יעקב תקום

ימים סוערים בכדורגל הישראלי. הגלים מטלטלים את הספינה מצד לצד, רב החובל לא מצליח לנווט אותה יותר, והקצין הראשון נרדם. ולכן, בזמן שכולם מנסים לנחש איזה צד של הסיפון לתפוס כדי לא למצוא את עצמם עם הראש בתוך המים, גם "מצד שני", בתור בלוג הספורט המוביל, בעל ההשפעה ומוביל הדעה החשוב ביותר בבלוגוספירה הישראלית, מחויב לתפוס צד. וזה הצד שמנסה להעיר את הקצין הראשון ולדחוף אותו לדחוף את רב החובל לים ולתפוס במקומו את ההגה.

מתי

מנהיג חזק, כמו שלומד עכשיו על בשרו סמח"ט הבקעה, הוא זה שמכיר במגבלות הכח. זה שמבין שהוא לא כל יכול, שהכח שניתן לו להחליט ולשנות, לאחוז ברובה ולאחוז בביצים של אוהדי הכדורגל, הינו כח מוגבל שהשימוש בו חייב להיות מושכל ובמשורה, תוך דאגה לפיזור סוכריות לקהל כדי להשתיקו מדי פעם ואולי לגרום לאחד או שניים להיחנק מעטיפת הצלופן.

ללוזונים ובראשם אבי, לא היה אף פעם את השכל להכיר במגבלות כוחם. עבור משפחה שסיסמתה המוצהרת היא "אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו ושיזדיינו כולם" זה היה רק עניין של זמן עד שימתחו את החבל יותר מדי וימצאו את עצמם, כמו החתולים בשיר של שלמה ארצי, מחשבים את קיצם הציבורי לאחור.

וקיצו הציבורי של ראש ממשלת הכדורגל, אחרי מאורעות השבועיים האחרונים, קרוב. הגלגל התחיל לנוע, הקש שבר את גב הגמל ומוקדי הכח של הלוזונים הולכים ומתדלדלים כמו תומכי אסד בחומס.

מתחת ומעל פני השטח, המהלכים נרקמים, בריתות נכרתות, מנשרים מופצים ותוכניות לעתיד נכתבות ברישול על נייר עיתון. בין כל האנדרלמוסיה הרוחשת שהגיעה לשיאה בהפגנת ה-מאתיים חמישים חובבי מצלמות של ברקוביץ וה-נאום לאומה של הגברת שרת הספורט, מתחפר לו בשתיקתו האיש שיכול במחי משפט אחד להפוך את אבי לוזון לראש הממשלה לשעבר של הליגה השישית באירופה. יעקב שחר שותק. שותק ובשתיקתו, כך נראה, מתמהמה כל מהלך אפשרי. שותק ובשתיקתו – כמו תמיד, כמנהיג אמיתי וחזק – יודע בדיוק מה מגבלות כוחו אך בעיקר יודע מה הוא רוצה להשיג בשורה התחתונה.

הוא דיבר מספיק, הוא ניסה ליזום מספיק, הוא התנגד מספיק, בזמן שהבן זקנים והכצים והברקתים למיניהם ישבו ושתקו, ישבו והתנגדו לכל יוזמה של יעקב שחר בעבר. כל יוזמה שהיתה מחלקת את עוגת ההכנסות בצורה לא שוויונית ומורידה את כוחן של הקבוצות הקטנות על חשבון הגדולות אך אולי, לחילופין היתה גם מגדילה את העוגה.

באופן אישי אני דווקא מצדד בזכותן של הקבוצות הקטנות לשרוד ולנהל משחק פחות או יותר סוציאלי, אך בכדורגל הישראלי שלטון לוזון הנהיג פירמידה הפוכה שבה המיעוט היחסי ביציעים הינו הרוב במשרדי ההתאחדות, פירמידה שבה האיש החזק הוא הבעלים של קבוצה בליגה ג׳, פירמידה שקורסת כעת אל תוך עצמה. ויעקב שחר שותק.

