אין ייאוש בעולם כלל

די, מספיק להתמקד בשלילי. סחטנו תיקו בדרבי הגדול של חיפה! בדקה ה-90'! זה הזמן לחגוג.

הופמן

לחגוג את מה, אתם שואלים?

למשל, את היכולת המופלאה של השוער הענק שלנו, שעצר הזדמנות של 100 אחוז בדקה ה-90'. אמנם עברנו איתו קיץ מגעיל ושנה די מוזרה, אבל למה להתעסק בקטנות כאשר השוער התמנון שלנו מראה שכשנגמרות לו כל הידיים יש לו גם ראש? ואז מה אם הוא משתמש בראש הזה רק כשהוא צריך להציל גול אבל לא כשמראיינים אותו לעיתון? חושבים חיובי, אמרנו.

או את ההבטחה ששמה איסמעיל ריאן. במשחקי קבוצת הנוער והנבחרת ראיתי שמדובר בקיצוני אימתני שעושה שמות באגף שמאל. אז מה אם אתמול התגלה שיחסית לשחקני ליגת העל הוא לא כזה מפחיד, שלא לומר צנום וכחוש כמו סרדין שנקלע לבריכת כרישים? אז מה אם אלישע, כהרגלו לבנות ביד אחת ולהרוס ביד השניה, הציב אותו באגף ימין ולא שמאל, החזק שלו? אז מה אם אחר כך הסתבר שוורד כשיר ואלישע ממשיך לשחק איתו משחקים? כך או כך, ריהאנה (הקרדיט לטי"ת) בכל זאת הצליח לעשות פה ושם קצת מהלכים מעניינים. אבל חשוב מהכל, בזכות ריהאנה ימפולסקי נשלח בחזרה למקום הראוי לו, בקצה הספסל, בסוף המדבר. ואם זו לא נקודת אור, אני לא יודע מה כן.

אם נחמן כל כך מאומן אולי שיעלה במקום יאיא? הכדורים שלו לפחות מגיעים ליעדם, כך נראה

או את אלון תורג'מן, שמפגין באגף טכניקה ומהירות שלא היו לנו מאז, ובכן מאז רפאלוב בעונה שעברה. או את האפרוח גוזל שובלן, שבדקה ורבע שהיה על המגרש הספיק להגיע להזדמנות מול השער (אז מה אם הוא החטיא? לא הורסים שמחה טובה עם עובדות). או את הפציעה של משומר. או את היכולת של פאלח, שהוכיח שהוא לא פחות טוב מקוריצה בולעץ. או צ'וצ'ו, שהראה שמופע הצ'יצ'ולינה בשבוע שעבר היה מקרי וחזר להיות צ'וצ'אליץ' האיום. בקיצור, יש מספיק סיבות לחגוג.

ואם כל זה לא מספיק לכם, אולי החלוץ שגילינו אתמול יעשה את העבודה. הרי כל החגיגה הזאת לא היתה באה לעולם אם צצרץ, כראוי לשמו, לא היה מוריד כדור לתורג'י, ואז רץ וצץ שוב ברחבה כדי לדחוק את הגול. אז מה אם זה לא בדיוק הרכש האימתני שייחלנו לו בינואר? אז מה אם השער הזה הוא כנראה המזכרת היחידה שתהיה לו מישראל? לא הרבה שחקנים בעולם זוכים להציל שלושת רבעי מילדי העיר מהשפלה בבית הספר. בזכות צצרץ ניצלנו משני הפסדים בדרבי באותה עונה, ובזאת ננוחם. כלומר, נשמח בטירוף.

בקיצור, יש נקודות אור כמו זבל. אז למה להתעקש להסתכל על הזבל מסביב? בואו ננסה לחשוב חיובי, יודעי סוד אומרים שזה גורם לחיובי להתגשם. וחוץ מזה, אם מתרכזים טוב טוב בנקודות האור במרכז ערימת הזבל במשך שלושים שניות ואחר כך מיד מסתכלים על התקרה, אפשר לדמיין בבירור שאנחנו רואים קבוצה.

*

התבוסה להפועל ת"א גמרה סופית את אלישע. הוא נראה אתמול כמי שאיבד כל תקווה. נדמה שאם היו שואלים אותו מי צריך לאמן את מכבי בשנה הבאה, הוא היה בוחר קודם את ז'וטה או עטר. למעשה, אם היה יכול היה נוסע לקרית שמונה ולוקח את רן בן שמעון לקרית אליעזר בעצמו. הוא נראה כל כך חסר אונים אתמול שחששתי שהוא עומד לאסוף איזה מוט מהיציע ולבצע בעצמו ספוקו. בכל אופן, הסיפור שלו בחיפה נגמר.

