ספיישל כחול לבן

את משחק האליפות של עירוני איתוראן קרית שמונה ראיתי עם פרוסנר. מתי ראה אותו עם דמעות בעיניים. פוסט מחווה מיוחד לאלופה הנכנסת. על הקבוצה הירוקה נדבר בהזדמנות אחרת.

הופמן

איתו רן. אחד הפוסטים הראשונים ב"מצד שני" עסק ברן בן שמעון. זו היתה מתקפה חזיתית: הוא הואשם בעקשנות ובגאוותנות, אותגר לדו קרב ראש ראש עם יו"ר הבלוג ואף הושווה לכדור ג'אבולני. רב"ש אמנם לא נענה לאתגר ולמרבה ההפתעה כלל לא הגיב לפוסט ההוא, אבל הערב הסתבר שלא רק שקרא אותו, אלא שגאוותו נפגעה כל כך עד שגמל בליבו לנקום, משל היה איניגו מונטויה והבלוג הרג את אביו. הערב הוגשה סוף סוף הנקמה הזו, והיא הוגשה מצוננת היטב באדיבות רוחות הצפון: לא רק שניצח את קבוצת הבלוג – זה היה ניצחון שלקח ממנה סופית את האליפות.

עד העונה רב"ש נחשב למעין גיא לוזון עם כישורי תקשורת משופרים. מאמן שהצליח מאוד עם קבוצה אחת אבל כשל מפוארות כשקיבל לידיו קבוצה גדולה ותקציבי ענק. הוא יכול היה להפוך לעוד סותם חורים בינוני בליגת העל שרץ מקבוצה זו לאחרת להחליף מאמן מפוטר זה או אחר, נוסח שירזי, לנדאו או פייגנבוים. במקום זאת, הוא קיבל החלטה נהדרת וחזר למקום שעשה אותו גדול. בתמורה קיבל אותו המקום בשמחה, בתמורה קיבל המקום אליפות.

על כן, מוריד "מצד שני" בהכנעה את כובעו המטאפורי ומודה: ניצחת, רן. אתה טוב יותר מכדור ג'אבולני. אתה טוב יותר – לפחות השנה – מכל מאמן ישראלי. אם נתחשב בתקציב ובציפיות מהקבוצה שלך, כנראה שאתה בדרך להיות אחד המאמנים הטובים שהיו פה. ובזכות ההברקות הלשוניות שלך – כמו זו בפינתו השמאלית העליונה של הבלוג – בהחלט ייתכן שתהפוך לאגדה מקומית ותבטיח את מקומך בקינדלי ההיסטוריה של הספורט הישראלי.

שער הפרחים. ערוץ 1 הצליח להפיל שידור מקרית שמונה. הוא הצליח גם לא להראות הילוך חוזר להזדמנות הרצינית היחידה של מכבי במשחק. נוימן הצליח לעצבן כהרגלו. אבל נכס אחד יש לערוץ הממלכתי: הכישרון של עמית הורסקי לזהות רגעים היסטוריים ולהעניק להם מבע לשוני הולם. כמו אותה "חולוניה לוקחת גביע!" מהכדורסל, גם הערב הבין הורסקי ראשון את גודל האירוע וזעק את השאלה הכמעט-רטורית "האם זהו שער האליפות?", שאלה שתשמעו שוב ושוב בסיכומי העונה, בכתבת "אולפן שישי" מתישהו במאי, וגם עוד 20 שנה, כשערוץ 5 אפסילון יעשה תחקיר "איך קרה שמאז קרית שמונה ב 2012 האליפות מתחלקת בין שלוש קבוצות בלבד".

התשובה, בכל מקרה, היא כן. זה היה שער האליפות. כי אם במשחק כזה, בו קרית שמונה לא היתה טובה משמעותית מיריבתה (אם כי מסוכנת הרבה יותר), היא מצליחה לנצח – היא תהיה האלופה הבאה. אם במשחק כזה לא רועדות לשחקנים הרגליים והם מצליחים לעצור את שחקני האלופה המכהנת על מצב ורבע בכל המשחק, הרגליים האלו כבר ימשיכו ויילכו את כל הדרך. ואם במשחק כזה המאמן של קרית שמונה לא מרוצה מתיקו ומכניס חלוץ – הגול שיבקיע החלוץ הזה גורלו להבטיח לאותו מאמן את התואר.

וזה היה שער אליפות ראוי בהחלט. לא ראיתי הרבה משחקים של קרית שמונה העונה, אבל ממה שקראתי עליה, לא יכול היה להיכבש שער שמסמל אותה טוב יותר: זו אליפות של קבוצה מסודרת, ממושמעת ובעיקר מאוד קבוצתית, והשער הזה היה קפסולה מרוכזת של קבוצתיות במיטבה.

