הישרדות

כמו כל העונה, ככה המשחק הערב. עייף, יבש, משעמם ומוביל לשום מקום. בטח לא לאירופה. אבל קודם, כמה מילים על ההפגנה בתל אביב. ואז המשחק, ואז מה שלמתי יש להגיד. ספוילר: לא הרבה.

הופמן

לא באו הרבה אנשים. כמה אלפים, אני מניח. והנאומים היו קצת מבולבלים. ואלה שכן הגיעו היו קצת ציניים כלפיהם. וזה לא ממש התרומם.

אבל אם הקיץ שעבר התחיל עם בחורה אחת שיצאה לרחוב ונגמר בחצי מיליון מפגינים, כמה אנשים ייצאו לכיכרות בסוף הקיץ הזה, אם הוא התחיל עם כמה אלפים?

בתמונה: העם דורש. לא בתמונה: צדק חברתי

אין לדעת. האמת, לא ברור לי איך אזרחי המדינה הזאת עדיין לא עולים על ירושלים. האם זה הפחד מהמשטרה? הייאוש מהמצב? האמונה שאי אפשר באמת לעשות שינוי? או שמא אני טועה, כל המוחים טועים, ובעצם הישראלים מרוצים מהמצב שלהם? אולי בעצם נוח לישראלי הממוצע לחזור בערב הביתה אחרי יום עבודה מתיש ולצפות ב"כוכב נולד" או ב"האח הגדול" או ב"הישרדות", שם נציגיו הוירטואליים של הצופה העייף נאבקים על הישרדותם במקומו ובשבילו, כאשר הוא עצמו נמרח על הכורסא ומדחיק את העובדה שהוא משתכר פחות ופחות וצריך לשלם יותר ויותר, כמו מעשן כבד ששואף עוד שאיפה ועוד אחת, נושם לתוכו את ההרגשה הנעימה שמספק הניקוטין, הרגשה שמשכיחה ממוחו את העובדה שהוא מאכיל את המפלצת שגומרת אותו לאט לאט.

אבל כשהייתי בהפגנה הבנתי. בטח שאנשים לא ירצו לבוא. אף אחד כבר לא מאמין פה לאיש. כולנו נהיינו חשדניים. מה המפגינים באמת רוצים? להפיל את נתניהו? להקים מדינה פלסטינית? לגרום לאנרכיה? כבר אי אפשר לבטוח באף אחד. מבחינתנו כל אחד מסביבנו הוא איזה שאול מופז קטן, אופורטוניסט שבטח מקדם רק את האינטרסים הפרטיים שלו. גם אני חשדן. אני שומע את חמי רודנר שר איזה שיר מטופש שכתב על המחאה, ולא חושב "כל הכבוד לו שאכפת לו מספיק כדי ליצור שיר מיוחד להפגנה", אלא "איזה פתטי זה שכל זמר מנסה להיות זה שייצור את המנון המחאה החדש ויעשה ממנו בוכטות כשהרמקולים ישמיעו אותו בדרך לבסטיליה".

*

וזה הגיוני שאנחנו חשדנים. כי כולנו הרי רק מנסים לשרוד, וכשמנסים לשרוד עושים הכל. גם אוכלים אחד את השני. זה ההישג האמיתי של השיטה הקפיטליסטית: לא רק שהעשירים ממשיכים להתעשר, אלא שבאותו הזמן, במקום להילחם באדונים, העניים העסוקים בהישרדות נלחמים איש ברעהו.

אבל לא תמיד. כי מול כל דיכוי (מול כל דיכוי – אחרת לא היינו יודעים שזה דיכוי) מתעוררת בשלב כשלהו תודעה אחת, נקרא לה "דפני" לצורך העניין. והתודעה הזאת סוחפת אחריה עוד תודעה ועוד אחת. ולאט לאט נאספות עוד תודעות ביחד, ומתחילות ליצור תודעה קולקטיבית. והתודעה הקולקטיבית, אם היא צוברת מספיק כוח, יכולה לנצח את הכוח הכלכלי. למה? כי, שימו לב לזה: היא מרכיבה את הכוח הכלכלי. הוא תלוי בה. השליט המדכא תלוי בתודעה המדוכאת. ואם היא מסרבת לשרת אותו, הוא לא יכול להמשיך לפעול. ככה זה עם מלכים ונתינים, עם גנרלים וחיילים, ואפילו עם ספקי סמים, נרקוטיים או אלקטרוניים, ומכורים.

בסוף נסרב להמשיך לשרת את המדכאים שלנו. זה יקרה. התודעה הקולקטיבית צריכה להתפתח ולגדול עוד קצת. אבל גם זה יגיע. אולי הקיץ, ואם לא אז בחורף שאחריו, ואם לא אז בקיץ הבא. מתישהו נסרב להמשיך להיאבק אחד מול השני על הישרדותנו, ונתאגד כדי להילחם בשליטים שלנו על חיינו. כי אולי בינתיים אנחנו שורדים, אבל נמאס לנו רק לשרוד. אנחנו רוצים לחיות.

*

והיה גם משחק. אפילו "משחק גמר", כמו שהגדירו אותו אנשי מכבי השבוע. זה לא נראה ככה על המגרש.