בצדק שותק. הוא רואה את כל אלו שהיה להם טוב עד עכשיו בחלק העליון והשטוח של הפירמידה מחפשים ישועה, מתמרמרים על הכח שקיבלה קבוצה שחשיבותה לכדורגל הישראלי זהה לחשיבות של שרת הספורט בממשלה. כח שמשול למציאות דמיונית בו שר הספורט מקבל את התקציבים של משרד הבטחון. אז עכשיו כשהם צריכים אותו ואת הקול שלו שהם יבואו אליו. והוא ידבר, ועוד איך ידבר אבל בתנאים שלו כי אומנם הוא יודע היטב את מגבלות הכח אך גם עוצמתו שקולה בעיניו.

ועוצמתו כעת היא בשתיקתו.

הופמן

יעקב שחר חייב לדבר. ומהר. שמעתי כל מיני סיפורים על הקשר בין שחר ללוזון (למשל, שמשפחת לוזון הם זכיינים של החברה שלו), אבל לא מצאתי סימוכין לזה. אני מקווה שהשתיקה המהדהדת של שחר היא רק פאוזה לצורך חשיבה "מה עושים עכשיו", ומיד מיד הוא ייצא לתקשורת ויודיע שהוא מצטרף ליוזמת מנהלת הליגה, מצטרף למוחים, מוחה בעצמו. אבל אולי זה רק ווישפול ת'ינקינג שלי. יכול להיות ששחר עושה את הדבר הכי חכם שאפשר לעשות, אם חושבים מקיאוולית: מחכה לראות לאן נושבת הרוח ורק אז מחליט לאיזה כיוון לרוץ ולאיזה כיוון להשתין.

יעקב שחר חייב לדבר. כלומר, הוא לא חייב כלום, לאף אחד. את שלו הוא עשה מבחינתי, מעל ומעבר. הוא לקח מועדון בינוני במושגים ישראליים והפך אותו לאימפריה. במקרה, המועדון שלי. הוא הכניס סטנדרטים אחרים של ניהול, סטנדרטים אירופאיים, לכדורגל הכל כך ישראלי שיש פה. הוא צפה בטייקונים באים והולכים, בבעלים משתוללים ביציעים ובאחרים מצילים את גלעד שליט, הוא שמע על סיפורים מפוקפקים, על קשרים בין עבריינים לקבוצות ועל עבריינים שנהיים סוכני שחקנים ומנהלי קבוצות בעצמם, וידע לשמור על עצמו ועל המועדון שלו ושלי, מחוץ לכל זה. בנסיבות שהיו קיימות עד עכשיו, זה מספיק, זה אפילו מעל למצופה. בנסיבות המשתנות ברגעים אלה ממש, זה לא.

נשיא מכבי חיפה חוגג שער של קבוצתו

יעקב שחר חייב לדבר, כי זה כנראה הדבר האחרון שהוא יעשה בכדורגל הישראלי. מועדון מכבי חיפה כבר מוכן לעבור לדור הבא, יש כבר תיקיות שלמות עם מסקנות ולקחים משלושים שנה של ניהול מועדון, עם אגף מיוחד שמוקדש במיוחד רק להתנהלות עם פקסים. אין לו מה לעשות יותר, בעצם. מלבד דבר אחד.

יעקב שחר חייב לדבר, כי הוא היחיד שיכול להציל את הכדורגל הישראלי. לא רק כי הוא הבעלים של הקבוצה הכי חזקה בכדורגל, אחת שיש לה מחויבות מוסרית לדאוג לקבוצות החלשות יותר. לא רק בגלל שהמועדון תלוי בליגה, בחוסנה ובספורטיביות שלה, לא פחות ואולי יותר מכל קבוצה אחרת, כמועדון שאולי הכי מייצג אותה באירופה.הוא היחיד שיכול להציל את הכדורגל הישראלי כי הוא הדמות היחידה בו שמתנהלת בצורה שפויה, אינטליגנטית, אירופית. הוא היחיד שיכול להציל את הכדורגל הישראלי כי הוא היחיד שמסוגל, בעוד הלוזונים מושכים את כל הליגה איתם אל מצולות הביצה, לתפוס את הליגה בשערות ראשה ולמשוך אותה החוצה.

יעקב שחר חייב לדבר, כי לכדורגל הישראלי דרוש מנהיג חזק. לא חזק במובן הישראלי הרגיל, כלומר זה שיודע לסגור עסקאות מתחת לשולחן ומאחורי הקלעים. את העבודה המלוכלכת (ולעתים ההכרחית) הזו אפשר להשאיר לחלובות וללוזונים. בזה הם מתמחים. גם לא חזק במובן הברקוביצ'י, שיודע לרכוב על הטרנד הנוכחי ולצעוק מול המצלמות. את זה ברקוביץ' ימשיך לעשות מצוין לנצח.