מברוק. מזל טוב קרית שמונה. מזל טוב רן בן שמעון. מגיע לכם.

מתי

זהו. בקרית שמונה יכולים להפסיק לחפש את הטבלה בעיתוני הספורט ולחזור לתחביב האהוב עליהם – פירכוסים והתקפי חרדה תוך כדי גלישה באתר דבקה, היות והדבר היחיד שיכול לאיים להם על האליפות זה תקיפה באיראן שתגרור אחריה בוודאי עשר, עשרים, חמשת אלפים זיקוקי קטיושות שיש אומרים שיגיעו גם לתל אביב.

לא קלים התנאים בקרית שמונה. בתמונה: החלוץ ברק בדש מבקש שהשבוע תכובס החולצה שלו

כשסוכנויות הידיעות מדווחות על תקיפה אפשרית באיראן עד יוני הן מסתמכות בוודאי על הפגישה הסודית שנערכה בין איזי שרצקי לאהוד ברק שלאחריה נצפה שרצקי יוצא נסער ממגדלי אקירוב, וכשדמעות בעיניו ממלמל: "הוא עוד יחרבן לי את האליפות הנפוליון הקטן".

כדאי לכולנו, לכל אזרחי ישראל (טוב נסחפתי קצת עם הפאתוס), לעצור שניה מן המרמור ומדברי התוכחה ומההספד המתמשך על הארץ שאנו חיים בה, להסתכל על הקבוצה הזו – עירוני קרית שמונה ולהרים את הראש ולמחוא כפיים לעצמנו, לכולנו, על כך שמהעיר הזו, עיר שבמשך שנים היחידים שיכלו להתפרנס בה בכבוד היו הזגגים, יוצאת אלופת ישראל בכדורגל. האליפות של עירוני קרית שמונה היא תעודת כבוד גדולה למדינת ישראל ולעם ישראל. השלט שנתלה ביציעי קרית שמונה היום – "אנחנו מייצגים את מדינת ישראל", גורם לי לקורת רוח שאלו הם המייצגים אותי כישראלי, כאוהד כדורגל ישראלי.

שלא תטעו, ברור שרציתי שמכבי חיפה תנצח היום. ושלא יהיה ספק שאכלתי את הלב אחרי ההפסד. אבל היה זה הפסד עם ארומה של – וואלה, לפחות עשינו משהו טוב. הפסד שהרגיש כמו לשלם קנס על עבירת תנועה ולהיות בטוח שהכסף ילך למלחמה בתאונות הדרכים ( מה, לא? אז לאן הלך הכסף, למשרד הדתות?).

יש שיגידו וודאי, נו מה העניין הגדול? מה הגאווה הגדולה פה, מה אתה מקשקש פה על להרים ראש, עוד מעט תתחיל ללהג פה על ציונות, הרי מה קרה? כולה בא שרצקי, שם כסף ויש קבוצת כדורגל. באותה מידה הוא היה יכול לשים את הכסף ברכסים או בקרית ארבע או בחאן יונס ולבנות שם קבוצה גדולה. להביא שחקן מתל אביב, להביא שחקן מחיפה, להביא מאמן מפתח תקווה, לשים את כולם במקום אחד והנה יש לך קבוצה גדולה, אז הוא שם הכל בקרית שמונה נו אז מה מה?

אז הו. זה בדיוק העניין. ואם כבר אמר מישהו "ציונות" ( זה הייתי אני שדיברתי לעצמי), פה בדיוק הנקודה. הלוא כל הציונות הושתתה על הבאה של מהגרים למקום שאין בו כלום תוך גיבוי ותמיכה כספית של בעלי הון יהודים.

עם הכסף הזה הקימו תשתית למדינה, אם זו אדמה ואם זו התיישבות ואם זו תרבות (נשק קנו מכסף של גויים). עם הכסף הזה הקים איזי שרצקי את קבוצת הכדורגל החשובה ביותר במדינת ישראל ולמדינת ישראל.

אז כישראלי גאה אני אומר: תודה לך עירוני קרית שמונה. כאוהד מכבי חיפה אני יכול רק לומר – כוס אמק, פעם אחרונה שאנחנו נותנים לזבלים האלו לזכות באליפות על חשבוננו.

נו, אז בטח תגידו, מה עניין ציונות לסלאח חסארמה. על זה אני אשלח אתכם לעיין במדינת היהודים של הרצל תוך שאני צועק עליכם – פאשיסטים.

נ.ב ( היה גם משחק): זה נדמה לי או שססארץ' הגיע כל כך חלוד שאפשר היה לשמוע את העצמות שלו חורקות בכל תנועה?

*

*

וזה סיכום המחזור של פרוסנר, שבאופן חריג ראה את המשחק בבית (איתי, כאמור). איחס, אוהד כורסא.