זרעי סופת קיץ

ברכות חמות לקבוצה מהצפון. בואו נשאיר את האליפות בצפון גם בעונה הבאה.

הופמן

שתי תעודות יחולקו כעת. ראשית, תעודת כבוד לקרית שמונה. ואפילו שאפו והורדת מגבעת מהודרת. באמת שאפו. מי בכלל חשב עליהם לפני תחילת העונה? וכשהשחקנים הם אלמונים והכסף קטן, הכבוד הגדול מגיע למאמן. שאפו רן בן שמעון. וחבל שכנראה לא תנחת אצלנו בעונה הבאה.

ועכשיו, תעודת העניות. שמוענקת, לאחר חוסר כבוד מוחלט, לליגת העל שלנו. ליגה בה קבוצה מחורבנת כמו מכבי חיפה נמצאת בה במקום השני, כמה מחזורים לקראת הסוף.

אנחנו קבוצה מחורבנת, צריך להודות על האמת. גם אם יש לנו שוער טוב, ובלם מצוין, וקשר אחורי שבדיוק הבקיע את שערו הראשון והנהדר (מגיע לו לשמוח קצת אחרי שקרע את התחת כל העונה וקיבל רק בוז), וקפטן שחוזר לעצמו לקראת המאבק האחרון, וחלוץ זר שדווקא נראה כמו חלוץ רחבה קלאסי, סוג של דריקס, ואולי אפילו ראוי להיות מחליף בעונה הבאה, וכמה קשרים לא רעים בכלל, ועוד כמה תושבים חוזרים מבטיחים וכשרונות צעירים מקיימים (מי אתה, עטאא?) – אנחנו קבוצה מחורבנת. בעצם, דווקא בגלל שיש לנו את כל אלה, ואנחנו נראים כמו שנראינו היום, אנחנו קבוצה מחורבנת. מה שכן, אנחנו מחורבנים קצת פחות מכל שאר הליגה, וכידוע במקום בו כולם עיוורים, בעל העין האחת הוא מלך. משה דיין בנה על זה קריירה.

אז ניצחנו, ומקום שני וזה, וק"ש אלופה, אבל הדבר הכי חשוב שקרה היום לדעתי לא היה אף אחד מאלה. הוא קרה בכלל באולפני "האח הגדול" בנווה אילן. לא, אני לא מדבר על קותי (בחור מצחיק, רגיש ואינטליגנטי, הבלוג לגמרי בעדו!), וגם לא על תמיר (אדם כן ומקסים ועם אחלה אנרגיות, הבלוג לגמרי בעדו!), אלא על סער סקלי.

סער סקלי, מלך ה"מולך", השמאלני החדש, הגיע לגמר ואף זכה במקום השלישי המכובד מאוד. מי האמין שסער, על עמדותיו הלא מקובלות, יעשה את זה?

מי האמין שק"ש תיקח אליפות?

מי האמין שקיץ אחד, 400,000 איש יעזבו את פייסבוק וייצאו לרחובות?

*

עוברת עלינו תקופה מרגשת, היסטורית אפילו. דברים קורים, דברים שאיש לא היה חוזה אותם מראש. אולי זו אווירת הקץ, ברוח תחזיות סוף העולם וסוף המדינה, אבל קורים לנו לא מעט דברים שלא האמנו שעוד יכולים לקרות לנו. נכון, מה זה בכלל "האח הגדול", אפילו מה זה כדורגל, לעומת רוח המחאה החברתית שנשבה ועדיין נושבת פה ומעיפה בבת אחת את כל הבעיות האמיתיות ממקומן הקבוע מתחת לשטיח אל האטמוספירה הציבורית, ואיך אפשר להזכיר את כל אלה באותה נשימה. אבל הנה – כולם באותה נשימה, כמו שכולם מופיעים אצלי זה לצד זה בפיד הפייסבוק, הגרעין האיראני מכאן, סער סקלי משם, המחאה החברתית ממזרח וקרית שמונה מצפון. וכאשר כולם מופיעים יחד זה לצד זה, נשאר רק לחבר את הנקודות.

