סתם

אתמול, משום מה, הלכתי לראות משחק. בעצם למה "משום מה"? משום מתי ועופר. הם הכריחו אותי לבוא, ולעולם לא אסלח להם על זה שהם גרמו לי להתבכיין להם שמשעמם לי.

הופמן

כן, הגעתי למשחק. למרות הקור, למרות שאין על מה לשחק, למרות מחיר הכרטיס (50 ש"ח, הזול בליגה! כך סיפר לי מתי. אבל פלוס פיצה ב"נשיקה" לפני וכוס קולה תוך כדי, סה"כ 75, זו כבר הוצאה). הגעתי למשחק, ולדאבוני גיליתי שרק אני הגעתי.

כי הקפטן שלנו למשל, זה שנתן את משחק חייו בשבוע שעבר, לא הגיע לבלומפילד אמש. מסתבר שהוא סיים את רצף המשחק הטוב שלו ברציפות וחזר להיות השחקן היחיד בכדורגל הישראלי שעושה יותר תנועות עם הידיים מאשר עם הרגליים (מתי הצחיק אותי: הוא אמר שקטן כל הזמן מרים את הידיים כדי ליישר את הגב).

גם הקשר האחורי הגרזני שלנו לא הגיע למשחק, ושלח במקומו את הגרסה הדהויה שלא יודעת לתת פס אחד קדימה. וגדיר, החלוץ קר הרוח מהשבוע שעבר, נשאר כנראה מאז בקרית אליעזר כי גם הוא לא טרח להגיע. וגם גולסה לא הגיע, הוא לא מגיע כבר די הרבה זמן האמת, ואולי צריך לשקול לפרסם את הפרצוף שלו על קרטוני חלב כי הילד הספציפי הזה, חבל שילך לנו לאיבוד.

אבל הבעיה הכי גדולה שלנו היתה שהמאמן שלנו, אלישע לוי, לא הגיע. במקומו הגיע "אלישע", זה מהפורומים של אוהדי מכבי ומהתגובות בדה באזר, זה שאין לו מושג בכדורגל, שמאחר להגיב למשחק וכשהוא כבר כן מגיב, הוא מחליף את שני השחקנים היחידים שדווקא כן הגיעו לבלומפילד, ורד ותורג'מן – שהיו בניגוד לשאר השחקנים שלנו פעילים ומסוכנים, ועל כן לא היתה ברירה לאלישע ההוא אלא להחליף אותם לפני שיעשו משהו דרסטי כמו להבקיע גול.

אז הבנתי את הרמז. כל אחד ומקומו, ומקומי שלי על הכורסא, או על הכסא בפאב. אני מבטיח להגיע בכל משחק למקום הנוח והחמים שלי, אם השחקנים בתמורה יגיעו לעבודה. כי משחקים כמו זה של אתמול באמת לא מגיעים לי.

*

וכמובן שכשחזרתי אחרי המשחק למקומי הטבעי על הבר (הפעם "מייט" בפלורנטין. גילוי נאות: המנהל הוא חבר. גילוי פחות נאות: לא התקלחתי כבר יומיים), קיבלתי את הנחמה שבאמת הגיעה לי – בארסה בעוד משחק מופלא.

המסקנה: אם אתם רוצים לגדל כוכב תקפידו שהוא יהיה קטן ככל האפשר ושילבש פסים. בקיצור, גדלו דבורה*

יש תרעומת מסוימת על התופעה ששמה בארסה, על הפמפום שלה בערוץ הספורט ובעיקר על כל "האוהדים החדשים" שבאו בעקבותיה לכדורגל, "אוהדי ההצלחות", ה"טרמפיסטים", אלו שבאו רק לאסוף קצת אבק כוכבים ויפסיקו להתעניין בספורט מיד אחרי שההתלהבות מברצלונה ייגמר.

כתבתי בעבר את דעתי בנושא. בקצרה, אני מבין את הסנטימנט שגורם לאנשים לסלוד מההיבטים העדריים בהערצת ברצלונה, ואף מזדהה עימו ברמה מסוימת. אבל לדעתי, כל מי שנמנע מלראות את בארסה משחקת בגלל *זה*, עושה לעצמו עוול ומפסיד תופעה של פעם בתקופת-חיים.

כי נניח שטוטאל פוטבול וטיקי טאקה עוד ראינו, בורסיות שונות, בקבוצות עבר, כפי שטוענים המומחים. אבל מה שבאמת לא ראיתי אצל אף קבוצה אחרת זו המחויבות המלאה של השחקנים למשחק. העיקרון הזה של לא לתת לכדור לצאת מגבולות המגרש. לא להרחיק כדורים. להשאיר את הכדור כל הזמן בתנועה, לנצל את מקסימום הזמן מתוך המשחק – ממש למשחק! (לא כולל הקלאסיקוז, זה סיפור אחר). זו מחויבות אמיתית לכדורגל, ובעצם לקהל.