היה איזה רגע בשידור, כשימפולסקי איבד עוד כדור, שהפרשן חזר מילה במילה על מה שאמר חמש דקות קודם על הקשר המפוזר. וחשבתי לעצמי: למה להתאמץ? וייץ והפרשן יכלו הרי להקליט מראש כמה משפטי מפתח, להורות לטכנאי ללחוץ על אחד הכפתורים כל כמה זמן, וללכת לישון. למשל: "ימפולסקי רץ עם הראש למטה". או "יאיא מחלץ כדור אבל מוסר אחורה". או "זה לא אותו עמאשה שהתחיל את העונה". או "קטן מתלונן על כאבים". או (להבדיל) "צ'וצ'אליץ' מרחיק מצב מסוכן ברחבה". אין שינוי במכבי העונה, אין חדש תחת זרקורי קרית אליעזר. אין שיפור ואין התקדמות, רק דריכה במקום, ובעונה כזו (כלומר, בעונה סבירה) של נתניה וק"ש ובני יהודה, דריכה במקום פירושה הליכה אחורה.

בנס יצאנו בתיקו. שוב בעזרת השופט האדיב, שוב בזכות חלוצי היריבה, הרבה בזכות ההקרבה והרוח של עותמאן. תכל'ס, לא מגיע לנו אירופה העונה. לנתניה, למשל, מגיע הרבה יותר. אז ברכות, נתניה. ברכות, רובן, על הספורטיביות. ברכות, אוהדי נתניה, על הניצחון האדיר והמרגש שלכם. מגיע לכם.

*

ברגע שוורד יצא ושיחקנו בלי אף אחד משלושת השחקנים היצירתיים שלנו, היה ברור שלא נכבוש עוד שער. וברגע שהמשחק נגמר, היה ברור שנתניה תכבוש במשחק השני. ככה זה בכדורגל, הסטטיטיקה לא קובעת שום דבר, הצדק לא תמיד מנצח. אבל מה שתמיד מנצח הוא הרצון. ונתניה רצו יותר העונה. גם בני יהודה, בטח קרית שמונה. ואפילו הפועל תל אביב. אנחנו רצינו רק ללכת הביתה.

המשחק הערב סיכם היטב את העונה העלובה הזו. חוסר יכולת, חוסר רצון, אימפוטנציה. הגיעה לאלישע פרידה יפה יותר, אבל הוא אכל את מה שבישל. מי שלא בונה מחליף ראוי למנהיג, שלא יתפלא שכשהמנהיג נפצע אין מי שיישא את הדגל ויצעק "אחריי".

ויש עוד את גמר הגביע. ואנחנו צריכים מישהו שינהיג אותנו שם, כי זה משחק ההישרדות הפרטי שלנו. הקרב על ההישרדות באירופה, המקום שאנחנו שואפים וצריכים להיות בו בכל עונה. המקום הטבעי שלנו. ולכן, לגמר הגביע צריך לבוא כמו לקרב הישרדות. להביא את כל מה שנשאר לנו. לעלות למגרש חדורים באותה רוח ששרתה על עותמאן כשהציל את הגול של איגייבור הערב. להילחם כאילו אין הזדמנות שניה. כי באמת אין.

*

וגם: היו עוד כמה קרבות הישרדות הערב. ברכות לב"ש ולאחותנו החיפאית. תנחומים למכבי פ"ת ולאוהדיה על ירידת הליגה, וכל הכבוד על 21 שנים מוצלחות ויציבות בליגה הראשונה. לגבי "מופע האימים" של אבי לוזון אני רוצה להגיד: לא תופסים אדם בשעת צערו. יש מספיק דוגמאות לעליבותו של יו"ר ההתאחדות, ודווקא ברגע הזה, בו מפעל חייו של לוזון נמצא בשפלו הגדול ביותר, אני מעדיף, כאוהד כדורגל שמבין לנפשו של אוהד אחר, לאטום את האוזניים ולא לשמוע הפעם.

ו"בנפול אויבך אל תשמח" גם תופס פה.

*

וגם: דורון קרמר המצוין מפציע שוב עם פרידה משלו מהקופסא. ופרוסנר נפרד מאלישע בפוסט יפה. ואם אתם לא עוקבים אחרי אליפות העולם בשחמט בין ההודי אנאנד לבוריס גלפנד הישראלי, כדאי לכם להתחיל. לעולם לא תוכלו ללמוד כל כך הרבה על שחמט בזמן כל כך קצר כמו שתוכלו בשבוע הקרוב. הפוסטים החיים בדה באזר יסייעו לכם בכך (וגם הפוסט המצטבר שכולל לינקים לשידורים החיים של המשחקים).

(ובאותה הזדמנות – אם מישהו מכם משחק שח, אני מחפש יריב ראוי, כלומר לא טוב מדי ולא גרוע מדי. אם אתם עונים להגדרה ותל אביביים פנו בתגובות או במייל, ותהיו מוכנים לקבל בראש, או לפחות לאבד חייל).

מתי

זה הזמן לשתוק. ללכת לרופא ולבקש כדורי שינה כדי שניתן יהיה לתפקד איך שהוא עד יום שלישי ולשתוק.
אז אנא קומו על רגליכם ומיחאו כפיים במיוט: "מכבי חיפה – סרט מלחמה" מתחיל עכשיו (וכדאי מאוד שסרט הקפטן ייענד על היד הנכונה).