אם זה נראה כמו ברווז מת, הולך כמו ברווז מת ומגעגע כמו ברווז מת - זה כנראה הברווז של דודו גבע הענק, והמת

והציור שיוצא לי הוא די אופטימי. ההצלחה של סער לאורך כל עונת "האח הגדול" הוכיחה שרוב האנשים פה, פחות או יותר, מסוגלים להסתכל מעבר לדעות ה"קיצוניות" של אדם (לא קיצוניות בכלל בעיני. סבירות והגיוניות), ולראות אותו כמו שהוא: בחור חתיך, מרשים, רהוט, עם המון כריזמה, המון רגישות אבל גם עמוד שדרה חזק ועמידה גאה על עקרונות. ואולי חלק מהאנשים – אפילו בתוך הבית – הקשיבו לו בקשב רב, ואולי גם קצת השתכנעו ששווה להקשיב לו עוד, ואולי בכלל השמאלנים האלה לא סתם מבלבלים את השכל, וגם אם הם טועים, לפחות הם מרעננים את הדעות המקובלות ומאירים אותן באור קצת אחר.

ומה אומרת האליפות של קרית שמונה? מעבר לאשרור הקלישאות הרגילות ("בכדורגל הכל יכול לקרות"), ומעבר לניצחון של החלשים על החזקים שסימלה, יש פה אולי עוד בשורה. לא מעט פעמים הכדורגל מקדים ומקביל את הפוליטיקה. מעניין אם גם זה מקרה כזה, והאליפות היפה והמרגשת הזו מסמלת את זריחתה של הפריפריה, שיש החוזים לה תפקיד משמעותי בהמשך המחאה (שלום בוגוסלבסקי ועפרי אילני כתבו יפה על ההמשך הזה).

והנה הגענו למחאה. ההשתתפות הכנה של כל מי שקראתי ושמעתי בשמחתם של הקרייתים, יחד עם ההישג המפתיע מאוד בעיני של סער, גורמים לי לחשוב ולהאמין שיש בנו – וכשאני אומר "בנו" אני לא מתכוון לחילוניים או לשמאלנים, אלא לכל מי שמסוגל לראות מעבר לדוֹגמוֹת ולדעות הקדומות, ולכל מי שעוד יכול לשמוח בשמחתם של אחרים, של החלשים, של אלה שבדרך כלל לא עומדים באור הזרקורים, ולא רק לחשוב איך אפשר לחבור לחזקים ולשולטים – שיש בנו עוד כוח לקיץ נוסף של מאבק עבור העתיד של המדינה הזו, כל אחד והעתיד שהוא רואה לה, כשלכל העתידים משותף דבר אחד: ההכרה בכך שלא תמיד המערכת מנצחת, ואפשר להפתיע ולנצח אותה, גם אם אנחנו לפעמים נדמים בעיני עצמנו כחלשים, גם אם הסיכויים נגדנו, גם אם נדמה שהכל צפוי ושום דבר לא מפתיע לא יכול לקרות.

זה מה שהוכיחו לנו סער סקלי וקרית שמונה העונה: עמוד שדרה, רצון חזק, עמידה והתעקשות על מה שחשוב לנו ונכונות לשתף פעולה אחד עם השני ולשים את האגו בצד – כל אלה יכולים לנצח כסף, יכולים לנצח את המיינסטרים, ואולי אולי – יכולים לנצח גם את המערכת. רוח האדם עדיין חזקה מהמכונה.

שיהיה לכולנו פסח שמח, וקיץ שמח, ובהצלחה.

*

מתי העסוק עשוי להצטרף אחר כך. בינתיים אתם מוזמנים לפרויקט האליפות החביב של וואלה ספורט (שהגיבו, כרגיל יש לומר, הכי מהר והכי מרשים), ולפוסט של אלפסי שחושב שק"ש היא ממש לא "אלופה חברתית" (אבל דווקא מגיע למסקנות די דומות). וגם לסיכום המחזור של פרוסנר החולה (תהיה בריא!), שמספק תשובה פשוטה לשאלה למה הכדורגל שלנו כל כך אלים. (עדכון: וגם לפוסט של תבורי שסוף סוף נותן לאלופה את הכבוד הראוי לה).

מתי

שלט אחד צד את עיני באצטדיון בקרית שמונה אתמול. היה כתוב עליו "קרית שמונה אלופה בלי אלימות" על הדשא חגגו שחקנים יפים, מאושרים, אף אחד לא נכנס למגרש אחרי הדקה התשעים, היה כיף לראות חגיגות אליפות כאלו גם מצד השחקנים וגם מצד הקהל. יש כדורגל אחר, כנראה, במרחק של רק מאתיים קילומטר מהמושבה בפתח תקווה. נכון זה רחוק ונכון שיש פקקים אבל תנסו פעם לנסוע באוטובוס לקרית שמונה ותאמינו לי שאין חוויה גדולה מזו.

קרדיט: עמיר שיבי

יצא לי לנסוע לקרית שמונה ביום של אסון התאומים, האוטובוס היה מלא בקרית שמונאים, כולם מכירים את כולם חוץ מהגייס החמישי שהתיישב להם באמצע ולא אמר מאיפה בא ולאן הולך.

