יש היום משחק אבל אין שידור. ואולי טוב שכך, השחקנים יערכו את חשבון הנפש שלהם בשקט ואולי יתאוששו קצת הרחק מעיני המצלמות. אנחנו נחזור לרגע לילדות (או לנערות, או לבחרות, או לבגרות) ונאזין כמו פעם ל"שירים ושערים", עוצרים את נשימתנו בכל פעם שמושמע האות "גוללללל!".
בואו נדבר קצת על ה"פעם" הזה. בפוסט של פרוסנר ובתגובות התפתח דיון סמי-מעניין על מכבי, על המהות שלה, על האתוס שלה. כבר די הרבה זמן שיש לי תכנית לכתוב איזה פוסט (אולי אפילו סדרת פוסטים) על האתוס של מכבי, שהשתנה עם השנים. התגובות שלי אצל פרוסנר הן אולי ההתחלה של אותו פוסט.
ועכשיו, בלי תיאום מראש, מתי שולח לי טקסט יפה שמדבר בדיוק על ה"פעם" הזה, על מה זה מכבי וליתר דיוק, מה זה להיות אוהד מכבי. אז רשות הבילוג למתי, ואתם מוזמנים כמובן להגיב עם הזווית שלכם.
מתי
עשרים ושמונה אחוזים מאוהדי הכדורגל בארץ הינם אוהדי מכבי חיפה על פי סקר ידיעות אחרונות, והיא הקבוצה האהודה בישראל.
*
נולדתי אוהד מכבי חיפה, בחודש בו עלתה לליגה הראשונה ב-1975 אחרי נצחון 4-1 על הפועל קרית שמונה, לאבא שעלה לארץ מרומניה ב-1951 ובחר מייד בירוקה מקולנוע חן בהדר ומאז הלך איתה בעיקר ברע עם תקווה לסוף טוב.
מתוך עשרים ושמונה אחוזים מבין אוהדי הכדורגל בארץ שאוהדים את מכבי חיפה, אולי כמה שברירי אחוז בודדים משתייכים כמוני לאצולת האוהדים שהתחילה הכל.
אני יודע שזה נשמע קצת יהיר המשפט האחרון ובכלל הצורך להזכיר, ולא בפעם הראשונה, שאני, מתיתיהו (כן, שמי הפרטי המלא מחייב) סין-קרונה בנו של דניאל סין-קרונה, אני מכבי אמיתי – וכל השאר סתם כוזרים. אבל הצורך הזה הוא אותו עניין אנושי שהביא את יוצרי לול לכתוב את המערכון המופלא בו אני ואבא עומדים על חוף הים בחיפה, צופים בעולים מן הים שבאו רק עכשיו כי שמעו שפה הכדורגל יותר טוב מבקראקוב או מבמראקש או מבתל אביב וצועקים להם: "איפה הייתם בארבעים ושתיים? איפה הייתם בשישים ושתיים? איפה הייתם בשבעים ושמונה? איפה הייתם בשמונים ושלוש? איפה הייתם?", ולבסוף מקנחים ב-"אינאל דין בבור אל ג'הנום".
ובכן הצורך האנושי הזה להוכיח שאני הייתי פה קודם עובד לא רק בתור בסופר או בקופת חולים. הוא עובד בכל מקום בו אדם נדרש לזהותו ולגזעו ונובע מהשאיפה להכיר בזכויות עודפות לראשונים מול הערב רב המתקבץ וצובא על שערי האצטדיון וקופות הכרטיסים.
שלא תבינו לא נכון, אני לא כל כך גאה במה שקראתי לו "צורך אנושי" לקבל חותמת נוטריונית על היותי גזע טהור-מכבי אמיתי, בעל מסמכים (כרטיס למשחק גמר גביע המדינה 1962 נחשב?) המוכיחים את טוהר גזעי, אומנם לא עשר דורות אחורה אבל בארץ הצעירה שלנו, נראה לי שדור אחד אחורה נחשב מספיק. אני לא גאה בזה, או יותר נכון – לא יכול להתגאות בזה, כי מאחורי מה שקראתי לו כבר פעם רביעית: "צורך אנושי" מסתתרים כל מיני מעשים לא אנושיים בהיסטוריה של האנושות, מקין והבל ועד תורת הגזע של גרמניה הנאצית.