יעקב שחר חייב לדבר כי אנחנו צריכים חזון. מישהו שיוכל לראות קדימה מעבר לאינטרסים הצרים של קבוצה זו או אחרת, לראות לטווח ארוך מה הכדורגל הישראלי באמת צריך, ואיך אפשר לספק לו את זה. שחר כבר הוכיח מעל לכל ספק שחזון יש לו. עכשיו, כשהחזון של מועדון מכבי חיפה לעשרים השנים הבאות כבר פרוס בפאואר פוינט עם דיאגרמות ותרשימים בתיקיית "חזון", ששמורה בכספת שאת הקוד לה יקבל בקרוב הדור הבא, אין לו ברירה אלא להתחיל לבנות, יחד עם דמויות ציבוריות ספורטיביות ולא ספורטיביות אחרות (מה דעתכם למשל על יוסי שריד? או על חיים ברעם? או על איחוד מרגש עם גיורא שפיגל?), את החזון שיצעיד את הכדורגל הישראלי סוף סוף אל תוך המאה ה-21.

יעקב שחר חייב, אבל חייב לדבר, כי אנחנו צמאים להשראה. בתוך כל הסחי, האלימות, השקרים, המניפולציות, אנחנו צריכים לשמוע מילים שיזכירו לנו שיש גם כדורגל אחר, ניהול אחר, סגנון אחר. אנחנו צריכים דמות שתיתן לכדורגל הישראלי את שאר הרוח שמגיע לו, ולא עוד נפיחות מסריחות בביב השופכין. הדמות היחידה שמסוגלת להשיב לכדורגל הישראלי את הרוח שאבדה לו, הוא יעקב שחר.

ואם הוא ידבר, ואם הרוח תשוב, ואם נצליח לבנות פה חזון חדש לכדורגל, אולי בפעם הראשונה הכדורגל שלנו לא יהיה רק שיקוף מדויק של החברה הישראלית – מלא קיצורי דרך, אלתורים, קשרים ותככים – אלא ייקח את ההובלה ויסמן את הדרך עבור החברה כולה. ממש כמו שיעקב שחר עושה כבר שלושים שנה במכבי חיפה.

אבל בשביל שכל זה יקרה, הוא חייב להתחיל לדבר. ואנחנו חייבים לגרום לו לעשות את זה. אחרי שהמלים הנכונות יישמעו, המעשים כבר יגיעו מעצמם.

דבר, יעקב. קום ודבר. כדי שתוכל להיות לא רק אחת הדמויות החשובות בספורט הישראלי אי פעם, אלא אחת הדמויות המשמעותיות והחשובות ביותר בהיסטוריה של ישראל. כי אם בכדורגל הישראלי יכול לקרות שינוי, כל השאר כבר קטן עלינו.

קישוריישן

ועוד בנושא: בקרמן בפוסט חי ומתגלגל על המצב והמחאה (בו כתבתי שלדעתי הפוליטיקאים, כנבחרי ציבור, צריכים להתערב ולנקות את האורוות. ואם המחיר הוא השעיה מאירופה לכמה שנים, לא נורא). ואריאל גרייזס על הקשר של כל זה לפרשת הסמח"ט. ופרוסנר עם הזווית האישית והעגומה שלו. וזה עמוד הפייסבוק של ארגון "היציע", שמעורב בצורה פעילה במחאה נגד הלוזונים. אני חושב שהמינימום שאתה יכול לעשות אם אתה אוהד כדורגל ישראלי זה לייק.

ולא נשכח שהיום ערב יום השואה. בפייסבוק שלי כתבתי שאני לא בטוח מה יותר גרוע – שידור שקט של צ'לסי-ברצלונה בערוץ נידח או מיליוני ישראלים שעובדים על המדינה וצופים במשחק באינטרנט. אני מתכוון לצפות, או לפחות לנסות. משמאל תוכלו למצוא קישורים לאתרי שידורי משחקים.

ואם אתם לא מתכוונים לצפות, הנה חומר קריאה רלוונטי מאת ידיד הבלוג צפריר בשן.