הרדיו הודיע על פגיעת המטוסים בבנייני הסחר העולמי. דממה השתררה ברחבי האוטובוס עד שהנהג צעק "שמעון!". כל יושבי האוטובוס, כולם כאיש אחד התחילו לצעוק "שמעון!". מה שמעון? חשבתי לעצמי, מי שמעון, איזה שמעון? ומייד נעניתי על ידי אחד מיושבי הירכתיים שצרח "שמעון בניו יורק, שמעון בניו יורק!". הטלפונים צלצלו בדאגה, כולם מכירים את שמעון, כולם דואגים לשמעון, מכל עבר נשמעה השאלה "איפה שמעון?". היה נדמה שהאוטובוס יצא מחיפה למסע חיפושים אחרי שמעון בניו יורק ותיכף מגיעים להציל אותו מהבניין הבוער.

טלפון אחד הודיע ששמעון היה בבניין מס' 1 בקומה 88 בדיון במשרדי הבנק העולמי, טלפון שני הודיע ששמעון היה בקומה 76 בבניין מס' 2 ומכר חולצות I LOVE NY לג'ורג' או ג'ון מ"אפל", הטלפונים הזרימו דיווחים, שמעון לא עונה, שמעון לא בבית, שמעון בניו יורק, שמעון מת, שמעון פצוע קשה, הרדיו הודיע שבניין מס' 1 התמוטט וכל האוטובוס כאיש אחד צרח "שמעון". אמא של שמעון התקשרה לנהג וצרחה "איפה שמעון?!", אבא של שמעון התקשר לחבר של שמעון שישב מאחורה וצרח "איפה שמעון?". נראה היה שהאוטובוס עושה דרכו למסע ההלוויה בבית הקברות בתל חי, אנשים סיפרו על שמעון, אנשים הספידו את שמעון, אנשים בכו על שמעון. גם אני, כדי לא להיראות חשוד, הצטרפתי לקינות ולחשתי באוזני שכנתי למושב "שמעון היה בן אדם… איזה בן אדם היה שמעון…". בעוד אני מדבר השכנה מתחילה להתייפח ולצעוק "איזה בן אדם היה שמעון…" ובבת אחד כל האוטובוס כולל הנהג צעקו ביחד "איזה בן אדם היה שמעון… איזה בן אדם" ובטלפון אמא של שמעון שמעה את השירה האדירה וצעקה "איפה שמעון" ומאחורה על הספיקר אבא של שמעון שעמד ליד אמא של שמעון בביתם בקרית שמונה צעק "איפה שמעון" ובעוד הם צועקים התמוטט המגדל השני וחצי האוטובוס שעדיין האמין ששמעון הוא לא בכיר בבנק העולמי אלא מוכר חולצות של I Love NY הפסיק גם הוא להאמין ששמעון בחיים.

מסע ההלוויה נמשך, נשים מרטו שערותיהן, גברים משכו בכתפיהם כלא מאמינים וכולם כולל כולם, כולל אני, צעקו "איזה בחור היה שמעון… איזה בחור".

או אז, בעוד אמא של… צועקת איפה… ואבא של… צועק… שמעון ,כשהכל היה נראה גמור והקיץ הקץ וכבר אורות קרית שמונה נראו מכביש 90, נשמע בין הצעקות צלצול טלפון – "הלו. זה שמעון. מה רציתם כולכם? ישנתי, לא היה בא לי ללכת לעבודה. בכלל נראה לי שאני חוזר הביתה. אין לי מה לחפש בניו יורק".

עד אתמול, אם היה יום מאושר בקרית שמונה זה היה היום ההוא על הדרך מחיפה לקרייה.

מזל טוב לאלופת המדינה. אני שמח שהיא אלופת המדינה שלי.

*

והיה גם משחק של האימפריה בירוק. ובכן, אין לי מה להגיד, שוב אין לי מה להגיד על הנרפות הזו של כל חולייה וחולייה, של כמעט כל שחקן ושחקן, על האימפוטנטיות הזו שמביאה קבוצה ביתרון מספרי לשחק כמו אין לה קישור ואין התקפה, לפיכך לא נותר לי אלא להקים אתכם על רגליכם כדי להריע לבחורים בירוק על שהשכילו להפסיד את האליפות לקרית שמונה ולא לכל השאר.

*

והנה מישהו שחבל שלא זכה לחזות במחאה בקיץ, אבל היה הראשון שזיהה את גודל האסון. וכרגיל בשירים שלו, חייבים לצרף את המילים. [הופמן]