הקש ששבר

אחרי שכל האנרגיות הלכו אל הלוזונים ואל בית הדין ואל המכות שם ואל הטביבים פה, נשארנו עם ה"קרב על אירופה" הכי משמים בהיסטוריה. למי אכפת מהליגה ומהמאבק על אירופה כשהמיטות בוערות?

הופמן

לי, האמת. אני רוצה אירופה. אני חושב שמכבי צריכה להיות כל שנה באירופה. כי זה מה שמבדיל אותה מרוב קבוצות הליגה. ההשתתפות וההשתפשפות השנתית במפעלים האירופיים, בקצב, במהירות, באינטסנסיביות האירופיים, הם בסופו של דבר מה שהפך אותנו לקבוצת הדגל של הכדורגל הישראלי. והם אלה שישאירו אותנו באותו מעמד.

אבל רגע, מה דגל איזה דגל. איך יכול להיות שב"קבוצת הדגל של הכדורגל הישראלי" שני המגינים לא מצליחים להגביה כדור נורמלי מהצד, ואנחנו נזקקים לשחקן הכי יצירתי שלנו כדי להרים כדור מדויק אחד במשחק.

מה לעזאזל קרה לטאלב? המגן השמאלי שלנו יצא מההרכב טאלנט טוואטחה וחזר אליו טאלב א סנעא. אף אחד לא שם לב במכבי למה שכולנו רואים? איך לא משאירים אותו שעתיים אחרי כל אימון להגביה כדורים? איך לא משאירים את כל הקבוצה שעתיים אחרי כל אימון לתרגל קרנות? כבר כמה שנים שהקרנות שלנו הם הדבר הכי מביך בעולם, ונראה שאף אחד במכבי לא שם לב לזה.

לפחות גולסה חזר. כמה קלאסה יש לגולסה. אולי הוא היה צריך להיעדר קצת כדי שניווכח כמה אנרגיות הוא מכניס לקבוצה, כמה הוא דוחף אותה קדימה.

אני בונה על רובן, שעזר לבנות אייל אחד, שיבנה עכשיו את האייל החדש. שיהפוך אותו לכוכב שהוא צריך להיות. כמובן, שום דבר כזה לא יקרה עד שיעשו לקפטן שבור הגב שלנו איזה שיפט קטן במעמד. טי"ת, איתו ראיתי את המשחק, אמר שלדעתו הדבר הראשון שעטר יעשה בקבוצה הוא לייבש את יניב. אחרי כל כך הרבה שנים של שליטה מוחלטת של קטן בקבוצה ובמאמניה, קשה לי לראות את זה קורה. אבל במחשבה שניה, אולי היחיד שיכול על קטן במכבי חיפה הוא סמל ירוק גדול יותר ממנו.

בני יהודה נראים מצוין, ואבוקסיס נראה כמו מי שהולך להיות מאמן לא רע בכלל. משחקים מהר, אלגנטי, בנגיעה, כמו שמכבי היתה אמורה לשחק. סיירת קטנה וחכמה, מול צבא עייף וחורק עם גנרל גוסס. תכל'ס, מגיע לבני יהודה לייצג אותנו באירופה. ולו בשל בחירת השחקנים. פעם אמרו ששחקן זר צריך להיות דרגה מעל השחקנים הישראלים. זה השתנה מאז, והיום השחקנים הזרים בליגה הם הדים קלושים של הענקים שהגיעו לכאן פעם, אבל לשכונה השמועה הזו כנראה עוד לא הגיעה. זרים מצוינים אחד אחד, מהשוער דרך הקשרים האחוריים וכלה בגולת הכותרת, פדרו גלבאן הענק. קיוויתי שהוא ימצא את דרכו אלינו מתישהו, אבל זה כנראה כבר לא יקרה. גלבאן נראה כמו שקטן היה אמור להיראות. אבל כמה הבדל באנרגיות וברצון בין הרכז של בני יהודה לבין הרכז שלנו. אחד נמצא בכל מקום לכוון ולהנהיג את הקבוצה. השני רק נשרך על המגרש, בקושי זז, וצועק על כולם, עושה טובה שהוא מואיל בטובו להנהיג אותנו. נמאס לי מקטן. באמת. נשבר הזין.