*
אילו היה מדובר בעניין כלכלי, הייתי היום מיליונר, אולי יותר מזה. כי אם נאמר, ההשקעה של אבי בהיותו אחד מאולי, שמונת אלפים גג של אוהדים בשנת 51', היתה השקעה כספית כמו לדוגמא השקעה במניית טבע בשנים שייצרו שם עדיין כדורים מעור תפור לטיפול בעצירות ולא חשבו בכלל על הג'בולאני לטיפול בטרשת נפוצה, אזי שמונה אלפים שמתוכם בטח שלושה רבעים התייאשו בדרך או סתם מתו בלי להעמיד יורשים, וכעת עשרים ושמונה אחוזים מאוהדי הכדורגל הינם אוהדי מכבי חיפה, זה אומר שההשקעה הכפילה את עצמה לפחות פי אלף, במיוחד אם ניקח בחשבון שסכומי ההשקעה הלכו וגדלו עם השנים ובעיקר עם ההתמדה (בכל זאת אנחנו מעמידים כבר דור שלישי של אוהדים). זה ממש כמו זכייה בטוטו.
לצערי, אהדה לכדורגל היא לא עניין כלכלי, ועם תואר האצולה שאני מנכס לעצמי, אי אפשר לקנות אפילו קפה במזנון של האצטדיון ובכל זאת זה לא אומר שאני לא מרגיש כמו מיליונר כשאני מונה אחד לאחד את כל התארים שזכינו בהם במרוצת השנים בדיוק באותו אופן בו עידן עופר מונה בסיפוק את כל אוצרות הטבע שאבא השאיר לו.
על פי אותם מדדים כלכליים, שנת אלפיים ושתיים עשרה היא שנה קשה למניותיה של מכבי חיפה. המניה סופגת מכה אחר מכה עד שרק שמונה מאות אוהדים ליוו את הקבוצה במשחק שמינית הגמר בכפר סבא ביום רביעי השבוע (מודה שלא הייתי ביניהם). אך הנפילה הזו טומנת בחובה הזדמנות לקנייה מחודשת של מניות וכרטיסים למשחקים. בשפה הכלכלית זה נקרא "איסוף מניות", רכישה של מניות במחיר נמוך על ידי בעלי החברה על מנת להראות למשקיעים את אמונת בעלי החברה בחברה עצמה.
זה הזמן לקנות עוד צעיף ועוד דגל, זה הזמן לעמוד מאחורי הקבוצה למרות כל הקינטורים והלהג של הסובבים אותנו, זה הזמן לקום על רגליכם ולהריע כמו תמיד לבחורים בירוק על כר הדשא ולהראות את אמונתכם ותמיכתכם בקבוצה דווקא בימים קשים, וזאת כדי שבשנה הבאה עלינו לטובה כשהבחורים בירוק יחזרו לשרוף את הדשא כמו פעם, תוכלו אתם לעמוד על חוף הים בחיפה, להתבונן בעולים מן הים ולצעוק לעברם: "איפה הייתם באלפיים ושתיים עשרה? איפה הייתם?", ולקנח ב-"אינאל דין בבור אל ג'הנום".
ואם בכל זאת לא נתאושש ומכבי חיפה לא תחזור יותר לעולם לימי הזוהר, ובסקר שיערך באלפיים ארבעים ושתיים אוהדי מכבי חיפה יאכלסו במספרם הזעום את הקטגוריה "אחר", ניתן יהיה לפחות להתנחם בידיעה שלא משנה מתי ואיפה, תמיד יהיו מספיק כרטיסים בקופות, וגם ובעיקר בעובדה המשמחת ביותר שעולה מן הסקר של ידיעות אחרונות: אוהדי כדורגל שרופים, באשר הם, הינם אנשים מאושרים יותר. ובאושר הזה ננוחם.