שכן בשביל שזה יקרה, כולם בברצלונה צריכים להגיע לעבודה. כי ברצלונה מצליחה לבטא בצורה כמעט מושלמת את הסוד הפשוט של הכדורגל שהוא, כמו שדורפן חוזר ומזכיר, שזה משחק קבוצתי. ואם אתה לא מגיע למשחק, כל הקבוצה נדפקת. אבל אם כולם מקפידים להגיע, זה יכול להיות יפהפה. ובברצלונה כולם מגיעים כמעט לכל משחק, כמו שעון, כבר כמה שנים. אז מה הפלא שגם הקהל, בכל העולם, מגיע?

*
ומסי.

*

ובורוביץ' עם פוסט טוב על אלישע. ותומר חרוב עם פוסט מדויק על תופעת ההתחזויות לפצועים. ובבלוג החדש שלו כבר ביקרתם?

*

אה ו(פרלה במיוחד בשבילך) – התלונה על שידור משחק הגביע בערוץ הספורט הגיעה ליעדה (למטה, "שקר בפרסום"). גם אם לא יקרה עם זה כלום (ולא יקרה), לפחות נדע שלא שתקנו.

*התמונה מתוך עמוד הפייסבוק Soccer Debate.

מתי

"כל משחק, מתחיל מאפס אפס", כתב בזמנו עוזי חיטמן זכר צדיק לברכה. "ולפעמים גם ככה הוא נגמר".

אם הכדורגל הוא אנלוגיה לחיים בעולמנו אז אפס אפס הוא המייצג את הסתמיות בחיים, הוא המייצג את חוסר התוחלת שטמון בארבע שעות משחק סולייטר, את השיעמום שבעמידה בפקק תנועה, את הלאות שנופלת עליך בתור בקופת חולים, את הטפלות  שבטעם של אורז לבן.

"סתם, זה הכל סתם" כתב בזמנו קובי אוז יבדל לחיים ארוכים. "כמו ריצה של יניב קטן, סתם, זה לא נכון. אנחנו לא במקום הראשון". כל הסתמיות הזו התנקזה היום לתשעים דקות באצטדיון בלומפילד, כמו הירקון שנשפך לים באיטיות מזוהמת, כך התנהל לו המשחק על כר הדשא. זו היתה סתמיות שמעוררת שאלות קיומיות. מסתמיות כזו אדם חוזר בתשובה.

"מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב, ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה". כתב בזמנו רבי שולי ראנד."למה בעטתם, זה הכדור, לא לשער ולא לחיבור, אל השמים. האדומים. שיפתחו עלי לרחמים, רחמים , רחמים…".

אכן, ביציאה ממשחק כזה אי אפשר שלא לשאול את עצמך – מה התכלית? למה כל זה? ורגע לפני שהשאלות האלו גורמות לנו להתנתק מתלאות העולם הזה דרך מרפסת או דרך בית כנסת, עולה וצפה ההכרה שכל טיפת סבל ועצב וסתמיות (שבינינו, אנחנו כאוהדי מכבי חיפה , לא מי יודע מה סובלים מהן) נאגרת, נשמרת ומצטברת על פי החוק לשימור אנרגיה ומחכה לרגע בו תתפרץ כשמחה גדולה כשיבוא יומה. מה לעשות, זה משחק החיים, כגודל הסבל, כגודל הסתמיות, כגודל העצב כך גודל השמחה שתבוא במהרה בימינו, ואנחנו כאוהדי מכבי חיפה שהשמחה הולכת ודוהה אצלינו עם השנים ועם צבר האליפויות זקוקים לכל יום של סתם כדי לחזור ולשמוח שמחה אמיתית בעתיד.

עד אז נוכל לשיר: "האמינו יום יבוא", כפי שכתב בזמנו רפאל קלצקין, נשמתו עדן, "ממדריד יגיעו כאן, נפרק אותם שלוש ולמילאן ארבע שם".

*

והיה גם משחק. או שמא לא היה. אבל אם נצמדים לקו האופטימי של הפוסט הזה אז בכל אפס אפס על כל אפס מן הצד האחד יש גם אפס מן הצד השני. אז אנא, קומו בבקשה על רגליכם, קומו והריעו לבחורים בירוק שהצליחו לשמור על שער נקי במשך תשעים דקות שלמות. והשנה זה לא דבר של מה בכך.

*