אז מה, רובן או רן? נחזיר עטר ליושנו או שנמליך עלינו את הרב"ש? אני בעד בן שמעון. עם כל הכבוד לרובן, רן כבר הוכיח את עצמו. עם זאת, כמו שנתניה שיחקה אתמול מול מכבי ת"א, מתחילים לבצבץ להם ספקות. אם זה מה שהוא עושה עם חבורת האנדרייטד שיש לו בנתניה, מה הוא יעשה עם חבורת האוברייטד שיש לנו בחיפה?

אין לי מושג. אולי הוא יכול להצליח איתנו. אבל האוהדים הקולניים עם עטר, ולעשות להם "דווקא" יהיה דווקא נחמד. אז אני נשאר בינתיים עם הבלון, עד שגם הוא יתפוצץ. או ימריא לשמיים, ואנחנו איתו. אמרנו שחושבים חיובי, לא?

*

(עדכון: והנה פוסט נפלא של דורפן על אוהדי הגגות. מומלץ לשמוע בליווי המוזיקה)
(ואברהמי על ק"ש, פלוס שמועות על "קשר מיוחד וחולני בין שני אישי כדורגל בולטים בכדורגל הישראלי". מהרמזים בתגובות – שמפנים לקטע הוידאו הזה – אני מסיק שמדובר בשמועות על קשר "מוזר" בין גרנט לבן שמעון הצעיר. עדכון: עורך דה באזר מבהיר בתגובות לפוסט של אברהמי ש"קשר 'חולני' נוגע לידידות ולקרבה המנטאלית ביניהם ולא לשום דבר אחר").

מתי

הבטחתי לעצמי היום, במהלך המשחק, עוד לפני הגול של ססראץ שהקפיץ אותי ממקום מושבי בשאגות שמחה, כמו ניצחנו בדרבי ההוא של 2009, שהיום אכתוב משהו שמח.

די לדיכאון, די לכתיבה מדופרסת של מי שתיכף קופץ מהגשר עם אבנים בכיסים ולא עושה את זה רק מהפחד שהמים קרים, די לכדורים פסיכוטיים, די לייאוש.

היום כותבים משהו שמח. אולי איזה שיר חתונות שיקפיץ אתכם, שיעשה לכם ככה טוב ויגרום לכם לרקוד כמו הבחורה הזו שלא התחתנה ומפזזת ברחבה רק כדי לא להיות ליד השולחן של הדודה שתשאל אותה מה קורה עם טבעת. והיא, כדי לא להתחצף לדודה ולהגיד לה שהטבעת היחידה שהיא מקבלת מגבר זה הטבעת ששם לה כל חודש הגניקולוג בנרתיק נגד הריון, מעדיפה לשרוף את הרחבה על העקבים הגבוהים ולדמיין את עצמה רוקדת בחתונה הבאה ככלה עם אחד הגברים נוטפי הריר שמתקבצים סביבה.

אז גם לנו אין על מה לשמוח, ובכל זאת מוכרחים להיות שמח או – מצווה גדולה להיות בשמחה כמו שאמר ודאי רבי נחמן, כדי להתנתק מהמציאות החונקת שמורכבת מפסים אחורה של סיידו יא יא, הקוקו בלוף של ימפולסקי, התנועה ללא כדור עם כדור ללא תנועה של אייל גולסה, החמיצות של משומר והאיטיות של עלי עודזמן.

אז יאללה, שמח.

וכדי לשמוח צריך סיבה. הכי קל זו שמחה לאיד. הלוא דפקנו את הפועל חיפה בדקה תשעים, החזרנו שמץ ממה שהם עשו לנו בבונקר של אלפיים ותשע, לא?

לא. הגאווה שלנו לא יכולה להרשות לעצמה לשמוח לאיד אחרי שהוצאנו תיקו בשיניים מהפועל. לאן הגענו? לאיזו דרגת עליבות אפשר להגיע עוד? זו התחתית, זו תחנה אחרונה בכיכר פריז ומשם יורדים לזונות בעשרה שקלים ברחוב העצמאות, אין יותר נמוך מזה. ואנחנו החלטנו לשמוח, אומנם לא שמחה של מנצחים אבל שמחה עם ראש מורם, עם גאווה, עם סמל על החולצה, עם העלה מריחואנה של הרבלייף על המכנסיים, ולשמחה כזו יש לנו קצת פחות מ-24 שעות, היות וככל הנראה מחר בערב, בעת שירדו שחקני קרית שמונה מכר הדשא בבלומפילד עם ניצחון, ייסגר בפנינו סופית הסיכוי התאורטי להיות אלופים השנה.

ולכן, כמו בימי פומפיי העליזים, כמו בערב ההוא על הטיטאניק, כמו במסע הקניות של אסמה אסד, בואו, עשרים וארבע שעות לפני שהכל נחתם סופית, נקום על רגלינו, נשתה משהו, נעשן משהו ובעיקר נרקוד. בראש מורם, בגאווה, עם הרבה תקוות לעתיד נפלא, כאלופים!