבר מי יודע כמה זמן. וטוואטחה יכול היה, לראשונה העונה, לקפוץ מספיק גבוה בשביל לשים אותה ברשת.

*

בערוץ 1 שוב החליטו שלקטן היה "משחק נהדר". אז שתפו אותי בבקשה, מה בדיוק הקומבינה שם? יניב שותף עם בוני בגול-טיים, או עם נמני בגוד-טיים? קטן היה גרוע כמו כולם לפני הדקה ה-70. אבל כנראה שקטן והתקשורת זה לתמיד, וממש כמו דני נוימן, אין מה לעשות בנדון.

אגב, אני לא כל כך מבין את הקטע אחרי המשחק עם המאמנים, שצריכים לעמוד שעה בקור ולדון ארוכות במשחק שכרגע נגמר. שיתנו להם לשתות תה או לצעוק על השחקנים. אני חומל במיוחד על המאמנים המפסידים, שמוטל עליהם לנתח ברוגע מעושה את הטעויות המטופשות שלהם כשבראשם עוד בוער הזעם וכואבת ההשפלה. ניר לוין כל כך התבלבל מהסיטואציה ששכח שהוא המאמן וסיכם את המשחק כאילו הוא מפרשן עכשיו בצ'רלטון: "בסך הכל, עוד לילה לא מוצלח, כאן בקרית אליעזר".

לאלישע, מנגד, לא היה אכפת לעמוד בקור. ברקע נשמע מהרמקולים השיר הספרדי הברזילאי שחורך עכשיו את הרמקולים בכל הפאבים. אני לא בטוח אבל היה נדמה לי שאלישע היה כל כך מאושר שהאצבעות שלו רקדו תוך כדי דיבור את ה"נוסה, נוסה, הסיר נוזל מלמטה".

אלישע נשאר אלישע, לא משנה מה עובר עליו או אם מוט עובר מעליו. בהפסדים הוא צנוע ואמיתי, בנצחונות הוא צנוע ואמיתי. אמנם בערוץ 1 הוא העז לשבח את החילוף של עצמו, כדי שאף אחד לא יפספס בטעות את העובדה שהוא הסתכן בזריקה הרפתקנית של חלוץ צעיר למערכה ויצא בינגו (ולא משנה שהוא יוצא להרפתקה מסוג זה בכל משחק שני ורק פעם בעשרים משחקים זה עובד). אבל בראיון בערוץ הספורט הוא חזר להיות אלישע וזכר טוב מאוד למי מגיע הקרדיט. באצילותו הנהדרת הוא ידע לתת כבוד ולהוקיר תודה לבוס שלו, שבתוך כל הרעש סביב המאמן ידע לתת לו את השקט ואת הגב. וגב של שחר זה גב אמיתי, לא הגב הישראלי הרגיל, שמשמעותו כידוע היא סכין בגב. אם נצא מהמשבר הזה העונה, זה יהיה בזכות יישוב הדעת, היציבות והסבלנות של יעקב שחר. ואלישע יודע את זה יותר טוב מכולם.

אם נצא מהמשבר. בינתיים זה רק ניצחון אחד. ובכל זאת.

*

ובכל זאת, ניצחון מהנה במיוחד. מספר המלים בפוסט הן העדות הטובה ביותר למצב הרוח. כמו החיוכים, גם המילים השמחות חיכו הרבה מאוד זמן לצאת. בא לי לחייך, בא לי לשיר. לחבר שיר הלל לנגיחה של טוואטחה, לפאר את הזינוק הנחשוני של ורד, לשורר את בעיטת הקרן של קטן. אבל אני מתאפק. עוד לא, עוד לא. עוד יבואו זמנים לשירי הלל ולשבחים.

ובכל זאת אני מחייך, בלב. בכל זאת מכבי תל אביב, בכל זאת בדקה האחרונה. להתמודדויות מסוימים יש, כמו למועדונים, רוח הסטורית משל עצמן. הרוח של מכבי חיפה, שאנחנו מכירים היטב ומזהים מיד, נשבה לכמה רגעים בסוף המשחק במדים הירוקים. אולי היא היתה צריכה את הרוח של המשחקים הגדולים בין מכבי למכבי ת"א שתפיח בה חיים חדשים.