לכולם נמאס מהכל, ככה זה נראה. כולם באס"ק מטורף. אני לא אתפלא אם בזמן שאלישע מדבר באימונים ובאסיפה לפני המשחק, כולם משחקים באייפון, או נקרעים מהתמונה שיאיא שיתף בפייס. ככה זה נראה על המגרש.

ועוד דבר: הגיע הזמן לספסל את יוריצה בולעץ. הרי גם ככה הוא לא יישאר בעונה הבאה, אז למה להתעקש עליו? צריך לתרגל את סארי וצ'וצ'ו יחד. למרות שנראה שגם לצ'וצ'ו נמאס. היום למשל הוא ויתר מהר מדי. אנחנו זקוקים לבלם שיחזור לשחק, כמו טרי בוצ'ר, עם תחבושת על הראש ודם ניגר מהאוזניים. איפה בוצ'ר ואיפה צ'וצ'אליץ', שפרש בגלל פנס קטן בעין. זעזוע מוח קל? תעשו לי טובה. כשיש חשק, גם ראש חצוי לשניים לא אמור למנוע מעמוד התווך שלנו לשחק. אני מקווה רק שבגביע זה יהיה שונה. בגביע אני מצפה לראות שחקנים יוצאים מהמגרש על אלונקות, כשהם עוד בועטים ברגליים באוויר רק מההרגל.

אבל גם זה לא יותר מעוד שטות שתישכח ממש תיכף, כשאלישע יעזוב, יחד עם העוזר הדומיננטי והפטפטן. הכל ייעלם בקרוב, יחד עם הקרנות המביכות, חוסר התיאום, האיטיות, השעמום, הקפטן, הכל. עוד מעט קט והפטריה העשנה מתפוגגת לה ברקע ונעלמת, כאשר תלתלים חומים מבהיקים גולשים מטה מטה במורדות הכרמל.

*

ועוד: אם במקרה פספסתם על שלל הפוסטים המצוינים לרגל חזרתו של העטר, אז הנה פרוסנר, בורוביץ' והפוסט המרגש של אלפסי. וגם: מארק בלינדר משעשע ודורפן, מעניין ומקורי כרגיל, נפרד מגווארדיולה. אה רגע, ולבלוג של תומר חרוב כבר התוועדתם? אז זה הזמן.

מתי

הנה משהו שאבי לוזון אשם בו. הנה עוון שאבי לוזון וחברי ההתאחדות לכדורגל לא יוכלו להתכחש לו בכל מיני טענות שווא. אתם אולי תצחקו על הפשע המגוחך שאני הולך לחשוף בפניכם אבל אם את אל קאפונה הצליחו להכניס לכלא בעוון עבירות מס, את אבי לוזון ניתן להעיף מההתאחדות בעוון איסור, לא חוקי בעליל, להכניס טרופיות לבלומפילד.

כן. לא האלימות במגרשים תפיל את אבי לוזון, לא השחיתות ולא עליבות המותג שבאה לידי ביטוי במנגינה הצורמת שעולה מן הרמקולים לפני פתיחת כל משחק ושנדמה שמושמעת מטייפ דאבל קאסט שנקנה בתחילת שנות השמונים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב בעיסקת חבילה יחד עם שתי קלטות מזוייפות של האחרון-של-דקלון-והראשון-של-שריף-הילד-הדרוזי-הכל-ביחד-עשרים-לירות. לא זה ולא הדגל הדהוי שמחזיקים בחוסר חשק כמה ילדים במרכז המגרש, גם אלו לא יפילו את אבי לוזון. מה שיפיל אותו זה הטרופיות עם הקשים הצהובים, שבע בעשר. אם חיפשנו קש שישבור את גב הגמל, הנה נמצא הקש. גמלים לא חסר פה.