*
מצד שני 
אחלה פוסט מתי.
אני מוסיף כאן את התגובה שלי מאותו דיון אצל פרוסנר:
"
הבנתי משהו על אוהדי מכבי חיפה: אנחנו שגדלנו על הקבוצות המפוארות של שנות ה-90 לא הבנו אז שאנחנו חוזים בתופעה חד פעמית בתולדות המועדון. משהו כמו מה שעובר על בארסה עכשיו.
חשבנו אז שמעכשיו הקבוצה שלנו הולכת להיות כזו: מוחצת, משחקת נהדר, מביאה הישגים באירופה, ווינרית בדם. אז לא, יש תקופות טובות יותר וטובות פחות בחיי מועדון. וזה שבמקרה באותן שנים היה תור זהב, לא אומר שזה מה שתמיד יהיה. אצלנו לפחות, גם כשאין תור זהב או דור זהב, אנחנו כמעט תמיד נאבקים על תארים.
"
אהבתיאהבתי
גם אני הגדרתי את אהדתי לקבוצה בעונה בה היא עלתה לליגה הלאומית.
הפועל בדיוק ירדה לארצית ואני כבר הייתי עמוק בהתמכרות לכדור ולשירים ושערים.
לא יכולתי ללכת בדרכו של אבי שבאופן פורמלי היה הפועליסט ובחרתי בירוקים בכדורגל (והפועל בכדורסל, היו עוד כמוני… לא להתנפל).
אני זוכר שמיקי בן שטרית הבקיע את השער שהבטיח את העליה ואת מהדורת החדשות של אחת בצהריים, בדרך לאיצטדיון בשבת בה לקחנו אליפות ראשונה.
אני גדלתי על האייטיז של ממן-ארמני-רוזנטל-סנגור. ושלמה שעוד לא היה שלחימה ואמר שעוד ישגע את הליגה והעז לצרף בהרכב את הנ״ל ועוד צדוק מלכה אחד.
היינו התקפיים, כאמור, עוד לפני שנות התשעים.
היום אני אולי יותר תועלתן בכדורגל והרבה יותר קשה לי לוותר על תארים בכלל ואירופה בפרט. אבל עדיין לא רוצה להיות מכבי תל אביב בזכיה רציפה שמוציאה ענין. חובה לומר שהנצחונות בשנים האחרונות הם הרבה יותר אנחת רווחה מחיוכים של סיפוק.
במילה אחת אני רואה את מכבי כמו את הכרמל כחלק מהאליטה ודווקא מהפריפריה. סוג של אצבע משולשת לתל אביב האוניברסלית.
אהבתיאהבתי
לא יודע הופמן אם הקבוצה של 94 היתה חד פעמית. לדעתי הקבוצה של שומי וליגת האלופות של 2003 לא היתה פחות טובה כמו גם הקבוצה של רוזנטל-ארמלי-סלקטר וכמו גם קבוצות שלא ראיתי. לדעתי דבר אחד אי אפשר לקחת ממכבי חיפה, בכל דור היא היתה קבוצה פורצת דרך בהרבה מובנים, אם זה הקבוצה המקצוענית הראשונה ואם זה ההתמודדות עם אירופה ואם זה מכירת השחקנים הסיטונית לאירופה, שיתוף ערבים, שיתוף מרוקאים, 4-3-3 של שרף, 4-5-1 של שפיגל, 442 ו 338 של האו"ם וכו.
אהבתיאהבתי
תובנה יפה. באמת היינו פורצי דרך כמעט בכל תקופה.
שווה להזכיר גם את העונה היחידה ללא הפסד (94).