ועכשיו לשיכור.

מתי

את בקבוק העראק הנחתי על השולחן בדיוק בשעה שמונה וחצי, עת החלטתי שבתי היקרה ראתה כבר יותר מדי ה"פיג׳מות" והעברתי לערוץ אחד.

*

עראק, למי שלא יודע, הוא ההרואין של האלכוהול. כשהוא נכנס לך למחזור הדם ומשם לראש הוא מזכך לך את העצב, הדיכאון והתבוסתנות ומביא לתחושות הללו, כערך מוסף, מרקם וארומה הרואית שמטשטש את הבאסה עד כדי כך שגם למי ביוב יש פתאום טעם של סאן פלגרינו.

ספוילר: כמה שירוצו, חדאד ודאו לעולם לא יגיעו לשוויון זכויות מלא

אחרי שבמוצאי שבת חלמתי שאנחנו מפסידים 7-0 למ.ס אשדוד (איפה פרויד שיסביר לי למה ואיך) הבנתי שהתרופה היחידה שתשכך לי מעט את ההפסד הצפוי למכבי תל אביב היא התווית של האיילה על העראק. אז בדרך הביתה מהעבודה קניתי לי בקבוק, הוספתי אשכוליות, שילמתי והלכתי לי אל הערב העגום שעלה מהים כשהשמש שקעה.

בשעה שמונה חמישים ושלוש, בדיוק כשכוס העראק הראשונה הגיעה למחוז חפצה במפתן המצח, מהצד של הביפנוכו, עלה רוברטו קולאוטי לנגיחה. ובעוד הכדור עושה את דרכו מהמוח של הארגנטינאי, מהצד של הבחוצה, לרשת, התקבלה אצלי ההכרה בתבוסה בצורה כל כך הרואית, שכמעט עשרים שנה אחרי שראיתי את הסרט "אוונטי פופולו" סוף סוף הצלחתי לחוש הזדהות עמוקה עם הסהרוריות של סאלים דאו בתפקיד השבוי המצרי והתחלתי, כפראפראזה על מונולוג השיילוק שלו מתוך הסרט ובהקשר לצחוקים הרמים שאוהדי כל העולם צוחקים לנוכח מצבנו, למלמל לעצמי מונולוג שיילוקי משל עצמי:

"אני אוהד מכבי חיפה. האם בהפסד לא אחוש כמוכם את אותו כאב? האם כשהקבוצה שלי לא יודעת לעמוד על המגרש לא אקלל את אותם קללות? לא אדרוש לפטר את המאמן, את ההנהלה, את האפסנאי? לא ארצה לדפוק את הראש בקיר? לא ארצה לקום בבוקר? לא אהיה חולה? אני אוהד מכבי חיפה. האם לא אדרוש כמוכם לשרוף ת'מועדון? לשרוף ת'מגרש, לשרוף עוד סיגריה? אני אוהד מכבי חיפה. אם נקבל גול האם לא נבכה? אם נבקיע האם לא נשמח? אם נרד ליגה האם לא יגמר לנו העולם?"

*

בשעה עשר וחצי השפעתן של שלוש כוסות עראק, אחת אחרי השנייה, התפוגגה זה מכבר. אם לא היתה מתפוגגת ההשפעה לפני שטוואטחה עלה לכדור ונגח אותו לרשת, הייתי מרגיש באותה רגע מפוחלץ כמו חולה ניוון שרירים שבר רפאלי יושבת עליו עירומה. אבל כמו אדם שחזר מהקבר, וכמו אפי בירנבוים שחזר בזמנו משדה התעופה, גם נפשי השסועה חזרה בזמן מתהומות האלכוהול בדיוק בזמן כדי לקום ולמחוא כפיים לבחורים בירוק על הנצחון הנהדר, על ההקרבה ועל כל השמחה שהביאו לנו הערב הזה.

***

תפילת שהחיינו בנוסח חילוני: "כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם. כשאני יוצא מזה אני איש חדש בעולם. כשאני יוצא מזה ואני יוצא מזה. סולם זהב בקצה של בור, לגוף יש לו סוף. לנשמה אין לה סוף. אין לה סוף".