הגעתי היום לאחר צהריים של כדורגל בבלומפילד יחד עם שחר, חבר שלי, כשבאמתחתו הצידה הקבועה שבלעדיה הוא לא יכול להעביר את הזמן במגרש כדורגל. צידה, הכוללת ארבע מאות גרם גרעינים, שבע טרופיות וסכום כסף מדויק ללאפה פרגית ושתייה אחרי המשחק. אם אתם שואלים עד כמה שחר לא יכול לראות משחק בלי הצידה הנ"ל, אספר לכם שהאיש הביא באמתחתו מהארץ לארבעה ימים ברומניה, למשחק נגד סטיאווה, שקית בה ארבע מאות גרם גרעינים, שבע טרופיות וסכום כסף מדויק בליי ללאפה פרגית ושתייה, דרכון וזהו. לא מזוודה, לא בגדים, לא כלום.

מה רבה היתה הטרגדיה כשבכניסה לאצטדיון המפואר בבוקרשט לא הרשו לו להכניס את ארבע מאות הגרם יחד עם אלף שש מאות הקלוריות שבחבילת הגרעינים. לא עזרו האיומים שהוא אישית יפנה לשגרירות וידרוש את ניתוק היחסים עם רומניה לאלתר. לא עזר הבכי שכלל את זעקת העם היהודי בניכר "הזנט דה ג'ואיש פיפול סאפר אינאף?", שחר נכנס לאצטדיון בבוקרשט ללא הגרעינים והרגיש כאילו נדבקה לשונו לחיכו, במיוחד אחרי ששתה בזו אחר זו שבע טרופיות שהחמירו עוד יותר את המחסור החמור במלח בגופו. כך, בזמן שעל כר הדשא קיבלנו שוב איזה "אוי דוידוביץ" אחד, שחר טופל כבר באינפוזיית מלחים אצל איזו אחות רומנייה שופעת בשולי היציע שניסתה ללא הצלחה להחזיר לו קצת טעם לחיים ולעודד את רוחו עם איזו פיטמה שנחשפה במקרה.

בתמונה: חיקוי עלוב לטרופית. בקבוצה: חיקוי עלוב לקפטן

והנה, גם כאן, בארץ הקודש, על האדמה בה לחמנו יחד אני ושחר שכם אל שכם בצפיפות התורים בכניסה לבלומפילד, על אותה פיסת קרקע שנחצבה מסלע קיומנו, בטבורה של העיר העברית הראשונה (מן הצד של הערבים), נאסר על שחר להכניס את שבע הטרופיות שלו למגרש.

את הפרולוג בטרגדיה קראנו כבר בדרך לכניסה למגרש, עת עברנו ליד כניסות ליציעים מיותמים אשר רצפתם היתה זרועה אינספור שקיות טרופית חצי מלאות שלא קיבלו אישור כניסה למשחק המוקדם בין הפועל תל אביב לסכנין. שחר התבונן בהם ובתמימות שח לי שבטח היה מאוד חם בצהריים. ופתאום להפתעתו, ממש מטרים בודדים בלבד מבית הקברות לטרופיות שעברנו לידו קודם, עמד בכניסה למגרש סדרן מיוחד שתפקידו הבלעדי היה לאסור כניסת שקיות טרופית למגרש. הלם כזה לא היה בבלומפילד מאז שהפסדנו את האליפות לבני יהודה במחזור האחרון של 2009. לא עזרו האיומים בניתוק היחסים עם רומניה, הסדרן צחק ואמר שהוא בכלל מבגדד. לא עזר הבכי וה- "הזנט דה ג'ואיש פיפול סאפר אינאף?" שגרר את הסדרן לאיים על שחר שאם הוא לא יפסיק להתנשא עליו בגלל שהוא לא יודע אנגלית, הוא לא יתן לשחר להיכנס גם בלי טרופית.