אהבתיאהבתי
מסכים מתי שהמועדון שלנו תמיד פורץ דרך (בעיקר בהחלטה 338) אבל לדעתי לא היתה קבוצה גדולה כמו זו של 94', בעיקר בגלל שחקן אחד שלא יחזור שוב.
ההשוואה לבארסה היא דווקא משום שגם לברצלונה יש הרבה תקופות טובות. אבל זה שגדלת על קבוצה גדולה לא אומר שכל החיים שלך תקבל קבוצה כזו. אוהדי קבוצות אחרות אומרים לי – אתם פשוט כבר רגילים (לתארים, ליכולת, לכסף). אז זהו, שכדורגל זה יותר מזה. הוא גם הפסדים ומאבקים על חייך, לא? זה חלק מהקטע.
במילים אחרות, יש אוהדים – כמוך – שעברו עם הקבוצה את כל התקופות הרעות והשחונות. השאלה היא לא האם אנחנו "אוהדי נצחונות" במהות שלנו, אלא האם הפכנו לכאלה עם השנים ובעקבות ההצלחות. אני חושב שחלק נכבד מהאוהדים כן.
ואולי גם אני. לא אדע עד שלא נילחם עונה אחת נגד הירידה.
אהבתיאהבתי
זה עוד משהו אנושי. אחרי שהיית למעלה קשה לרדת למטה. בגלל זה (אם כבר מדברים על עניינים כלכליים) הביטוח הלאומי נותן דמי אבטלה על פי מפתח הכנסה. אם הרווחת הרבה אתה לא תוכל להסדר עם דמי אבטלה של אדם שהרוויח מעט. קשה לרדת למטה ולעשות את הסוויץ הזה אבל זו דרך יפה להבהיר לעצמך מה אתה. מה מידת הנאמנות שלך בחיים למה אתה נאמן, אפשר ללמוד על עצמך הרבה מלהגיע למשחק תחתית אחרי שהיית בארמונות הכי גדולים.
בנוגע להשוואה לברצלונה שדי מעוררת אנטגוניזם גם בבלוג של פרוסנר , ובצד נראה לי. ברצלונה של השנים האחרונות הורגת את עולם הכדורגל, היא לא יכולה להיות מדד להשוואה, לא היא ולא מסי. היא פשוט גדולה על הענף הזה ועל מה שהוא יכול להכיל, הכדורגל לא יוכל להתקיים עם מימדי אהדה כזו לקבוצה אחת. אם ניקח לדוגמא את הכדורגל הישראלי ומה שאני רואה בבית ספר של הבת שלי- ברצלונה היא הקבוצה המועדפת על כל הילדים הרבה לפני הקבוצה הישראלית שלהם, אם יש כזו. זה מוות לענף. זה כמו שכולם היום ילכו לראות רק סרטים של איבגי והצגות של גילה אלמגור וישמעו רק את אייל גולן (טוב זה כבר קורה). זה לא משאיר זכות קיום לאף אחד אחר. על זה שרו אבבא- המנצח לוקח הכל.
אהבתיאהבתי
תשמע, אין לי שום תלונה על ברצלונה או על מה שנקרא הבארסמניה. מעבר לזה שתמיד העדפתי אותם על ריאל, אני חושב שהם עושים רק טוב לכדורגל. גם מבחינת הסגנון החדשני והמהמם, גם מבחינת האוהדים החדשים שהם מביאים.
כמובן שאין להשוות שום דבר בכדורגל הישראלי לבארסה. הבאתי את הדוגמה הזו כי כמו בברצלונה, תמיד היתה לנו קבוצה טובה שמשחקת יפה. אבל עכשיו יש להם קבוצה של פעם בדור, אם לא פעם בהיסטוריה. התיאוריה שלי אומרת שכל מי שגדל על מכבי בשנות התשעים, קבע כנורמה וכמודל להשוואה את מה שהיה תופעה של פעם בחיי מועדון.
אהבתיאהבתי