שחר נעמד עם שבע טרופיותיו מול הסדרן כמו חנה ושבעת בניה כשבאוויר ניתן היה לשמוע את קינות תשעה באב. גם אני ידעתי שכאן ברגע זה ממש עומד להיקבר קבורת חמור הכדורגל הישראלי כי דה ג'ואיש פוטבול פאנס פיפול סאפרד אינאף. ואינאף איז אינאף.

לקחתי את שחר וניסינו לחפש מי אחראי לרוע הגזירה. הגענו לקצין המשטרה שהיה עסוק בפיקוח על הקיפול של הדגל אותו ביקשו להכניס לאצטדיון אוהדי מכבי חיפה. הקצין היה אדיב והסביר שאין לו שום יכולת לעזור כי מי שאחראי על מה שאפשר להכניס לאצטדיון זה מנהל האירוע מטעם חברת האבטחה. שאלנו אותו אם יש איזה איסור בטחוני להכניס טרופיות למגרש והוא ענה שלא. חיפשנו את מנהל האירוע אבל הוא לא נמצא. מי שכן מצאנו זה חבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל , משה דמאיו שאמר שהמשטרה לא מרשה והוא בעצמו התחנן שיתנו להכניס טרופיות, בצר לנו אחרי שכל צד ניסה להטיל את האשמה על הצד שכנגד, חיפשנו את משרד הבריאות. אמרנו שהם היחידים שיכולה להיות להם סיבה לאסור הכנסת טרופיות ליציע. במשרד הבריאות לא ענו אבל הרופא של שחר שהוזנק לאזור כדי למנוע מצב חרום טען שאם משרד הבריאות מאשר לנו לאכול חתול מסתובב בעור של כבש על השיפוד של השווארמה, אז למה שייטפל דווקא לטרופית?

הפור נפל. שחר נאלץ לנטוש את שבע טרופיותיו על ספסל בגינת בלומפילד ונכנס למגרש בלעדיהם תוך סינון מבין שיניו המתמלאות מלח גרעינים כשגופו מתרוקן אט אט מסוכרים וצבעי מאכל לרמות מסוכנות – מניאק מי שלא מפיל את אבי לוזון. זכור מתי מה אני אומר לך.

הכל בגלל טרופית. כמו המסמר שהפיל את הסוס שהפיל את הרוכב שהפיל והפיל עד שהפיל את הממלכה כולה. הטרופית הקטנה היא היא שתפיל את הענף, רק בגלל שהיא קטנה ולא נראית היא מייצגת את הזין הגדול ששמים על אוהדי הכדורגל שעוד רוצים לבוא למגרשים.

בנושא הזה, הגענו לקו השחור. את הקו המייצג את מפלס המים שממנו ומטה הכנרת תהפוך לימה מלוחה לתמיד אם נחצה אותו, אוהדי הכדורגל בלי הטרופית ועם ארבע מאות גרם גרעינים מלוחים חצו היום. מכאן נחצה קו המתיקות.

*

אומנם עברתי את הקצבת המילים שהופמן מאשר לי אבל אני חייב להקדיש שיר. אולי כשתשמעו את השיר תחשבו שיוסי בבליקי שר על פפ גווארדיולה אבל מבחינתי פפ גווארדיולה לא מזיז לי ת'דרכון. אני רוצה להקדיש אותו לאחד המאמנים הגדולים ביותר של מכבי חיפה בכל הזמנים. מאמן שהשיג את אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר אי פעם שמאמן השיג עם קבוצה אחת. מאמן שאם תפרטו לפרוטות את ההישגים שלו תגלו שהם גדולים יותר ממה שחשבתם וטענתם, כמו למשל זה שכל שנה מארבע שנותיו הוא היה צריך להתחיל הכל כמעט מאפס. מאמן שהוא הוא בנועם הליכותיו ובסבר פניו, הוא הפנים היפות של מכבי חיפה.

אז אנא, לפני שאתם קמים על רגליכם ומריעים בתשואות סוערות לבן המתולתל ששב הביתה, אנא קומו על רגליכם והיפרדו בכבוד רב מאלישע לוי. מהגדולים שבמאמני ישראל.